חיתוך, הדבקה, זיכרון: דפי הנפש של ויוי זהר גן מור

יובל: הי ויוי, בוקר טוב, מה שלומך בימים אלו רגע אחרי פתיחת התערוכה שלך

ויוי: אני שמחה, מרוצה, היתה פתיחה נהדרת, הגיעו חברים מכל התקופות בחיי כמו פאזל או קולאז׳ של חיים מעניינים ומלאים

יובל: טוב באמת היו לך הרבה תקופות… חשבתי מאיפה להתחיל את השיחה שלנו, מה תהיה השאלה הראשונה, ונדמה לי שזו שאלה שגם לה בטח יש הרבה מקומות להתחיל מהן את התשובה – למה קולאז׳? מאיפה זה הגיע?

ויוי: הקולאז׳ התחיל בתערוכה Beyond the Veil שבה השתתפו כ־100 יוצרות שיצרו צעיפים שונים לתערוכה נודדת באירופה, שהחלה בוונציה במקביל לביאנלה. עד אז יצרתי צעיפים מצילום שלי על כל אורך הצילום, ואף מכרתי אותם במוזיאון ישראל ובחנויות נבחרות.

אבל, לקראת התערוכה הזו החלטתי ליצור צעיף מתשעה צילומים שלי – קולאז׳ מפתיע בהשראת לאונרד כהן שיצר תמונה ענקית. התערוכה הספיקה להיות מוצגת בוונציה, בקרואטיה ובפריז וחזרה לארץ בקורונה שם הכול התפרק.

מהצעיף הזה נוצרה קולקציה של עשרה צעיפים שכולם קולאז׳, ואז בקורונה הצטרפתי לקורס בזום של היומן הוויזואלי, ושנה וחצי עסקתי בקולאז׳ים בקבוצה והעמקתי בהם

יובל: מהו קורס של היומן הוויזואלי?

ויוי: היומן הוויזואלי – visual journal – החל כבית ספר שנוסד על ידי רקפת הדר בכפר סבא לקורסים לעבודות כתיבה, קולאז׳ וציור, אולם משהחלה הקורונה היא המשיכה בזום ולאט לאט הצטרפו עשרות נשים, והיום יש 280 נשים שיוצרות דפי נפש בקורסים שונים עם כמה מורים. לכל שיעור יש נושא, שעתיים חצי יצירה עם הנחייה, ואחר כך במשך שבוע השלמת הציור/ קולאז׳ והעלאתו לקבוצה. 

בקורסים האלה הכרתי נשים יוצרות נפלאות, ביניהן קבוצת נשים מקיבוץ בארי שאיתן במיוחד התחברתי. יחד יצרנו בקורסים השונים ואף נסעתי אליהן להעביר להן סדנה בקולאז׳ הנשמה שלמדתי לאחר מכן. לצערי הרב מתוך 8 שהיו בקבוצה נותרו רק 5, בהן חברתי הטובה אורית סבירסקי ז״ל שאיבדתי.

הקורסים שם יצרו חברותא נהדרת, תערוכות ושיתופי פעולה. הקורס האחרון (כל אחד חצי שנה) היה על הארכיטיפים של יונג ושם התוודעתי לקלפים בקולאז׳ לריפוי, Soul Collage – שמהם נוצרו הקולאז׳ים הקטנים שמוצגים בתערוכה – 70 מתוך 200 שיצרתי והפכתי אותם לקולאז׳ים לפי נושא

יובל: וואו, חתיכת סיפור. הקולאז׳ים הם בדרך כלל דיגיטליים ומודפסים על נייר או פיזיים מההתחלה? כי את הסיפור התחלת מטקסטיל

אני לא יוצרת בדיגיטל בכלל, הכול בנייר – דימויים מכל מקור, הרבה חלקי צילומים שלי שהדפסתי במדפסת הביתית שלי המשובחת. עד כה הם לא היו מלווים בטקסטים, אלא הם סיפורים שנוצרים מחיבורים לעיתים הזויים שמגיחים מכל קצות הדמיון והסקרנות שלי

ויוי: אני לא יוצרת בדיגיטל בכלל, הכול בנייר – דימויים מכל מקור, הרבה חלקי צילומים שלי שהדפסתי במדפסת הביתית שלי המשובחת. עד כה הם לא היו מלווים בטקסטים, אלא הם סיפורים שנוצרים מחיבורים לעיתים הזויים שמגיחים מכל קצות הדמיון והסקרנות שלי.

