״חיים פנטסטיים״: לא עוד מוצר אינדי גנרי - יש פה קול

לפעמים דווקא הסרטים הקטנים הם אלה שמבינים טוב מכולם את גודל התקלה של החוויה האנושית. לא אסון גדול, לא התמוטטות מפוארת, לא דרמה שמבקשת שיבכו מולה, אלא חיים שנקעו מעט ממקומם ומסרבים לחזור.

סרט הביכורים של מת׳יו שיר, ״חיים פנטסטיים״ (Fantasy Life), הוא בדיוק יצירה קולנועית שכזאת. מעט עקומה לפרקים, אבל רגישה וחכמה מספיק כדי להפוך מבוכה, חרדה וחוסר תפקוד למשהו שנראה כמו החיים. לא פנטסטיים במיוחד, אבל חיים.

במרכז הסרט עומד סם סטיין (מת׳יו שיר), גבר צעיר, יהודי ונוירוטי שהסרט מצייר בקווים חסכוניים מבלי להעמיס יותר מדי ביוגרפיה. מה ידוע וברור? היהדות שלו מעסיקה אותו (ובכלל, הסרט נטוע במרחב יהודי, שכן רוב הדמויות יהודיות וגם מדברות על כך), הוא סובל מהתקפי פאניקה וחרדה כללית, מתמודד עם מחשבות טורדניות, וברור שמצבו הנפשי הסיט את חייו ממסלולם.

לאחר ביקור אצל פסיכיאטר, הוא מקבל ממנו הצעה כמעט אגבית לשמרטף על שלוש נכדותיו. ההצעה הזאת נראית תחילה כמו פתרון זמני, אבל מתגלה כמשהו מורכב וטעון יותר רגשית. מה שמתחיל כניסיון חד פעמי לשמרטף, מתגלגל בהדרגה לתפקיד קבוע יותר – ומתוסבך יותר – בחיי המשפחה.

מיקומי המצלמה הם לא תמיד אינטואיטיביים. כאילו הזבוב על הקיר בחר דווקא בכיסא הכי לא נוח בבית. מרחקי הצילום נראים לעיתים תמוהים, כמעט מסורבלים, ורוב הבחירות האלו מעניינות יותר משהן חלקות

שם הוא פוגש אדם נוסף שחייו נתקעו בקיר המעצבן של הרצוי מול המצוי: דיאן (אמנדה פיט), אם הילדות ושחקנית לשעבר. נרקם ביניהם קשר מורכב, מבולגן, לא יפה במיוחד, לא בדיוק הולם ולעיתים מביך. אבל דווקא בגלל שהוא לא עטוף ברומנטיקה נקייה או בפנטזיה מנחמת, יש בו משהו חזק. זה קשר שמפיח קצת רוח בשממת חייהם, גם אם הרוח הזאת מגיעה עם אבק, לכלוך ובלאגן.

מת׳יו שיר עושה כאן מהלך משולש: הוא כתב את התסריט (בהשראת חייו ועבודתו כשמרטף), ביים את הסרט ומגלם את סם בעצמו. הסרט, שזכה בפרס חביב הקהל בתחרות העלילתית של SXSW (בעוד פיט זכתה שם בפרס מיוחד על הופעתה), מעיד על יוצר בתחילת הדרך שיש לו כבר מה להציע.

הכתיבה מעוררת תחושה של קרבה לחיים עצמם, אבל כוחו הגדול של שיר נמצא דווקא באופן שבו הוא לא מסתפק בתחושת אמת כללית, דהיינו אותנטיות. הוא מנסה למצוא לה צורה קולנועית. ברגעים הטובים – הוא גם מצליח. מאוד אפילו.

זו לא רק שאלה של רגעים יפים. זה גם עניין של שפה ומבנה נרטיבי. כך לדוגמה, הסרט מתקדם בקפיצות זמן לא לגמרי צפויות דרך עונות השנה המחלקות את הסרט לפרקים, בלי חוקיות ברורה ובלי מנוף דרמטי קונבנציונלי. לפעמים נדמה שהוא נקטע רגע אחד מוקדם מדי, או מדלג דווקא על מה שסרטים אחרים היו ממהרים להדגיש.

