״התגלית״: סרט אחד על דוושת הגז, סרט שני מחפש את היעד בווייז

על אף הפילמוגרפיה העשירה והרב־גונית של סטיבן שפילברג, עבור צופים רבים שמו נותר נרדף לז׳אנר המדע הבדיוני, ובפרט לקולנוע העוסק ב״מפגש ראשון״ עם חוצנים. סרטו החדש, ״התגלית״ (Disclosure Day), חוזר אל הטריטוריה המוכרת הזו: מעין הכלאה בין המבע ההומניסטי שאפיין את סרטי החוצנים המוקדמים שלו לבין מותחן פרנואידי; משהו על התפר שבין ״מפגשים מהסוג השלישי״ ל״דו״ח מיוחד״. אולם, למרות שמדובר ביצירה שאפתנית שניחנת ברעיונות יפים וברגעים קולנועיים מרשימים, היא פשוט אינה טובה במיוחד.

במרכז העלילה ניצב דניאל קלנר (ג׳וש אוקונור), חושף שחיתויות בעל עבר מסתורי, המבקש לחשוף את סודותיו של ארגון צללים שבו הועסק בעבר – גוף המסתיר מהציבור מידע על נוכחות חוצנית. לאחר שהוא גונב חומרים מסווגים, קלנר נמלט בניסיון להפיצם. איתו עובד הוגו ווייקפילד (קולמן דומינגו), עובד לשעבר שמניעיו – אלטרואיסטיים ככל שיהיו – נותרים עלומים. 

בקו מקביל, מרגרט פיירצ׳יילד (אמילי בלאנט), חזאית חדשות, מתחילה לחוות תופעות מסתוריות ובלתי מוסברות. רק בהדרגה מתברר שגם היא קשורה לאותו מארג סודות שמנסה הארגון להעלים. גורלותיהם של הזרים לכאורה מצטלבים בהמשך לכדי מסע משותף של בריחה וגילוי, בעוד שברקע מתעצם מתח גיאופוליטי המאיים לגרור את העולם למלחמה כוללת.

זהו חומר גלם שפילברגי פר־אקסלנס: חוצנים, קונספירציה, רדיפה, פלא, חשדנות עמוקה כלפי הממסד וראיית ה״אחר״ כאיום שהוא גם מבחן מוסרי. במובן זה, ״התגלית״ פועל בתוך טריטוריה תמטית ממופה היטב: החל מהכמיהה לתקשורת, אמון וחמלה של ״מפגשים מהסוג השלישי״ ו״אי.טי״, דרך החרדה מפני טכנולוגיה ומנגנוני שליטה ב״דו״ח מיוחד״, ועד לקריסת הסדר החברתי והמאבק להישרדות מול אסון כפי שראינו ב״מלחמת העולמות״.

מה שהיה עשוי – ואולי אף מתבקש – להיות יצירה חדה נוספת מבית היוצר של שפילברג, כזו המשלבת מסתורין, חרדה ממסדית ואופטימיות נאיבית באשר לעתיד האנושות, מתחיל חלש ומתקשה להתרומם

אולם, מה שהיה עשוי – ואולי אף מתבקש – להיות יצירה חדה נוספת מבית היוצר של שפילברג, כזו המשלבת מסתורין, חרדה ממסדית ואופטימיות נאיבית באשר לעתיד האנושות, מתחיל חלש ומתקשה להתרומם.

כבר בפתיחה נחשפת הבעיה המבנית הראשונה. מצד אחד, שפילברג משליך את הצופה אל לב הקלחת הרותחת: דניאל כבר מחזיק בסודות, הארגון דולק בעקבותיו, והכול מצוי בתנועה מתמדת. הסכנה ברורה ומיידית. מנגד, קו העלילה של מרגרט מתנהל בקצב שונה לחלוטין: אטי, מתעתע ולעיתים אף מגושם. היא קולטת לפתע מחשבות, מפענחת שפות שמעולם לא למדה – לרבות שפת חוצנים – ובעיקר מרבה לנעוץ מבטים ארוכים. ויש לא מעט כאלה בסרט.

הדיסוננס הזה יכול היה לייצר חיכוך מרתק בין מותחן רדיפה לדרמת גילוי פנימית. בפועל, הוא מייצר פער קצבי: סרט אחד לוחץ על דוושת הגז, בעוד הסרט השני עדיין מחפש בווייז את היעד.

אם לא די בכך, בשני קווי העלילה דמויות המפתח מלוות בבני ובנות זוג שנועדו, על פניו, לקרקע את הסיפור הגדול אל תוך מציאות אנושית ויומיומית יותר. ג׳יין בלנקנשיפ (איב יוסון), לצדו של דניאל, מתפקדת על תקן הקול ששואל את השאלות הפרקטיות, אך גם נושאת על כתפיה רובד דתי מובהק: מה קורה לאמונה בעולם שבו קיומם של חוצנים הופך לעובדה מוגמרת? האם גילוי כזה מרחיב את גבולות האמונה, או מערער אותם?

אלו שאלות יפות וחשובות, אך הסרט לא תמיד יודע מה לעשות איתן מעבר להצבתן על השולחן ואספקת תשובות פסבדו־פילוסופיות הנגועות בטעם לוואי של נאיביות ילדותית. במקרה של מרגרט, לא תמיד ברור מה תורם בן זוגה ג׳קסון (וייאט ראסל) לעלילה, מלבד להתווכח, להפריע ולייצר שכבה מעצבנת (נוספת) של פטפטת טרחנית.

