מילאנו 2026 // טליה לובטון

מי

טליה לובטון, מעצבת תעשייתית ואמנית מלאכת עור, בעלת Luvaton Studio, סטודיו לעיצוב ופיסול בעור שהקמתי בשנת 2021. בסטודיו הממוקם בתל אביב אני עובדת בטכניקות מסורתיות של wet forming בעור בעיבוד צמחי, ויוצרת אוביקטים וכדים פיסוליים שבוחנים את העור כחומר חי, מבני ואקספרסיבי.
אתר / אינסטגרם

מה

השנה השתתפתי בסאטליטה (סלון הלווין) במסגרת הסלון דה מובילה במילאנו, אחת הפלטפורמות החשובות בעולם למעצבים צעירים בתחילת דרכם. התערוכה מחברת בין מעצבים לחברות, גלריות, אוצרים ועיתונות בינלאומית, ונחשבת למקום שבו מתגלים הדורות הבאים של עולם העיצוב. בתערוכה הצגתי את מגוון קולקציות כדי העור שלי – TOHA, REBLOOM, SLICE ו־HEALED – לצד קולקציה חדשה שפיתחתי במיוחד עבור האירוע בשם TRACE.

TRACE היא סדרת כדים פיסוליים מעור, שנולדה מתוך מחקר של תנועה, גוף וקו. הצורות בקולקציה מתפתחות מתוך רישומים והתבוננות בקווי מתאר אנושיים, ומתורגמות לאוביקטים תלת־מימדיים באמצעות טכניקת wet forming מסורתית בעור בעיבוד צמחי. העבודה בוחנת את המתח בין רכות למבנה, בין חומר חי וגמיש לבין נוכחות פיסולית חזקה.

מעבר לצורניות של הקולקציה החדשה שהוצגה, פיתחתי עבורה גם טכניקת עבודה חדשה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי אותה – דווקא במסגרת בינלאומית ובקנה מידה כזה.

לפני

ההכנות לשבוע העיצוב היו אינטנסיביות, גם מקצועית וגם רגשית. ניסיתי לא לתת למציאות בארץ להשפיע על היכולת שלי להמשיך ליצור ולעבוד, ועבדתי בצורה מדויקת וממוקדת. בתקופה מסוימת אפילו העברתי חלק גדול מהעשייה לדירה שלי ביפו, כדי להמשיך לעבוד ברצף ובקרבה למרחב מוגן.

בתוך כל ההכנות היו גם לא מעט אתגרים – טיסה שהתבטלה, אישור חריג שקיבלתי לטוס כנציגה ישראלית באירוע בינלאומי בזמן מורכב, ציוד שלא הגיע בזמן, עיכובים לוגיסטיים, משלוחים, מכס ותכנון מחדש של התצוגה. ניסיתי להישאר בתודעה של שפע ולהבין שאני עושה קפיצת מדרגה משמעותית מבחינה מקצועית.

היה בי רצון להגיע ממוקדת מבחינת המטרות שלי לתערוכה, אבל גם להישאר פתוחה לכל אפשרות, חיבור או הזדמנות שיכולים להיווצר בדרך.

במילאנו

יום לפני פתיחת התערוכה הספקתי להסתובב קצת בעיר ולהרגיש את מילאנו בזמן שבוע העיצוב. העיר כולה הפכה למרחב אחד גדול של יצירה – מיצבים, תערוכות, אנשים, חומרים, צבעים ורעיונות בכל פינה. הייתה תחושה חיה ואינטנסיבית, כאילו כל העיר נושמת עיצוב.

מהרגע שהתערוכה נפתחה הייתי מאוד נוכחת בביתן שלי – גם פיזית וגם מחשבתית. היה לי חשוב להיות שם עבור האנשים שניגשו, להסביר על החומר, על הטכניקה ועל תהליך העבודה, ולחוות מקרוב את התגובות של המבקרים לעבודות. שמחתי לראות עד כמה הקהל היה סקרן סביב הבחירה לעבוד עם עור כחומר פיסולי ולא כחומר ״שטוח״ או אופנתי בלבד.

במהלך השבוע פגשתי מעצבים, אספנים, אוצרים, חברות ואנשים מהתעשייה מכל העולם. היו הרבה שיחות משמעותיות, חיבורים חדשים ופידבקים חזקים, שהרגישו כמו אישור לכך שהשפה החומרית והעיצובית שאני מפתחת באמת מצליחה לגעת באנשים. בגלל שהסאטליטה מוקדש למעצבים צעירים, הקהל שהגיע היה פתוח, סקרן ומעוניין להבין לעומק את הסיפורים שמאחורי העבודות.

חודש אחרי

אחרי סיום התערוכה נשארתי עוד כמה ימים במילאנו כדי לעבד את החוויה. היה מעניין לראות גם את הרגע שבו העיר מתחילה להתפרק מהאינטנסיביות של השבוע – המיצבים יורדים, החללים מתרוקנים,והעיר חוזרת לעצמה.

מבחינתי, העבודה לא הסתיימה עם סגירת הביתן. אני ממשיכה להיות בקשר עם האנשים והחברות שפגשתי שם, במטרה להפוך את החיבורים שנוצרו לשיתופי פעולה אמיתיים ולהמשיך לקדם את העבודה שלי בזירה הבינלאומית. כבר עכשיו התחילו להיווצר שיחות והזדמנויות חדשות שמרגישות משמעותיות עבורי.

זו הייתה חוויה מאוד מעצימה – לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה אישית. מעבר לאירוע העיצובי עצמו, כל הדרך של להגיע לשם, להתמודד עם חוסר ודאות, לארגן הכול ולהחזיק את הפרויקט בצורה הטובה והמקצועית ביותר – חיזקה אותי מאוד. היא גרמה לי להבין שאני מסוגלת גם ליצור עבודה אישית ומדויקת וגם להוביל אותה בביטחון, בתוך אחת מזירות העיצוב הגדולות בעולם.