גם מיקומי המצלמה הם לא תמיד אינטואיטיביים. כאילו הזבוב על הקיר בחר דווקא בכיסא הכי לא נוח בבית. מרחקי הצילום נראים לעיתים תמוהים, כמעט מסורבלים, ורוב הבחירות האלו מעניינות יותר משהן חלקות. לא כולן מוצלחות, אבל הן מעניקות לסרט תחושה של חיפוש אמיתי וביטוי כן, לא של מוצר אינדי גנרי. יש פה קול.

מודעות עצמית היא לא החלמה

אף שחוויותיו של שיר עומדות ברקע הסרט, הוא לא הופך את דמותו למרכז יחיד של העולם. להפך, אחד הדברים היפים ב״חיים פנטסטיים״ הוא האופן שבו דיאן מקבלת נפח משל עצמה. אמנדה פיט מגלמת אותה באחת מהופעותיה הטובות ביותר, ומעוררת הזדהות, חמלה וכאב.

שני הגיבורים יחד (עם הגיבור המופשט השלישי – התמודדות נפש) מרכיבים תמונה פיקחת ויפה של תובנות על החיים, על מערכות יחסים, ובעיקר על אכזבות שהופנמו למרקם האישיות עצמו. הוא, לדוגמה, מספר בהתחלה שהוא לוקה באנטישמיות מופנמת; והיא מתקשה לשאת את הפער בין הפריבילגיות של חייה לבין תחושת ההחמצה שמכרסמת בהם.

במובן הזה, הן אפיון הדמויות והן מהלך האירועים מכוונים חץ עדין אבל ברור אל תרבות בת־ימינו, שבה ההתמודדות הנפשית היא חלק בלתי נפרד ממרקם החיים – וזו התמה המשמעותית שהסרט דוחף. סם ודיאן יודעים לא מעט על הבעיות שלהם. למעשה, הם יודעים הכל על הבעיות שלהם. הם יודעים לזהות מהיכן הן מגיעות, לדבר עליהן, לנסח אותן, לחשוב עליהן, לחזור אליהן, וכנראה גם לטחון אותן בטיפול עד דק.

התרופות נמצאות שם ברקע: נוגדי דיכאון, כדורים נגד חרדה, גלולות שינה, וכל ניסיון אחר להחזיק את הנפש המודרנית והמיוסרת. הדיאגנוזה של שיר היא שמודעות עצמית היא לא החלמה. אם כבר – אז להפך.

והתרופות? ממש לא התעוררות. לפעמים מה שמעיר מוח ששקע בדכדוך עמוק הוא לא עוד הסבר או כדור, אלא אדם אחר. זה כמעט קלישאתי למצוא השקפה שכזו בסרט עצמאי (או בכלל), אבל שיר מצליח לשרטט את זה בצורה ייחודית מספיק, כך שאפשר לשכוח שטחנו זאת לעייפה.

יש גם הרבה הומור ב״חיים פנטסטיים״, אבל לא הומור של פאנצ׳ים. זה הומור שחרחר, שנון, לעיתים כמעט גרדומי, מביך לפרקים, כזה שנולד מהפער בין מה שאנשים אמורים להרגיש לבין מה שהם באמת מסוגלים לעשות עם עצמם ברגע נתון.

אפשר להגיד גם שחלק ממנו הוא סוג של ״הומור יהודי״, של אבסורד וציניות. בדיחה על כך שהחיים ממשיכים לתפקד גם כשאף אחד מהמשתתפים בהם לא ממש כשיר לתפקיד. רוצה לומר, במצב הישרדות בלתי פוסק.

בסופו של דבר, מדובר בסרט עצמאי רגיש, צנוע וכן. הוא מחמם את הלב, אבל לא כי הוא מייפה את החיים או מבטיח תיקון גדול. הוא מחמם את הלב בצורה טבעית יותר, כמעט מובכת ומתנצלת, כאילו עצם האפשרות ששני אנשים פגומים יצליחו לרגע לראות זה את זה, ולצאת מהראש שלהם – היא כבר נס קטן.

---

חיים פנטסטיים
בימוי: מת׳יו שיר
91 דקות; ארצות הברית, 2025
3.5 כוכבים