להבין קולנוע יהודי: סימפוזיון מחקר במישיגן, ארצות הברית

בשנת 2021, כשסקרתי את פסטיבל הקולנוע היהודי בישראל, כתבתי שהשאלה ״מהו קולנוע יהודי?״ הופכת להיות יותר ויותר בוערת ואפילו פוליטית. ריבוי הקבוצות הישראליות מקשות על ההגדרה, ומציף שאלות נוספות כמו: מהו קולנוע ישראלי שאינו יהודי? האם כל סרט ישראלי הוא בהכרח יהודי? ועוד.

לפני כמה עשורים הגדיר במשנתו המחקרית נתן גרוס את הקולנוע היהודי כ״קולנוע שנעשה עבור יהודים״, אבל היום יש קולנוע יהודי שצופיו הם לא יהודים, ואפילו יוצריו כבר לא בהכרח יהודיים. מהו אם כן, קולנוע יהודי? האם הסמלים המופיעים בסרטים הם אלו שמעידים על זהותם הקולנועית? גם זה לא מספיק משכנע. זו הסיבה שמדי שנה אני ממתינה בסקרנות לבחון את התכניה של הפסטיבל היהודי. השאלה הזו – כך אני מאז מגלה – גדולה מסך חלקיה.

״מלכת השבת״, סרטו של סנדי דובובסקי, מסתמן כאחד הסרטים פורצי הדרך שמאתגרים את השאלה ואף יותר (לא רק מהו קולנוע יהודי, אלא גם מהו יהודי). בסרט, שהוקרן בפסטיבל TLV ויוקרן בפסטיבל חיפה הקרוב, צפיתי במסגרת אחד הכנסים הבינלאומיים החשובים על קולנוע ויהדות, שנערך לאחרונה על ידי מכון פרנקל ללימודי יהדות מתקדמים, באוניברסיטת מישיגן בארצות הברית.

לא מדובר בכנס במובן הרגיל של המילה, אלא בסימפוזיון. מפגש בין תחומים ובין אינטלקטואלים, בחסות המחלקה לקולנוע, טלוויזיה ומדיה, המחלקה להיסטוריה, מכון איינברג והמרכז ללימודי אסלאם של אוניברסיטת מישיגן, ופסטיבל הסרטים של אן ארבור.

בתום היום הראשון של הסימפוזיון התקיים ליל סדר אלטרנטיבי. חוקרים מתחומי היהדות והקולנוע ישבו סביב שולחן ושאלו ״מה נשתנה?״, אלא שהפעם הקושיות נסובו על המחקר המוכר לנו אודות קולנוע יהודי

בתום היום הראשון של הסימפוזיון על יהדות וקולנוע, שהתקיים לרגל צאת הספר ״מדריך אוקספורד ליהדות וקולנוע״ (The Oxford Handbook of Judaism and Film) בעריכת אולגה גרשנזון, התקיים ליל סדר אלטרנטיבי. מספר חוקרים מתחומי היהדות והקולנוע ישבו סביב שולחן ושאלו ״מה נשתנה?״, אלא שהפעם הקושיות נסובו על המחקר המוכר לנו אודות קולנוע יהודי, בניסיון להדגיש שהאירוע שלשמו התכנסנו הולך להיות אחר.

באווירה עליזה זו בישרו החוקרים על רוח של שינוי, אומץ והתרת גבולות; ועל העובדה שבסימפוזיון הזה לא הולכים לדבר על הנדוש והמוכר. בכך סימנו החוקרים שלא מדובר בעוד כנס שבו נשענים הדוברים על מצגות ופילמוגרפיות צפויים. מדובר במשהו אחר, בין־תחומי, שפורץ את גבולות הקולנוע היהודי.

מאחורי הסימפוזיון המרשים שארך שלושה ימים עומדת פרופ׳ אולגה גרשנזון, חוקרת בעלת שם עולמי, מאוניברסיטת מסצ׳וסטס אמהרסט ועמיתה של מכון פרנקל באוניברסיטת מישיגן. מי שסייע לה כעמית ראשי הוא פרופ׳ שחר פינסקר, מהמחלקה ליהדות ולימודי מזרח תיכון באוניברסיטת מישיגן.

גרשנזון היא חוקרת אמריקאית בולטת בתחום הקולנוע, שחתומה על אחד המחקרים החשובים, אם לא החשוב ביותר, בתחום סרטי האימה הישראלים, ״אימה ישראלית חדשה: קולנוע מקומי, ז׳אנר עולמי״ (New Horror – Local  Cinema, Global Genre), ועל ספרים נוספים. פינסקר הוא מחבר הספרים ״דרכונים ספרותיים: יצירת סיפורת עברית מודרניסטית באירופה״ ו״עם הספל, בתי קפה ואמנות יהודית מודרנית״); וגם ערך ספרים חשובים רבים.

