המקום שנצרב: ורדה ש״ץ איל בבית האמנים תל אביב

שיח גלריה יתקיים ביום חמישי (11.6) בשעה 18:00 בתערוכתה של ורדה ש״ץ איל, ״המקום שנצרב״ בבית האמנים תל אביב. בשיח ישתתפו האמנית, אוצרת התערוכה ורה פלפול, האמנים רן טננבאום וגיא אביטל ומוריה מבית הספר ״הכולל״.

בתערוכת היחיד הראשונה של ש״ץ איל נפרשות שלוש סדרות ציור: ״בעקבות מסעו של אודיסאוס״, ״שדות״ וסדרת ציור־קולאז׳ עם בד יוטה. יחד הן מתגבשות כמהלך ציורי מתמשך, הנבנה מדימויים הנוצרים כפוזיטיב ונגטיב של עצמם: דימויים העולים על פני השטח, ובה בעת נושאים את עקבת מחיקתם, היעלמותם או היפוכם.

ש״ץ איל שבה אל טקסט של מרסל פרוסט מתוך ״בעקבות הזמן האבוד״, שבו כתב על כוחה של האמנות לפתוח מחדש את המבט. דברים אלה, שנחרטו בזיכרונה, מהדהדים בעיניה את עצם מעשה הציור: לא רק ייצוג של הנראה, אלא ניסיון לשוב אל מה שנצרב בנפש, בגוף ובחומר, מתוך החוויה הראשונית.

מרבית העבודות גדולות־ממדים ונוצרו על בדי קנבס לא מתוחים. לבחירה זו תפקיד מהותי בשפתה של ש״ץ איל: הקנבס החשוף שומר על זיקה לחומר הגולמי ומעניק לציור איכות פגיעה, פתוחה ולא־גמורה, שלא מסתירה את תנאי היווצרותו. גם קנה המידה פועל כאן באופן מהותי, ויוצר יחס גופני ישיר בין העבודה לצופה.

לסדרה ״בעקבות מסעו של אודיסאוס״ זיקה ישירה לספרות מסע והרפתקה, שנצרבה בזיכרון הילדות והבגרות של האמנית, מהאודיסיאה של הומרוס ועד יוליסס של ג׳ויס, וכן לשרידים החזותיים שהותירה המיתולוגיה היוונית בתרבות המערב. עם זאת, הסדרה לא מאיירת את המיתוס ולא עוסקת במסע כנושא לעצמו, אלא באופן שבו רעיון המסע נבנה בתוך הקריאה, הדמיון והזיכרון.

במרכזה ניצבת גם הכמיהה לשיבה הביתה: לא רק כיעד ממשי, אלא ככוח פנימי המניע את המסע כולו. המבט אינו מופנה רק אל הדרך, אלא גם אל מה שטמון מתחת לפני השטח. בציוריה של ש״ץ איל מסעו של אודיסאוס נעשה למסגרת תודעתית של שיטוט, חיפוש והשתהות.

נקודת המוצא של סדרת ״שדות״ הייתה צילום של שדה קוצים בהרי יהודה בקיץ, שעורר באמנית מראות, ריחות וזיכרונות נעורים. אבל הסדרה לא מתפתחת לכדי תיאור נופי, השדה נבנה כמרחב של דימויים בנגטיב: עקבות של צמחייה, צל וגופים.

צורות אנכיות, הנדמות לחרכי אור, לצד שבלונות שיצרה האמנית מצעצועי בעלי חיים וציפורים, יוצרות תחביר חזותי של הופעה והיעלמות. מתוך כך נעשה השדה למרחב של זיכרון חושי ותודעתי, שבו ממשות וחיזיון, עבר והווה, חיוּת ושבר מתקיימים בעת ובעונה אחת.

סדרת עבודות הקולאז׳־ציור עם יוטה מעבירה את מרכז הכובד אל החומר עצמו, ובה בעת קושרת אותו לנופי ארץ ישראל, לזיכרונות מוקדמים ולנעורים הכרוכים בחוויית העלייה לישראל בילדותה, אבל גם לכאן ולעכשיו. בד היוטה מכתיב שפה חומרית ראשונית, גסה וישירה יותר. זהו חומר טבעי ויומיומי, המזוהה עם אחסון, שינוע והישרדות. גווניו הטבעיים, מרקמו המחוספס וחשיפת סיביו הם חלק בלתי נפרד מהמהלך הציורי.

בתוך השדה החומרי הזה שב ומופיע דימוי הילדה. לעיתים היא נטמעת בנוף, לעיתים מתמזגת בעץ, ולעיתים נדמית כמי שמסתתרת מאחוריו. הילדה היא התגלמותו של זיכרון ראשוני: מבט שטרם התרחק, של קרבה לא־מתווכת לעולם. הדימויים שש״ץ איל יוצרת על בדי היוטה נדמים כמי שנלכדו בחומר, נצרבו בו, או עומדים להיעלם מתוכו.

---

ורדה ש״ץ איל | המקום שנצרב
אוצרת: ורה פלפול
בית האמנים, אלחריזי 9 תל אביב
שיח גלריה: 11.6, 18:00; נעילה: 13.6