DTF St. Louis: כל מה שסקס לא יכול למלא

DTF St. Louis, הסדרה מבית HBO שהפרק האחרון שלה שודר בשבוע שעבר, עוקבת אחר היחסים הנרקמים בין קלארק (ג׳ייסון בייטמן), חזאי בטלוויזיה; פלויד (דיוויד הארבור), שמתרגם לצידו את התחזית לשפת הסימנים; וקרול (לינדה קרדליני), אשתו. היחסים המורכבים בין שלושת הגיבורים מסתיימים במותו של פלויד (וזה עדיין לא ספוילר), אך זו רק נקודת הפתיחה של הסדרה, שקרויה על שם האתר (Down To Fuck) שאליו נרשמים הגיבורים כדי לחפש יחסים מיניים מזדמנים עם אנשים נשואים אחרים.

העיסוק במיניות שנמצאת בסדרה בכל מקום הוא הטעייה; היא לא הנושא. מה שנראה כסיפור על בגידה ותשוקה הוא סיפור על חסר מובנה, ועל הניסיונות הנואשים, והכושלים, למלא אותו. המיניות שממלאת אותה היא רק השכבה העליונה של משהו עמוק יותר. האתר, הבגידות ויחסי המין נראים כמו ״הדבר עצמו״, אך הם נשאים של מה שלאקאן מכנה ״איווי״: תשוקה לא מודעת סביב חסר מבני, תחושת שלמות אבודה או מדומיינת שאנו מנסים להשיג במין, בהצלחה או בכוח, אך לעולם אינה מתמלאת. כל שנותר הוא להכיר בחסר ולחיות עם חלקיות כואבת; לא קלארק ולא פלויד עומדים באתגר הזה.

גם השמש שחוזרת כמוטיב בסדרה, ובשירי הפסקול, מצטרפת לאותה מערכת סימבולית. היא מבטיחה חום וחיים אך גם שורפת ומכלה – נוכחת תמיד, אך בלתי ניתנת לאחיזה. קלארק מתנהל כמו איקרוס מודרני: בשלט החוצות הוא מצולם כשהוא ״מחזיק את השמש״, הוא מאמין שיצליח לשחק באש בלי להישרף, אך בסופו של דבר הוא מתרסק. השלט מרוסס בגרפיטי והוא חוזר לבית ריק.

ומכאן ספוילרים למכביר: באמצע הפרק הראשון נפגשים מעל גופתו של פלויד הבלש המחוזי הומר (ריצ׳ארד ג׳נקיס), גבר לבן מזדקן, וג׳ודי (ג׳וי סאנדיי), שוטרת צעירה שחורה מקומית. הוא ממהר להסביר לה מה קרה בהתבסס על צילום עירום גברי המונח ליד הגופה, שאותו הוא מפרש כפורנוגרפיה.

יש משהו מערער בחוויית הצפייה: רגעים מגושמים שנעים בין הקומי לנוגע ללב יוצרים אי נוחות מכוונת. בנוסף, העולם עצמו מעט ״לא במקום״: הדיאלוגים, הלוקיישנים, ואפילו אופני הישיבה – מייצרים תחושה של תדר אחר. גם כשהכול נראה מוכר, משהו טיפה אחר

ג׳ודי מחוררת את הפרשנות הזו באמירה ש״הצילום הזה לא קשור לסקס״. בהמשך מתברר שזהו צילום של פלויד מצעירותו, ביטוי לגעגוע ואבל על השנים שחלפו, הגוף שהשתנה והחלומות שלא מומשו. הפרשנות המוטעית אינה מקרית: היא חוזרת לאורך הסדרה, אצל הבלש ואצלנו הצופים. שוב ושוב אנו טועים בקריאת הסימנים.

עוד באותו פרק, קלארק מתקין נדנדות בחצר לבנותיו. מתחת למה שנראה כאבהות מסורה מסתתר רצון להציץ מעבר לגדר, לעבר השכנה המשתזפת. אולם גם כאן, מתחת למציצנות המינית, מתגלה רובד נוסף: בהמשך מתברר כי קלארק אינו מחפש רק את האישה, אלא גם את הגבר שבצד השני – דמות שמגלמת עבורו חיוניות שהוא עצמו חסר.