קולנוע יהודי שמחוץ לקפסולה

לאחרונה סיימה גרשנזון את עריכת מדריך אוקספורד ליהדות וקולנוע – ספר ראשון מסוגו המאגד 38 פרקים שנכתבו על ידי חוקרי קולנוע ויהדות. מטרתו היא להעניק לראשונה סקירה מקיפה הכוללת התייחסות למגמות שחלו בשנים האחרונות ומאתגרות את הגבולות הגאוגרפיים והקונספטואליים של הקולנוע היהודי, שלרוב מזוהה עם מקומות וסיפורים הקשורים בעיקר להתבוללות, אנטישמיות ושואה.

המחקרים שמציע המדריך פותחים את הקוראים לקולנוע יהודי שמחוץ לקפסולה האירופאית, האמריקאית והישראלית המזוהה עם התחום. כך לדוגמה, מופיעים בו פרקים על קולנוע הודי, אתיופי, טורקי, ערבי, חרדי ועוד. האסופה מאתגרת סטריאוטיפים ישנים ופותחת צוהר לעולם מורכב יותר של קולנוע ויהדות. קבוצת החוקרים הנבחרים שכתבו לספר והוזמנו לאירוע, חשפו עולם שלם של התרחשויות מחקר ותעשייה, וכך גם קטעי הסרטים שנבחרו להיות מוקרנים במהלכו.

בין משתתפי הכנס היו החשובים בחוקרי היהדות והקולנוע, ביניהם חוקר התרבות היהודית האמריקאית פרופ׳ ג׳וליאן לוינסון, חוקר הדת והפילוסופיה פרופ׳ עקיבא לרנר, פרופ׳ בראד פראגר שחוקר קולנוע גרמני, פרופ׳ מאיה ברזילי מהחוג לספרות עברית ותרבות יהודית באוניבסיטת מישיגן, חוקרת הדת האמריקאית פרופ׳ נעמי זיידמן, חוקרת תרבות המזרח התיכון פרופ׳ דבורה סטאר מאוניברסיטת קורנל, פרופ׳ אלעד וקסלר מאוניברסיטת טוליין, חוקרת הקולנוע פרופ׳ רחל האריס, חוקר הדתות והתרבויות פרופ׳ נפתלי כהן מאוניברסיטת קונקורדיה (מונטריאול), הפרופ׳ לספרות ותרבות יהודית מודרנית קארן שכנזי, חוקר הקולנוע הרוסי ומדעי הרוח פרופ׳ מארט גרינברג מאוניברסיטת קרייטון (ארצות הברית) ועוד רבים וטובים.

גם אוצרת הקולנוע ג׳ניס פלוטקין, ממייסדות פסטיבל הקולנוע היהודי בסן פרנסיסקו, לקחה חלק פעיל בסימפוזיון, בפאנל מרכזי שדן בתפקיד פסטיבלי הקולנוע היהודי בעולם ואפשר היה ללמוד ממנו שהם ממלאים תפקיד תרבותי, חברתי ופוליטי מורכב ורב־שכבתי.

בעידן של גלובליזציה ושחיקה של זהויות קולקטיביות, פסטיבלי הקולנוע היהודי מציעים מרחב לבחינה מחודשת של משמעות ה״יהודיות״ עצמה. הם לא מציגים זהות אחידה או מהות קבועה, אלא מדגישים ריבוי קולות, מתחים פנימיים ושינויים היסטוריים

בראש ובראשונה, הם משמשים כמרחב להצגת יצירה קולנועית העוסקת בזהות יהודית על גווניה השונים – דתית, חילונית, לאומית, דיאספורית ואישית. דרך סרטים תיעודיים ועלילתיים כאחד, הפסטיבלים מאפשרים עיסוק בשאלות של זיכרון, היסטוריה, שייכות, טראומה והמשכיות, ובכך תורמים לשימור ולפרשנות מחודשת של חוויות יהודיות בעבר ובהווה.

מעבר לכך, הפסטיבלים מהווים פלטפורמה למפגש בין קהילות: יהודיות ושאינן יהודיות, מקומיות ובינלאומיות. הם יוצרים דיאלוג בין תרבויות, ולעיתים גם גשרים בין נרטיבים מנוגדים או מתוחים – סביב סוגיות של ישראליות, אנטישמיות, גלות והגירה. במובן זה, פסטיבלי הקולנוע היהודי הם לא רק אירועים אמנותיים, אלא גם זירות של שיח ציבורי ודיון ביקורתי. גם עמיתים, סטודנטים וקולנוענים הגיעו כאורחים לסימפוזיון והוזמנו לצפות בסרטים ולשאול שאלות.

