יצירה היא כמו לתפוס דגים: אילן אזולאי בסרט על דודו טסה

יונתן: הי אילן, בוקר טוב. אנחנו הולכים לדבר על הפיצ׳ר התיעודי הראשון שלך, ״לתפוס דג״ (כאן 11), שמתעד את דודו טסה במהלך יצירת האלבום ״אי״ ביוון, אבל נפתח בהדרגה לסיפור רחב ואינטימי יותר על תהליך היצירה עצמו ועל השאלות האישיות שמתעוררות מתוכו.

קודם כל מסקרן אותי, מאיפה הגיע החיבור עם דודו טסה? איך הקשר הזה נרקם?

אילן: הי יונתן, בוקר טוב. את דודו הכרתי לפני חמש שנים, כשצילמתי פרויקט לעמיר חדד, זמר ישראלי־צרפתי שאני אוהב ומעריך. דודו הפיק עבורו, ונפגשנו באולפן שלו תוך כדי שאני מתעד את המסע של עמיר. מיד היה חיבוק גדול וחיוך.

עליתי לארץ מצרפת בגיל 7, ועד היום אני לומד להכיר אמנים ישראלים מדהימים שתמיד שמעתי את שמם, אבל דודו היה הראשון שבאמת גרם לי לחקור, להתאהב ולהעריך מוזיקה ישראלית

יונתן: איזה יופי. ואיך הגעתם לעבוד על הסרט? מאיפה הגיע הרעיון?

אילן: דודו התקשר אליי עם ההצעה המפתה: טסים לשבוע ליוון עם צוות ואולפן מאולתר ויוצאים עם אלבום, ונצלם את כל התהליך. עדיין לא הבנתי בדיוק על מה יהיה הסרט באמת, אבל מיד אמרתי לו כן. כל הסיפור והתוכן התגלו במקום עצמו

יונתן: אתה מגיע עם רקע עשיר בצילום, קליפים, אופנה, פרסומות – עולמות שבהם הדימוי מתוכנן, מוקפד ומאורגן מראש. איך היה לצלם יצירה תיעודית, כזו שלא ידעת או הבנת מה יהיה בה מראש? הרי חלק גדול מהכוח בתיעוד דווקא נטוע בחוסר שליטה, בהתמודדות בזמן אמן עם מה שקורה אורגנית

אילן: אני עושה גם הרבה פרויקטים תיעודיים, אבל כאלה עם תסריט ברור, שבהם יש לי מקום להכניס את הזווית האמנותית בעריכה ובצילום. כלומר, זה פחות ״יום בחיי״ ויותר דוקו־ויזואלי שאני מתכנן אליו שוטינג שבסוף מעביר את התחושות או את הסיפור של הנושא או האמן.

במשך כמעט שלושה חודשים לא הצלחתי להרכיב כלום, רק לעבור על הכל שוב ושוב. אחרי שבאמת הבנתי מה הם הרגעים החזקים, התחיל הפאזל. רציתי להימנע מסדר כרונולוגי. רציתי להרכיב אותו נכון, לפי האינטואיציה שלי

ב״לתפוס דג״ יצאתי מנקודת הנחה שיהיה לנו ראיון בסוף כל יום, כך שאוכל לבנות נרטיב יחסית מסודר. אבל בדוקו יש הפתעות, והראיונות האלה לא קרו כמו שתכננתי. דודו היה שקוע בעבודה על השירים ולא מצא זמן להתפנות לזה. כבר ביום הראשון זה הרגיש אינטנסיבי – נכנסנו לתהליך מיד בערב שבו הגענו.

לאט לאט לקחתי צעד אחורה, ופשוט חיכיתי לראות מה קורה ולאן הדברים זורמים. הציפייה שלי הייתה שנגיע ושנחווה שקט, שהוא יוכל להתפנות אליו ולהרגיש. אבל ראיתי שיש פה אתגר של לחוות את השקט הזה יחד איתו. הסיפור הפך לכזה שעוסק בשאלות כמו למה הוא לא מוצא את השקט הזה? מה מטריד אותו? מה הוא סוחב איתו? הגיחות שלו לים ולשחייה סיפקו לי רגעים אינטימיים איתו, שבהם הוא שיתף אותי בצורה טבעית ואינטואיטיבית. לאט לאט הרגשתי שהסיפור הוא באמת לא היצירה והתהליך עצמו

יונתן: מעניין, וזה מתחבר לנקודה הבאה שרציתי לבדוק איתך. הסרט מלווה יצירה של אלבום, אבל הוא לא מרגיש כמו סרט רגיל על אחורי הקלעים של מוזיקאי. הוא כמעט סרט הגותי על חיפוש, שקט, זיכרון, זהות, אי־ודאות, געגוע; וגם געגוע למה שיכול היה להיות אחרת, כמו שדודו אומר. לי זה הרגיש יותר כמו סרט מסע רוחני מסרט על אחורי הקלעים של יצירה. איך אתה תופס את זה?