באופן דומה הוא נמשך לפלויד, כמי שמגלם עבורו חיות שהוא צמא לה. דרך המיניות הדמויות מנסות להשלים את מה שחסר להן: קלארק מבקש למלא ריק, פלויד מבקש להרגיש נחשק, וקרול מחפשת ביטחון כלכלי לבנה. הסקס כאן אינו מטרה אלא אמצעי, והוא נכשל שוב ושוב.

סיפור תצלום העירום וסיפור הנדנדה מדגימים כיצד הסדרה שוברת את הציפיות שלנו פעם אחר פעם. היא אינה מתמסרת להסבר פשוט, אלא חושפת שכבות נוספות בכל ניסיון להבין. כמו הבלש, גם הצופים בונים הסבר למותו של פלויד, וכל פעם הוא קורס. כך גם בסיפור אודות הפין העקום של פלויד: נדמה שאנו מתקרבים לפתרון ומבינים מה קרה, אך לא. התשובות לשתי השאלות מתגלות רק בפרק האחרון ושתיהן שוברות לב, כי אין את מי להאשים, ואי אפשר להציל.

הגוף הפגום הוא תמיד גם מופלא

הסדרה, במיוחד דרך דמותו של פלויד, מנכיחה אזורים של פגיעות וחולשה שבדרך כלל מוצנעים כי הם נתפסים כמבישים, משפילים. כבר בתחילת הפרק הראשון נחשף סיפור הפין העקום שלו. גם בתמונת העירום שלו מימי הזוהר בצעירותו הפין רפוי, מבטא פגיעות חשופה.

זו בחירה החותרת תחת תפיסות גבריות מקובלות, כפי שאפשר לראות כשהשוטרים מבצעים חיפוש בגוגל בנושא ונתקלים בעשרות איברי מין גברים אימתניים זקורים. פלויד, על גופו הכבד והלא־מושלם, חושף שוב ושוב את בטנו, ובו בזמן מפגין יכולת תנועה וריקוד מרשימה. אין כאן ניגוד בין חולשה לעוצמה, הגוף הפגום הוא תמיד גם מופלא.

יש משהו מערער בחוויית הצפייה בסדרה: רגעים מגושמים שנעים בין הקומי לנוגע ללב יוצרים אי נוחות מכוונת. בנוסף, העולם עצמו מעט ״לא במקום״: הדיאלוגים, הלוקיישנים, ואפילו אופני הישיבה – מייצרים תחושה של תדר אחר. גם כשהכול נראה מוכר, משהו טיפה אחר. הסדרה מערערת את תחושת הוודאות, כמו שקרול עושה כשהיא מבקשת מהשוטרים ״לדבר חזק יותר״, כמניפולציה שנועדה לבלבל את האחר.

במקביל, בעוד שקרול מבקשת להגביה קול, הדברים המשמעותיים באמת נאמרים דווקא בשפת הסימנים: בחברות בין פלויד לקלארק, ובסוף בין פלויד לריצ׳רד (ארלאן רוף), בנו החורג, כשהוא מסמן לו במילותיו האחרונות ״אני אוהב אותך״. ריצ׳רד מפרש זאת כאדישות, ורק בתיווכה של קרול מתבררת המשמעות. פלויד יוצא מגדרו כשמתרגם לכבדי שמיעה להעביר את מלוא החוויה לנמעניו, דואג להוסיף לתנועות הידיים גם הבעות פנים ותנועות גוף, אולם הפער בין סימן למסומן נטוע במבנה עצמו.

יש גם לא מעט רגעי חסד של קרבה, בעיקר ביחסים בין פלויד לקלארק, הכוללים אינטימיות ונתינה; אך גם שם אין גאולה. קלארק מנסה לתת לפלויד את מה שהוא זקוק לו ונכשל, ופלויד, מלא אהבה, נדיבות, עדינות וחום לקלארק ולסביבתו, מתאמץ באופן קבוע להציל אחרים – את החירש־עיוור מליפול לבריכה, את קלארק בסופת הטורנדו, את האיש העומד באמצע הכביש הסואן, ואת ריצ׳רד – אך לבסוף הוא לא מצליח להציל את האנשים שאוהב או את עצמו.

כשתמונת מותו של פלויד מתבהרת, אפשר להתפתות לקרוא את הסדרה כמשל מוסרי של חטא ועונש. אולם DTF St. Louis מסרבת לנחמה הזו. אין כאן חטא במובן המוסרי, ואין עונש שמתקן אותו. יש רק קיום אנושי: גוף שמזדקן ומתכלה, נפש בודדה ואיווי שלא ניתן למילוי. ואף אחד לא ניצל.