ענת מי דן: איך זה לחיות לצד מישהי שכל העולם מביט בה

במשך חמש שנים חיה ענת מי דן עם תאדה נתנזון (Thadée Natanson) ומיסיה סרט (Misia Sert). הם ליוו אותה בנסיעותיה, הופיעו מול עיניה במוזיאונים, חזרו אליה דרך ציורים, מכתבים, ספרים וצירופי מקרים כמעט בלתי נתפסים.

עכשיו, עם צאת ספרה החדש ״הגיליון האחרון״, היא מבקשת להחזיר לקדמת הבמה את האיש שכמעט ונמחק מהזיכרון התרבותי של פריז של סוף המאה ה־19. ״כולם דיברו על מיסיה״, היא אומרת. ״אבל תאדה היה הרוח. הוא היה האינטלקטואל, המבקר, האיש שעמד מאחורי הדברים והספר מבקש להתמקד בו״.

מיסיה הייתה אשתו של תאדה נתנזון, מייסד המגזין היוקרתי ״לה רוויו בלאנש״ (La Revue Blanche), ושימשה כמוזה המרכזית והסמל של כתב העת. נתנזון עצמו היה מבקר אמנות יהודי ובעליו של כתב העת יחד עם אחיו. המגזין נחשב לאחד המפורסמים החשובים והמשפיעים בפריז של תקופת הבל אפוק (בצרפתית – Belle Époque – העידן היפה), שנמשכה מסוף המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה.

אלו היו שנים של פריחה תרבותית, מדעית ואמנותית, שבהן פריז הפכה למרכז יצירתי שוקק ולב המודרניזציה האירופית. בתוך האווירה הזאת צמח גם כתב העת, לצד קבוצת הנאבי – חבורת אמנים פוסט־אימפרסיוניסטים מהפכנית, שפעלה בשנים 1891–1899 והמגזין שימש עבורם במה. בין הכותבים במגזין היו מרסל פרוסט וסטפאן מלארמה.

בסיפור שלי בחרתי להסיט ממיסיה את המבט המרכזי. נתנזון הוא זה שסלל דרך לאמנים שהסתופפו סביבם. הוא זה שהאמין בהם, ואני ביקשתי להביא את הסיפור שלו שמסתיים עם אובדן קשה ואהבה נכזבת

בבוקר הם חיכו לביקורת שהתפרסמו במגזין, ובערב כולם רצו לשמוע את מיסיה מנגנת על הפסנתר. הפער הזה הופך בספר של מי דן לשאלה מרכזית: עד כמה אפשר להישאר נראה כשחיים ליד מישהי שכל העולם מביט בה.

הספר נפתח ברגע של שבר. נתנזון עומד רגע לפני מכירת אוסף האמנות שלו ואומר ״אני תאדה נתנזון בן 40. אני כישלון״. ״זה משפט שהיה לי ברור שחייב לפתוח את הספר, כי אליו הכול מתנקז״, אומרת מי דן, שהקפידה לא להפוך את הסיפור לטרגדיה בלבד. יש בו תשוקה, אהבה, אמנות וחיים אינטנסיביים להפליא. ״הם חיו בתוך עולם של יצירה. הבית שלהם היה מלא אמנים, מוזיקאים, שיחות, רעיונות״.

מיסיה התחתנה עם תאדה ב־1893, ונודעה בכינוי ״מלכת פריז״. היא היתה פסנתרנית מחוננת, מארחת נערצת ומוזה של דור. הזוג ארח בסלון ביתם את גדולי האמנים של התקופה, שהנציחו את מיסיה באינספור יצירות וגם על גבי כרזות המגזין. בין הציירים שציירו אותה היו טולוז לוטרק, פייר בונאר, אדואר ויאר ורנואר.

הקשר בין נתנזון ומיסיה הסתיים בנסיבות שנויות במחלוקת סביב שנת 1904. בשל קשיים כלכליים של המגזין, נתנזון נזקק למימון ופנה לאיל העיתונות אלפרד אדוארדס, שהיו טענות שהיה מאהבה של מיסיה. אדוארדס הסכים לסייע בתנאי שמיסיה תהפוך לאשתו, והזוג התגרש. לאחר גירושיה, מיסיה המשיכה להיות דמות דומיננטית בחיי התרבות של פריז, הפכה לפטרונית של ה״בלט רוס״ והייתה חברתה הקרובה בשל קוקו שאנל.

אנשים שחיו בתוך מהפכה תרבותית

״העיסוק שלי במיסיה ובנתנזון התחיל ממש במקרה, או לפחות במה שנראה כמו מקרה. בן זוגי ואני נכנסנו לגלריה בפריז בגלל רוח וגשם. בקצה הגלריה החשוכה הייתה תלויה תמונת דיוקן מוארת. אמרתי לו שאני מתה על הציור הזה״.

שנתיים אחר כך, ושוב לא באופן מכוון ממש, הציור כבר היה תלוי בביתם. רק מאוחר יותר גילתה מי־דן שמדובר בדיוקן של מיסיה והבינה שהיא היתה אחת הנשים האייקוניות בפריז של התקופה. ״לא ידעתי שמי שתלויה אצלי בסלון בבית זו מלכת פריז. מהרגע שהבנתי מי היא התחלתי במחקר כמעט אובססיבי״.

