Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
ונציה 2026: בלי שורה תחתונה, בלי אפשרות לברוח מהמציאות
הביתן הגרמני: Ruin
הפסקה האחרונה בטקסט הקיר של העבודה של הנריקה נאומן, The Home Front, בחלל הכניסה של הביתן הגרמני בג׳רדיני שנושא את השם Ruin, היא אולי הפסקה הכי יפה שקראתי אי פעם בטקסט על עבודת אמנות. כמה הייתי שמח לכתוב אותה בעצמי. בתרגום חופשי שלי זה הולך ככה:
״אפשר לקרוא את החלל כטקסט שאת ראשיתו אנחנו חושבים שאנו מכירים ואת סופו אנחנו חוששים לקרוא. בין ההתחלה לסוף, אנו, בהווה, לא בטוחים ביכולת שלנו להשפיע על מהלך האירועים. ובכל זאת, אנחנו קו החזית. כשם שאפשר לשלוח אותנו לחזית בכל רגע, כך גם החזית תלויה בנו. במה שאנחנו רוצים להילחם עבורו, או נגדו. בין אם נילחם, או נאהב באופן טוטאלי, נשחרר, נהיה פגיעים. נוותר על נוקשות. או נילחם מתוך אהבה, חזק פי שניים, בכל הכוח״.
צילומים: ינס זיהה
למי שחי בישראל בשנתיים וחצי האחרונות והיה חלק מהמאבק על עתיד המקום הזה, היה נדמה לי כאילו זה נכתב עלינו. עלי. קראתי את הפסקה ולרגע שכחתי את כל מה שקראתי לפני כן. לא ניסיתי להבין עד הסוף מה אני רואה מסביב. מה נאומן ניסתה להגיד. המשכתי להסתובב בביתן מכושף. בלי מסקנה. בלי שורה תחתונה.
וכל הזמן עלתה לי לראש השאלה מה גורם לנו להרגיש (או לא) בבית, כשמסביבי חלקי ארונות, מדפים וכסאות, מדים, רשתות הסוואה, אלמנטים של מיגון, רהיטים מעץ, פורמייקה, פלסטיק ומתכת שהורכבו מחדש על הקירות בשילוב חפצי בית ותבליטי קיר – כולם ביחד הפכו את הביתן הגרמני ואת המרחב הביתי לכתב חידה.
בתערוכה המרכזית: No Shelter
אני רוצה להגיד שלא היה פשוט להיות ישראלי בימי הפריוויו של הביאנלה, שנפתחה לפני שבוע, אבל צריך לשים את הדברים בפרופורציות. את המחאות נגד ההשתתפות של ישראל בביאנלה, את ההפגנות, את הכרזות, את דגלי פלסטין. בסוף אני רוצה להגיד שבאתי לראות אמנות והצלחתי לראות אמנות, גם אם היא (והאווירה סביבה) לא תמיד הייתה נוחה.
בכניסה לתערוכה המרכזית של הביאנלה בארסנלה הופיע בגדול השיר ״אם אני חייב למות״ (If I Must Die), של המשורר העזתי רפעת אל־ערעיר, שנהרג יחד עם אחיו, אחותו וארבעת ילדיה, מהפצצה של צה״ל בשג׳אעייה בתחילת המלחמה. מה עושים כשנתקלים בטקסט כזה בפתח אחת התערוכות החשובות בעולם? מה עונים לשאלות שכולם שאלו בימים האלו: נו, איך שם? מרגישים את ההפגנות?
לנסות להדחיק את הזוועה והקטסטרופה של השנתיים וחצי האחרונות? להתעמת עם המציאות? כל התשובות נכונות? אני משוטט בתערוכה המרכזית, בין מאות עבודות שלא תמיד קל להבין את הקשר ביניהן, את הסיבה שהן נמצאות איפה שהן נמצאות. הטקסטים ארוכים, לא תמיד ברורים.
