דרורה דומיני, דינה בליך ונעה ארד יאירי בבית בנימיני

​לא מזמן 2026-2023 | דרורה דומיני​

אוצרת: שלומית באומן

התערוכה מוצגת בעקבות שהות אמנית של דרורה דומיני בסטודיו של בית הספר לאמנות הקרמיקה בבית בנימיני – תכנית שהיא פרי שיתוף פעולה בין בית הספר לאמנות הקרמיקה (ניהול: רוית לצר), לבין הגלריה. התערוכה מהווה הזדמנות להתבונן בעבודות של דרורה דומיני מנקודת מבט שונה, ולהתייחס לתמורות ביצירתה שחלו בשנים האחרונות.

דומיני היא פסלת ה״מאלפת״ חומרים מסוגים שונים, בייחוד עץ, מתכת ונגזרותיהם – ברמת ביצוע ודייקנות גבוהה ומרשימה. לפני מספר שנים חל שינוי בגישה שלה לחומר הקרמי, והיא החלה לשרוף את האובייקטים שיצרה, כפסלים העומדים בפני עצמם.

בתערוכה מוצגות עבודות משלושת השנים האחרונות, והיא חושפת את הצד המשוחרר, הפרום והמתנסה ביצירתה של דומיני. התערוכה מורכבת משלושה גופי עבודה מרכזיים המקיימים ביניהם יחסי גומלין: בכניסה לתערוכה מוצגת סדרה של גבות (backs) המונחים כאיברים כרותים, מלאי הבעה, ספק מופשטים, ספק מזוהים כבשר שנתלש מן הגוף.

על הקיר המערבי של הגלריה תלויה קבוצה של גופים דמויי עוברים בשלבים שונים של התפתחות, הנראים גם כמסכות קמאיות המזמינות שינוי תודעתי וזהותי כהרף עין – למי שילבש אותן. בתווך, בין שני החללים של הגלריה, ניצבות מדרגות עץ צמודות קיר עליהן מונחות בעיקר תבניות גבס, תשלילים של אותם עוברים ומסכות, ההופכים לאובייקטים בעלי ערך משל עצמם, כמעין סרקופגים או ארונות קבורה.

מתוך הגישה החופשית המאפיינת את התערוכה, דומיני בוחנת שוב את יחסיה עם המרחב המקומי ומבטה מופנה הפעם אל הסטודיו: אל תהליכים חומריים שלא הסתיימו ויתכן שלא יסתיימו לעולם. היא לא מעלה מן האוב טבע דומם, אלא מעלה ממנו דומם חי.

---

​לוכדי עננים | דינה בליך

אוצרת: שירה סילברסטון

דינה בליך אוספת במשך שנים חפצים – כלי בית, פריטי לבוש וחומרים תעשייתיים ללא היררכיה בין יקר לזול, בין מסורתי לעכשווי. הבחירה בהם לא נובעת מערכם החומרי, אלא מהיכולת שלהם לשאת עקבות של שימוש, של מגע, של גוף שנעדר אך עדיין מהדהד. הזיכרון שהם נושאים אינו אישי אלא פתוח, כזה שמאפשר לכל צופה להניח עליו את סיפורו.

בליך, שמגיעה מעולם התיאטרון והפרפורמנס, יוצרת מצבים שבהם החפצים מתפקדים כשחקנים על במה קפואה בזמן. הסצנות שהיא מרכיבה לא מספרות נרטיב סגור; הן מייצרות מרווח שבו הצופה מוזמן להשלים את מה שאינו נאמר. זהו מרחב שבו הלוגיקה לא מתבטלת, אלא מתעקמת בעדינות ונפתחת לאפשרויות אחרות.

העבודות הן לא מיצבים במובן הקלאסי, אלא סצנות שנעצרו רגע לפני שמשהו קורה או רגע אחרי שמשהו כבר התרחש. הצופה נכנס לחלל כמי שהגיע מאוחר למסיבה שכבר הסתיימה או מוקדם מדי להצגה שעוד לא החלה. במרחב הזה, בין הקודם למאוחר, מתרחשת העבודה האמיתית.