״קראתי עשרות ספרים ומאמרים, חיפשתי כל פרט אפשרי על מיסיה, על תאדה, על קבוצת הנאבי ועל חיי התרבות של פריז בסוף המאה ה־19. אבל בסיפור שלי בחרתי להסיט ממיסיה את המבט המרכזי. נתנזון הוא זה שסלל דרך לאמנים שהסתופפו סביבם. הוא זה שהאמין בהם, ואני ביקשתי להביא את הסיפור שלו שמסתיים עם אובדן קשה ואהבה נכזבת.

״את המחקר ביצעתי באמצעות מלגה שקיבלתי מה׳פריק קולקשן׳ בניו יורק, ובמסגרתו חשפתי לראשונה מה עלה בגורלו של אוסף האמנות של בני הזוג נתנזון – 65 ציורים שנמכרו במכירה פומבית ביוני 1908, בניסיון להקל על החובות שבהן היה שקוע נתנזון. חקרתי כל אמן בנפרד – קניתי ספרים על בונאר, ויאר, וולוטון ועוד, וכך לאט לאט קיבלתי תמונה מלאה של התקופה כולה״.

המחקר הזה נטמע בתוך הספר שנכתב כפרוזה ספרותית, אבל נשען על בסיס היסטורי מוצק במיוחד. ״אני לא ממציאה תקופה. הכול נבדק. הדמות הזו מלווה אותי ביומיום. אני פוגשת שוב ושוב דיוקנאות שלה בתערוכות ברחבי העולם, מכירה חוקרים ובני משפחה רחוקים, ואפילו הגעתי לחגיגות יום ההולדת ה־150 שלה בבלגיה. היא כמעט קרובה שלי״.

מי דן לא מגיעה מעולם האמנות או הספרות. היא למדה גיאוגרפיה ומזרח תיכון, עבדה כמורה וחיה שנים רבות בשליחויות ברחבי העולם לצד בן זוגה. דווקא החיים האלה, בין ערים ותרבויות, עיצבו את הסקרנות האינסופית שלה. הכתיבה התפתחה בהדרגה – ממכתבים אישיים, דרך ספרים לנכדים ועד לפרויקט הנוכחי שנמשך כחמש שנים.

זהו ספרה השלישי. הראשון, ״האימם התעלף״, מוביל את הקורא ברחובותיה של איסטנבול. השני, ״אר־נובו בבואנוס איירס״, יצא לאור דווקא בברצלונה. ספריה מבוססים על מחקרים מעמיקים, שבהם היא שוזרת גם את סיפורה האישי.

״במהלך השהות בלונדון נחשפתי לעולם האמנות ואחר כך זה כבר התגלגל לבד. אבל האהבה והתשוקה הגדולה ביותר שלי היא לתקופת האר־נובו. זה התחיל משתי צנצנות שמצאתי באיזה שוק פשפשים והמוכר סיפר לי שהן אר־נובו, כשאני עוד לא ממש ידעתי מה זה אומר״.

מאז הפכו הזוג מי דן לאספנים נלהבים של אמנות וחפצים מתקופת האר־נובו והארט־דקו, ובביתם בתל אביב יצרו מעין חלל מוזיאלי פרטי, שהם פותחים למבקרים ומספרים להם איך חיים עם אוסף.

אפשר להגיד שגם הספר החדש שלך נולד מתוך אותו שילוב בין ידע לתשוקה אישית?

״כן. יש כאן סיפור על אנשים שחיו בתוך מהפכה תרבותית. יהודים, אמנים צעירים, אנשים שחיפשו מקום בעולם. ׳לה רוויו בלאנש׳ הפך מבחינתי לצומת שבו הכול נפגש: אמנות, פוליטיקה, זהות יהודית, מודרניזם ויחסי כוח. ההצלחה של המגזין בתקופותיו הטובות וההצלחה של האמנים היו שלובות זו בזו״.

עכשיו, אחרי שהספר יצא לאור, היא כבר חושבת על השלב הבא – אולי תרגום לאנגלית, אולי עוד מסע בעקבות מיסיה. ״אצלי הדברים תמיד קורים במקרה ואז אז אני מבינה בדיעבד שהם לא היו מקריים בכלל״.

אבל מה החלום הגדול?

״אני חולמת ליזום תערוכה מוזיאלית רחבת היקף שתוקדש לאמנות ולעיצוב בסגנון האר־נובו, הסגנון שהפך למרכזי בחיינו. מדובר באוסף פרטי שלי ושל בן־זוגי שכולל חפצי אמנות, רהיטים ופריטי עיצוב נדירים. אני מבקשת לחשוף לקהל המקומי את רוח התקופה: החיבור בין אמנות, עיצוב, אדריכלות ואורח חיים, ואת ראשיתו של העיצוב המודרני.

מעולם לא הייתה כאן תערוכה גדולה באמת על התקופה, ואני רואה בחלום הזה שליחות תרבותית והזדמנות להציג לא רק אסתטיקה מרהיבה, אלא תפיסת עולם שלמה שנולדה באירופה של סוף המאה ה־19״.

---

ענת מי דן | הגיליון האחרון
הוצאת אפרסמון, 2026