מוחמד ג׳וחא, No Shelter
אני סורק את העבודות במין מבט על של רחפן, עד שבקומה השנייה של התערוכה בג׳רדיני תופסת אותי סדרת עבודות יפה שמצליחה לרגש אותי, לפני שאני יודע מה אני רואה: הצבע, הטקסטורה, הקומפוזיציה בקולאז׳ים ששילבו ציור על בד, קרטון וטקסטיל.
אני מתקרב לתווית כדי לבדוק במה ובמי מדובר, ומגלה שאלו עבודות של האמן הפלסטיני מוחמד ג׳וחא, שנולד ב־1978 בעזה, עזב אותה ב־2003 (כיום הוא חי בצרפת) ומאז עזה ממשיכה להיות בלב עבודותיו. מסתבר שגם כשנדמה לך שאתה מצליח להדחיק את הקטסטרופה, זה לא באמת עובד. אין לאן לברוח.
סדרת העבודות, No Shelter, נוצרה בתגובה להריסות בעזה שג׳וחה ראה – כמו כל העולם – על מסכי הטלוויזיה. היא מייצגת את זיכרונות הילדות שלו מעזה אל מול המציאות הנוכחית של הרס. החומרים הפשוטים והיומיומיים מדגישים את הניסיון לבנות משהו יציב מתוך חורבות, ואת החיפוש אחר מקלט בתוך הכאוס העולמי.
האקדמיה: מרינה אברמוביץ׳ Transforming Energy
התערוכה של מרינה אברמוביץ׳ באקדמיה, האמנית האשה הראשונה שמציגה תערוכת יחיד במוסד הוותיק והחשוב, מעמתת גם היא את המבקרים עם המטען שהם מביאים מהבית. זו לא אברמוביץ׳ של הפרפורמנסים הגופניים והמרתיעים (עוד נגיע לאוסטריה), אלא אברמוביץ׳ הרוחנית יותר, שמבקשת לבחון את היכולת של הגוף לשמש ככלי לריפוי קולקטיבי בתוך מציאות של מלחמות.
בכניסה לתערוכה מקבל כל מבקר אזניות שחוסמות את הרעש מסביב. בחללים השונים מסתובבים אמנים צעירים שהוכשרו על ידה, לפעמים מושיטים לך יד ומזמינים אותך להשתתף באחת העבודות: לעמוד מול דלת פתוחה, להישען על אבני קריסטל, להשתרע על כיסא נוח כמו בים מול מטרונום, ועוד. ואם במקרה נשארת עם עיניים פתוחות, הם מבקשים ממך לעצום אותן כדי למקסם את החוויה.
מרינה אברמוביץ׳ במסיבת העיתונאים. צילום: יובל סער
ואז עולה השאלה: מה ההבדל בין לבצע את הפעולות האלה בתערוכה, בחלל המוזיאלי, בביאנלה, בתערוכה של מרינה אברמוביץ׳, לבין לעצום עיניים בבית או בכל חלל אחר (ואני שם לרגע בצד את אבני הקריסטל). עד כמה ההתכווננות של לבוא לראות תערוכה משנה את התוצאה?
האם יותר קל לעצום עיניים בחלל מוזיאלי, כשיש פחות הפרעות של החיים עצמם מסביב? ובעיקר – מהי אמנות שאתה לא רואה ולא שומע אותה?
הביתן היפני: Grass Babies Moon Babies
בכניסה לביתן היפני נתקלתי בשש עגלות תינוק, והמחשבה הראשונה שלי הייתה מה לעזאזל קורה פה, מה הקשר בין סיורי עגלות להורים טריים לבין ימי הפריוויו של הביאנלה. רגע אחרי, כבר הציעו לי לשאת בובה של תינוק (במשקל 6 ק״ג) ולהסתובב איתה בתערוכה. גימיק? בוודאי. אבל אחד האפקטיביים.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המשקל. או ליתר דיוק: כובד המשקל. האחריות. תינוק הוא לא עוד אקססורי להתהדר בו. בטקסט של האמן, איי אראקווה־נאש, התמונה החלה להתבהר כשהבנתי שהוא עוסק, בין היתר, במשבר הדמוגרפי ובעתיד ההורות.