העבודה עם חפצים מן המוכן מהדהדת מסורות אמנותיות מוכרות, אבל בליך לא מבקשת להתריס או לשבור מוסכמות לשמן. היא מבקשת ליצור עולם מקביל – כזה שבו החפצים מתקיימים כגופים בעלי נוכחות, כנקודות ציפה של זיכרון ושל זמן. הם לא מספרים סיפור אחד, אלא מאפשרים ריבוי של סיפורים אפשריים תלויי מבט.

״לוכדי עננים״ הוא שם שמתאר בדיוק את המבצע הבלתי אפשרי שבליך מנסה לבצע: ללכוד משהו נזיל, חולף ובלתי מוחשי. החפצים משתנים בהתאם לזווית המבט, לתאורה ולמצב הרוח של הצופה. בסופו של דבר, התערוכה היא לא על החפצים עצמם אלא על מה שביניהם – על המרווחים, על החללים, על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי למלא את הריק. בסוף, מה שנשאר הוא לא תשובות. מה שנשאר הוא השאלות: מה היה כאן לפני שהגענו? ומה יהיה אחרי שנלך?

---

---

​גבול הדימוי | נעה ארד יאירי​

אוצרות: רעות רבוח ושלי שביט

נעה ארד יאירי, פסלת וציירת פיגורטיבית, מציגה בתערוכה סדרת פסלים המדמים את פעולת הזמן והפירוק, ומשאירים שרידים מכוונים המאפשרים להתבונן בו־זמנית בדמות הנשית, בחלל הנעדר שבתוכה, ובפעולת היצירה עצמה. התבוננות המתאפשרת כתוצאה מתהליך עבודה עם יציקות חלקיות של גבס פולימרי אל תוך תבנית של פסל שלם. אלו יציקות של מעטפת חומר דקה, תוך ויתור על החלקים שאינם הכרחיים לדימוי.

המוצגים מהדהדים ממצאים ארכיאולוגיים של אמנות עתיקה, כפרגמנטים המזמינים את הצופה להשלים בדמיונו את השלם האבוד. אבל בניגוד לפרקטיקה הארכיאולוגית של חשיפה ושחזור מתוך שריד, כאן פעולת הפירוק היא לא תולדה של הזמן, אלא בחירה מודעת של האמנית. היא מקדימה לבצע בגוף את פעולת השחיקה שהזמן מחולל בו, ומותירה ממנו נוכחות חלקית ומכוונת. קליפה המעידה על השלם שנעדר ממנה, בדומה לנשל הנושא את זיכרון הגוף שאיכלס אותו.

בעבודות מתקיים מתח מתמשך בין דימוי מזוהה – הפיגורטיבי, לזיכרון – האבסטרקטי. רעיון זה בא לידי ביטוי בטכניקה שבה פועלת ארד יאירי. יציקות של גוף חלקי וקצוות של סיבי זכוכית חשופים, כך שהדמות המוכרת מתקיימת לצד חשיפת המבנה והחומר שמרכיבים אותה. פיסול זה מבקש להישאר פתוח ופגיע, מודע לחסרונו, ומעלה שאלה רחבה יותר על גבולות הגוף, על מה נחשב שלם, ועל מה ממשיך להתקיים דווקא מתוך החוסר.

בתערוכה מוצגת עבודת וידאו, ״מקור העולם״, תקריב של בריכת גאות זעירה שבתוכה כלוא צדף. תנועת המים סביבו מניעה אותו, נמשכת אליו ומחייה אותו תנועתית. בחלל אינטימי זה, קלילות הצדף שנסחף ומתהפך במים, משלימה את הפסלים הקפואים, ומעניקה להם נשימה ותנועתיות, והופכת את הדימוי הגופני ממסה דוממת לנוכחות חיה ומרחפת.

---

בית בנימיני
העמל 17, תל אביב
שיח גלריה: 5.6; נעילה: 13.6