כאן מתנקזת הבעיה המרכזית: הכתיבה, ובפרט הדיאלוגים. בחלקו הראשון של הסרט בולטת המלאכותיות שבה הדמויות מתקשרות. אנשים – ואולי גם חוצנים – פשוט לא מדברים כך. כמעט כל משפט נושא תפקיד פונקציונלי: למסור מידע, לסתום חור בעלילה, להצדיק תפנית או לדחוף את הסצנה הבאה; וכמובן – הרבה אקספוזיציה. התחושה היא פחות של תסריט מהודק ויותר של כיבוי שריפות נרטיביות.

הסיפור עצמו סובל מאותה תחושה: יש בו רעיונות יפים, אפילו גדולים, אך הם מגיעים משובללים ומוגבלים בתבניות מוכרות לעייפה. במקום שהרעיונות הללו יצמחו לדרמה מורכבת, הם נפתרים לא פעם בדרכים קלות, צפויות ונוחות מדי. חלקם אינם נפתרים כלל, אך קצב האירועים המסחרר מאפשר להעלים מכך עין.

על התסריט, המבוסס על סיפור מאת שפילברג עצמו, חתום דייוויד קפ, שהיה שותף לכתיבת ״פארק היורה״ – מפסגות היצירה של שפילברג – וגם ב״מלחמת העולמות״ (יצירה נחותה משמעותית, בעיניי, וזה עוד בלי להזכיר את ״אינדיאנה ג’ונס וממלכת גולגולת הבדולח״). קפ אחראי לפער הצורם בין הרעיון לביצוע: החזון אומנם קיים בשפע, אך דרך הביטוי שלו לוקה בחסר. הסיפור נותר גנרי, הדיאלוגים מכניים, והפתרונות פשטניים מדי ביחס למשקל ההתלבטויות שהסרט מבקש להציף.

גם הדמויות נותרות סכמטיות: דניאל, חושף השחיתויות המיוסר; מרגרט, האישה שנשאבת לייעוד שלא ביקשה לעצמה; הוגו, כבן הברית שחצה את הקווים מתוך מצפון; והנבל הממסדי, נואה סקנלון (קולין פירת׳), המגלם את התפיסה שלפיה האנושות חלשה מכדי להתמודד עם האמת.

דווקא כשהסרט מרפה מהברברת הבלתי פוסקת מתגלות החוזקות שלו. הבימוי של שפילברג נהדר, הצילום מוקפד, פס הקול של ג׳ון וויליאמס, גנרי ככל שיהיה, מוסיף, וישנם כמה סיקוונסים חזקים, וואן שוטים מותחים, ומרדפים עוצרי נשימה

אמילי בלאנט וג׳וש אוקונור אמנם מחלצים את המיטב ממה שיש בתסריט, וככל שהקשר בין מרגרט לדניאל מקבל ממדים חדשים, הסרט אכן משתפר; הדינמיקה הטעונה והלא לגמרי מפוענחת ביניהם מעניקה ליצירה רגעים של דופק רגשי. אולם גם הם לא מצליחים להציל טקסט שפשוט אינו כתוב מספיק טוב.

דווקא כשהסרט מרפה מהברברת הבלתי פוסקת, ומפסיק להתעקש להסביר כל פרט – או להסתיר אותו בצורה מאולצת רק כדי לייצר הפתעה בסצנה הבאה – מתגלות החוזקות שלו. הבימוי של שפילברג נהדר, הצילום מוקפד, פס הקול של ג׳ון וויליאמס, גנרי ככל שיהיה, מוסיף, וישנם כמה סיקוונסים חזקים, וואן שוטים מותחים, ומרדפים עוצרי נשימה.

שפילברג יודע איך בונים מרדף, וזה לא משנה אם משתתפים בו דינוזאורים, חוצנים או מכוניות עתידניות. לאורך הסרט מתקיים לפחות מרדף אחד שראוי להירשם בפנתיאון: מדויק, קצבי, מתוזמר לעילא, ומזכיר יכולות הבימוי האדירות שעדיין עומדות לרשותו.

כמובן, ״התגלית״ שואב לא מעט – ומרוויח לא מעט – מהקשרים אקטואליים (חלק חדשים יותר, חלק ישנים): מתח גלובלי, משבר אמון מחריף במוסדות, שיח מחודש סביב עב״מים ומידע מסווג, והחשד המנקר תמיד שמישהו, איפשהו, יודע משהו שהאדם הפשוט לא. 

ובכל זאת, זו אינה הפעם הראשונה ששפילברג צולל אל המארג התמטי הזה. השאלה הנותרת היא האם יש כאן משהו חדש להגיד. התשובה, ככל הנראה, היא לא. אמפתיה, הקשבה, ראיית האחר, חמלה, מוסר, מצפון, חשדנות כלפי כוח וחוסר אמון בממשל – את כל אלו שפילברג כבר ניסח בעבר, וגם היטיב לנסח. במקום חזון חדש, ״התגלית״ מספק בעיקר תחושה של סיור מודרך בין התמות החביבות על הבמאי; קצת כמו אוסף קאברים ללהיטי המדע הבדיוני הגדולים של עצמו.

קשה לקרוא ל״התגלית״ סרט רע במלוא מובן המילה: הקאסט מרשים, הבימוי מיומן, המבע הקולנועי עשיר, וברור כי בבסיסו עומדות כוונות טובות ומסר יפה, ואפילו חשוב (במיוחד בעת הזו). אבל בגלל מגרעותיו הרבות הוא נותר בבחינת תזכורת למה ששפילברג מסוגל לעשות, ופחות כהתפתחות רעיונית או קולנועית של ממש. למרבה האירוניה, סרט שנקרא ״התגלית״ מסתיים מבלי לגלות הרבה, אם בכלל.

---

התגלית (Disclosure Day)
בימוי: סטיבן שפילברג
145 דקות, ארצות הברית, 2026
3 כוכבים