יובל סער, הביתן היפני. צילום: חגית פלג רותם
איי אראקווה־נאש, הביתן היפני. צילום: יובל סער
וככה הוא כותב (בתרגום חופשי שלי ובקיצורים הנדרשים): ״תינוקות נולדים בכל מקום, ללא קשר למלחמות, מעשי טרור וחרמות. תינוקות גם נהרגים על ידי מתקפות רחפנים, טילים וכל מעשה אלימות שאפשר להעלות על הדעת״.
אראקווה־נאש הפך להורה לתאומים ב־2024 ביחד עם בן זוגו. מנקודת המבט האישית שלו הוא גורם למבקרים בתערוכה לשאול מה זה אומר להיות הורה כיום (ובכלל)? מה זה אומר לדאוג, לטפל. לאיזה עולם אנחנו מביאים ילדים? הוא מעלה שאלות של מוסר, אמפתיה ואחריות כלפי הדורות הבאים; שאלות על עתיד המין האנושי בחברה שבה הטכנולוגיה היא המתווך הרגשי האחרון שנותר.
הביתן האוסטרי: Seaworld Venice
ולבסוף רגע אחד שדווקא נמנעתי ממנו.
נדמה לי שזו היא פתיחת הביאנלה שנחוותה ברשתות החברתיות באינטנסיביות הגדולה ביותר לעומת ביאנלות קודמות, בכל הבט אפשרי, ולא רק מהסיבות הפוליטיות. מרגע שהאלגוריתם עלה עליי, נחשפתי לכל כך הרבה תערוכות שלא ביקרתי בהן, לכל כך הרבה עבודות ואמנים ומיצבים ומיצגים, ותחושת הפומו גברה מרגע לרגע.
מעל כולם בלטה האמנית והכוריאוגרפית פלורנטינה הולצינגר, שהפכה את הביתן האוסטרי למעין מפעל שפכים אנושי, במיצב פרפורמנס רדיקלי ופרובוקטיבי: היא הזמינה את המבקרים לצפות בנשים עירומות מבצעות פעולות קיצוניות, כולל נסיעה פרועה באופנוע ים על בריכת גלים ושהייה באקווריום של שתן מסונן (שמגיע מתאי שירותים שהוצבו בביתן עבור המבקרים).
אבל מה שתפס את העין יותר מכול היה פעמון הברונזה הענקי בכניסה לביתן. במקום ענבל המתכת הסטנדרטי, הולצינגר (או אחת הפרפורמריות מקבוצתה) משתמשת בגופה העירום. היא מוטחת שוב ושוב בדפנות הפעמון, כדי לייצר צליל עמוק ומהדהד. לא מראה מלבב במיוחד.
View this post on Instagram
קריאת השכמה לאנושות? פעמון אזעקה? המבקרים מצידם נהרו, התורים למיצב התארכו, והיו מי שחיכו שלוש שעות כדי לצפות בעבודות. אבל אני ויתרתי, ולא מתוך איזו עמדה מוסרית נעלה. ברמה הבסיסית הרגשתי שראיתי כבר הכל באינסטגרם שוב ושוב: הכל צולם, מכל זווית, בכל חשבון, ולא היה לי דחוף לעמוד שלוש שעות בתור כדי לראות אישה עירומה שוחה באקווריום או מוטחת בפעמון.
אם הגעתן עד לפה, נדמה לי שאני לא צריך באמת להסביר למה החלטתי לוותר. אולי זה הגיל. אולי העומס הפיזי והמנטלי של לראות כל כך הרבה אמנות בזמן קצר כל כך. ובטח ובטח שאלו השנתיים וחצי האחרונות שעברנו, ושעדיין אנחנו עוברים, שצילקו את הנפש. וגם פה, ככל הנראה, כל התשובות נכונות.
הביאנלה לאמנות בוונציה 2026
9.5-22.11