אילן: לגמרי. ככל שעברו הימים לקחתי על עצמי משימה לספר את דודו כמו שהוא ולנסות ולהעביר את מי שהוא. הרגשתי שזה האתגר הכי גדול, ונמשכתי לאזור האינטימי הזה של לנסות להבין אותו באמת. העריכה הרגישה לי כמו פאזל ענק, בהעדר ראיונות מסודרים, מה שהפך את הסרט למסע רוחני.

רוב הזמן הסתכלתי על חומרים בלי לערוך. במשך כמעט שלושה חודשים לא הצלחתי להרכיב כלום, רק לעבור על הכל שוב ושוב. אחרי שבאמת הבנתי מה הם הרגעים החזקים, התחיל הפאזל. רציתי להימנע מסדר כרונולוגי. רציתי להרכיב אותו נכון, לפי האינטואיציה שלי

מים כמוטיב חוזר

יונתן: במהלך הסרט דודו מדבר לא מעט על אמנות ועל יצירה – על הרצון לא לרדוף אחרי להיטים, על עשייה שמובילה למקומות לא צפויים, ועל הפער בין מה שיוצר מנסה לעשות לבין מה שבסוף יוצא. עד כמה התחברת או הזדהית עם הדברים האלה, כיוצר בעצמך?

אילן: שאלה טובה! הפער בין מה שדמיינתי לבין מה שיצא הוא אובססיה שאני חי איתה. אז כן, אני מזדהה מאוד .לפעמים אני מתפשר, לא כי ויתרתי – אלא כי מה שיצא קרוב מספיק, ואני לומד לראות בזה משהו.

אני מרגיש שזה לא משנה אם הגעתי למקום שתכננתי להגיע אליו. מה שכן משנה לי זה אם המקומות הלא צפויים מרגישים עקביים אליי. אם כן, אני דווקא מרגיש שהחתימה מגיעה בדיוק משם. השאיפה שלי היא כל פעם להגיע למשהו אחר: זה לא פשוט, כי יותר קל ללכת לאזורים שאתה טוב בהם ורגיל אליהם

יונתן: בשפה החזותית של הסרט יש מתח בין תחושה תיעודית וחופשית יותר לבין דימויים מחושבים, פריימים וזוויות שמכניסים חוסר יציבות אל תוך המרחב השקט והפסטורלי של האי. איך יצרת את השפה החזותית של הסרט, ואיזה תפקיד היה לה בליווי המסע הרגשי של דודו?

אילן: צילמנו את הסרט עם שתי מצלמות – אחת דיגיטלית והשנייה עם פילם, שיואב ארטשיק צילם בה לצידי. מצלמת הפילם תיעדה הרבה דימויים שהיו קשורים למים. ידענו שזה יהיה מוטיב חוזר. חשבנו שמים הם דימוי חזק של תנועה, כזה כמו שמרגישים בתהליך יצירה, וגם כמו הלופ שדודו נמצא בו נפשית. אנחנו כל פעם חוזרים איתו לים, לשחייה.

באחת מהשיחות דודו אמר שעבורו יצירה היא כמו לתפוס דגים. במקום להכניס לעריכה את מה שהוא אמר, ישבנו באותו הרגע ליצור מזה דימוי חזק לסרט. זה הרגיש נכון, לאור העובדה שפשוט ישבנו וחיכינו איתו כל השבוע לראות מה יקרה

יונתן: לגמרי. על מה אתה עובד היום, ומה עוד צפוי לראות אור בקרוב?

אילן: אני עובד על דוקו קצר שעשיתי על אדריאן ברודי בניו יורק, יחד עם גלריה עדן, ומתרגש שבקרוב אשתף אותו. אני עובד גם על סדרת דוקו על אמנים מאותה הגלריה, שצילמנו בשנתיים האחרונות ברחבי העולם – כל פרק מתמקד באמן אחד. בנוסף, אני מכוון את עצמי ליצירה של סרט עלילתי – בסוף זה החלום שלי

יונתן: נשמע נהדר. מחכה לראות (: תודה רבה אילן, בטוח שעוד נשמע עליך הרבה

אילן: תודה רבה יונתן ❤️

---

לתפוס דג
בימוי: אילן אזולאי
כאן 11