הם עשויים מנייר, חלקם הגדול הודפס ונהפך למוצרים (מעצבת טקסטיל…) לטי־שירט, לצעיפים, לטייבלמטס ולתיקים. אני גוזרת עם מספריים קטנטנים בדייקנות ומדביקה כך שצריך ממש להתקרב לראות שזה לא יצירה של דפוס אלא קולאז׳

יובל: יפה. נחזור לקולאז׳ים שלך – כמה מזה מתוכנן וכמה אקראי? כמה את מצליחה בדיעבד לזהות שפה וכיוונים שמעניינים אותך בתוך התוצר הסופי?

ויוי: ההתחלה לעיתים מתחילה בצילומים שלי או בחלקם, ועליהם מגיעים חברים שרוצים להשתתף. הם מגיעים באקראי או בהפתעה ונוצר סיפור חדש שמתאים להוויה שבה אני נמצאת בעת היצירה – נושאים שמעניינים אותי – קומפוזיציה שמייצגת ומייחדת את הראש שלי, והמצב שבו אני נמצאת יחד עם זכרונות עבר, הווה ועתיד מפתיע. 

מכאן נהיה הסרנדיפיטי שהועצם במשך השנתיים האחרונות – משהו שפתאום קורה באקראי ובזרימה של ניגודים, מתח בין אדם חיי לטבע ולעולם שבו ביקרתי ושבו אבקר

יובל: תגידי עוד משהו על סרנדיפיטי, לא בטוח שכולם מכירות את הביטוי (ועל הדרך מה הועצם בו בשנתיים האחרונות)

ויוי: סרנדיפיטי מקורו בסרנדיפיט, כפר במזרח שהיו בו שלושה נסיכים שהיו אמורים להביא לכפרם מוצרים מסוימים, ותמיד חזרו עם משהו אחר. זו תגלית מפתיעה שלא התכוונו לה, והקסם שלה היה בארעיות שלה והיה בה תמיד טוב חדש שלא תיארנו שיצטרף כי לא חיפשנו אותו מראש.

אני עברתי תקופה של שנתיים שבהן עברתי מתל אביב לפרדס חנה, שהיתה קודם קורונה ואחר כך מלחמה – ונכנסתי לעולם חדש של אירועים והבנה שאני מתחדדת בזה שאני לא שולטת בכל או בכלום… ובמקום השליטה, הארגון וההתכוונות מגיעה זרימה, התחברות למה שקראתי לו the road not taken – דרך חדשה של חיים אנשים אחרים, שקט ואסקפיזם לעולמות פנימיים שלא התבטאו קודם בעבודותיי.

תמיד היתה הצבעוניות – זה הכשרון שלי. הדמיון נסק, היצירתיות מצאה לה מקורות חדשים, ומה שקורה לא יציב ולא ידוע. ליהנות ממה שיש וממה שמגלים בדרך מבלי לדעת לאן אגיע. קרוב ללב וקרוב לחיבורים חדשים

יובל: את אומרת הצבעוניות תמיד הייתה – עבדת המון שנים בטקסטיל, היית ראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, היו תפקידים בכירים בטולמנ׳ס – נדמה לי, ותקני אותי אם אני טועה, שהכל (או הרוב) היה עבודה לאחרים, ופה זה משהו שהוא לגמרי שלך. אני צודק?