תפקיד נוסף ומשמעותי הוא קידום יוצרים, במיוחד כאלה העוסקים בנושאים יהודיים או מגיעים מרקע יהודי, שלעיתים מתקשים למצוא במה בפסטיבלים כלליים. הפסטיבלים מספקים חשיפה, תמיכה ולעיתים גם מימון, ובכך תורמים להתפתחות שדה הקולנוע היהודי כתחום יצירתי חי ודינמי.

לבסוף, בעידן של גלובליזציה ושחיקה של זהויות קולקטיביות, פסטיבלי הקולנוע היהודי מציעים מרחב לבחינה מחודשת של משמעות ה״יהודיות״ עצמה. הם לא מציגים זהות אחידה או מהות קבועה, אלא מדגישים ריבוי קולות, מתחים פנימיים ושינויים היסטוריים. בכך, הם ממלאים תפקיד חיוני לא רק בשימור תרבות – אלא גם בהגדרתה מחדש.

הסרט Sabbath Queen (״מלכת השבת״), הוא סרט בר מזל שנבחר להיות מוקרן במסגרת הסימפוזיון (לצד הקרנת סרטים וקטעי סרטים נוספים) ובסיומו התקיים פאנל בהשתתפותם של פרופ׳ נתן אברמס ופרופ׳ נפתלי כהן, בהנחייתה של ג׳ניס פלוטקין.

״מלכת השבת״ הוא יצירה תיעודית יוצאת דופן לא רק מבחינת הנושא, אלא בעיקר בשל ממד הזמן, האינטימיות והשאפתנות הרעיונית שלו. במשך כ־21 שנה עוקב הסרט אחר דמותו של עמיחי לאו־לביא, רב אלטרנטיבי, אמן פרפורמנס ואקטיביסט, בן לשושלת רבנית בת עשרות דורות, הנקרע בין נאמנות למסורת לבין דחף רדיקלי להמציא אותה מחדש.

למרות שהוא עשיר אסתטית (סגנונית ורעיונית), יש משהו שגורם לאי נוחות במהלך הצפייה בו, ובשימוש בסמלים היהודים במהלכו. מצד אחד, ברובד הגלוי, הסרט הוא ביוגרפיה אינטימית: מסע של אדם בין זהויות: רב, אמן דראג, בן למשפחה מפוארת, אב ואקטיביסט. אבל ככל שהסרט מתקדם, מתברר שהוא חורג בהרבה מדיוקן אישי. לאו־לביא הופך לדמות אלגורית – הגוף שבו מתרחשת דרמה רחבה יותר, המאבק על דמותה של היהדות במאה ה־21.

המתח המרכזי בין שושלת רבנית אורתודוקסית לבין פרקטיקות חתרניות כמו הופעות דראג והקמת קהילה פתוחה, לא מוצג כסתירה פשוטה אלא כמרחב פרודוקטיבי של יצירה. דווקא מתוך השבר, הסרט מציע אפשרות של המשכיות מסוג חדש – לא שימור, אלא טרנספורמציה.

אחד ההבטים המרשימים הוא הפרויקט התיעודי הארוך עצמו. צילום לאורך שני עשורים הוא לא רק גימיק – הוא הופך את הסרט לקולנוע של תהליך, לא של תוצאה. הזמן פועל בו כמרכיב דרמטי: הצופים רואים את לאו־לביא משתנה, מתבגר, מתלבט. המצלמה לא תופסת אמת רגעית, אלא חושפת אמת מתפתחת. הצופה נדרש לחשוב לא במונחים של זהות קבועה, אלא של זהות בתנועה. במובן זה, הסרט מתקרב למסורת של דוקומנטרי תהליכי, אבל כאן התהליך הוא לא רק ביוגרפי – אלא תיאולוגי.

אחת הטענות המרכזיות של הסרט היא שהיהדות היא לא דבר קבוע, אלא פרויקט מתמשך של הישרדות והמצאה. במובן הזה, ״מלכת השבת״ משתלב במסורת של מחשבה יהודית מודרנית (מרוזנצווייג ועד בובר שטען ש״המקור הנצחי של האמנות הוא – צורה שעומדת נוכח האדם ומבקשת להפוך דרכו ליצירה״), אבל מעדכן אותה לעידן פוסט־מודרני – זהות נזילה, גבולות מטושטשים, קהילה כבחירה ולא כגורל.

הסרט מציע שהישרדות יהודית במאה ה־21 תלויה דווקא ביכולת להשתנות, לא להיאחז; והמסר של ״יהדות פתוחה״ חוזר שוב ושוב, לעיתים ללא התפתחות נוספת. הסרט גם מציג חזון ליברלי ברור, אבל לא מתמודד מספיק עם המורכבויות והמחירים של חזון כזה בתוך הקשר ישראלי.

הסימפוזיון פתח פרקים למדריך המשך, כי היו אלו חוויות קולנוע, פולמוס ודיון שהתאפשרו רק בזכות מקום המפגש המיוחד הזה.