ויוי: הייתי תמיד ממציאה כיוונים חדשים, יוצרת לוחות השראה, 12 שנים בפיניש יועצת של אדריכלים ומספקת פתרונות של עיצוב. אז הצילום התחיל ונהפך לתשתית האישית שלי בכל מה שיצרתי, העין שלי, החיבורים שלי, אבל מאז הקורונה השתבללתי כמו הרבה יוצרים ומצאתי את האני שלי שרוצה לפרוץ ללא רק צורך להוות מוצר לפנים או למשרדים וחנויות ולקוחות שונים – ביטאתי את השפע הזה ליצירה שאין לה כתובת ולא נמכרת באיזה שוק ומסחר.

הקולאז׳ים נוצרו מבפנים ונשארו לי, הם גם לא ממש ניתנים באיזו מסגרת חיצונית, פרסמתי מעת לעת בפייסבוק ובאינסטגרם ובין עולם היוצרים של הקולאז׳ רק בתערוכות קבוצתיות. זו התערוכה הראשונה שלי, תערוכת יחיד ורק של הקולאז׳ים המקוריים, לא תוצרים מהם. אז כן, זו בהחלט חשיפה ראשונה של ההשראה הפנימית שלי

יובל: אז מה בסוף מוצג בתערוכה? מה את יכולה לספר עליה, לפי איזה הגיון החלטת לתלות את העבודות, וכן הלאה

ויוי: בתערוכה הזו דנה בהרב בחרה בי לאחר שראתה את עבודותי באמנות במושבה בשנה שעברה בפרדס חנה, והציעה לי להשתתף בתערוכה שתביע אותי.

עשיתי לה פרזנטציה של 100 קולאז׳ים קטנים וכ־20 בינוניים שהייתי מחוברת אליהם במיוחד וייצגו את מי שאני – היא בחרה 70 קטנים שהחליטה להציגם כענן ויצרנו מהם עולם שכל אחד מוביל לשני, או לא… אבל יש בהם סיפורים מעניינים ומאפיינים אותי.

את הבינוניים החליטה שאמסגר ואני בחרתי את מסגרת עץ המייפל ובתוך קופסה עם זכוכית – הם תלויים ממול – במקבץ מרוכז. יש אחד פתוח שאפשר לראות את הפנים שלו ואפשר לגעת עם כפפה להבין שזה לא מודפס… יש גם קולאז׳ אחד גדול אות לבאות.

יש וורסטיליות שמעידה על אופי העבודות ויחד עם זה יש שפה שלי, וזו ההצלחה שלנו כצוות. היא נתנה לי יד חופשית לקומפוזיציה של הצגתם

יובל: יפה, אהבתי את האות לבאות. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר שלא אמרת לפני שניפרד?

ויוי: בסמוך ובמקביל, הבנתי שאני יוצרת עולם מקביל לחיי כאן ועכשיו, לגעגועים שלי לבני נדב ז״ל שעזב את העולם לפני 28 שנים והוא בן 19. אבל, ראיתי שהוא איתי במסע היצירה ממשיך מאיפה שנפרדנו במציאות, וממשיך איתי בלב. ההשראה של ההתעסקות באיך שהדברים קורים ואיך שהם פתאום עולים ונוכחים בעבודותי. 

זה היה גילוי מרגש ומאפשר להיכנס לרבדים של הזכרונות, העבר, החיים ללא זמן ליניארי, של יקומים מקבילים והתרחבות הנפש. הקולאז׳ים האלה נוגעים בכל מי שבא ומתבונן בהם ויכול למצוא את הסיפור שמושך אותו ומתחבר אליו. עבורי זו חשיפה מאד עמוקה ומהדהדת את חיי המורכבים.

כל חיי למדתי, לימדתי, יצרתי, ועכשיו הקולאז׳ים בתערוכה הם פירוק והרכבה של כל זה למשהו חדש

---

ויוי זהר גן מור | סרנדיפיטי – קסם הארעיות
אוצרת: דנה בהרב
בית הראשונים, פרדס חנה