אי אפשר לסרב לה: ״קלן 75״ הוא יצירה מסחררת של להט ואמנות

יש לפעמים ג׳אז פנימי, בלתי ניתן לעצירה. המנוע הזה – היכולת לדהור קדימה, בסחרור ובכל מצב – הוא שמגדיר את ההבדל בין סוגי הצלחות וסוגי אנשים. ״קלן 75״ (קופרודוקציה של גרמניה, פולין ובלגיה), סרטו של עדו פלוק (״אף פעם לא מאוחר מדי״), מעניק לנו מתנה גדולה: האפשרות להיכנס לסחרור הזה יחד עם דמות נשית עוצמתית, מלווה במוזיקה מצוינת ובעבודת מצלמה קשובה, שיודעת למקסם כל פריים ולהעניק תחושה שהיא מעבר למדיום הקולנועי. על אף שעבודת הבימוי מהדהדת סגנונות שונים, יש בה משהו חדשני, מבריק ואף אמיץ בבחירות המודעות של הבמאי.

הסרט מתאר את הסיפור האמיתי שמאחורי ההופעה האגדית של הפסנתרן קית׳ ג׳ארט בבית האופרה בקלן ב־1975, הופעה שהפכה לימים לאלבום הג׳אז הנמכר ביותר בכל הזמנים. הדבר התאפשר בזכות אמרגנית צעירה, שכונתה ״שפנפנת ג׳אז״, שהצליחה לשכנע את ג׳ארט, נגד כל הסיכויים, לנגן על פסנתר שבור. הקונצרט, שנמשך קצת יותר משעה, היה מאולתר כולו, הוקלט – והשאר היסטוריה.

בשונה מסרטים שזווית הסיפור שלהם ברורה מאליה, את העלילה של ״קלן 75״ ניתן למסגר בכמה דרכים: דרך המסגור שבו נפתח הסרט, ביום הולדתה ה-50 של הגיבורה; דרך הביוגרפיה של ג׳ארט, גדול נגני הג׳אז; דרך זמן ההווה, שמשמש גם כזמן הזיכרון של הסרט; דרך האופן שבו עיתונאי המוזיקה מיק ווטס (בגילומו הנהדר של מייקל צ׳רנוס) נזכר באירוע; או אולי בכלל – דרך הלילה ההוא בקלן, 1975.

ורה ברנדס (בגילומה של מאלה אמדה) הייתה רק בת 16 כשנכנסה לעולם האמרגנות. השנה היא 1973, וזה קורה במקרה: במהלך הופעה של רוני סקוט, היא מפלרטטת איתו ומשקרת שהיא בת 25 (אולי זו הסיבה שהשחקנית נראית מעט מבוגרת מכפי שדמותה אמורה להיות). איך אנחנו יודעים שהיא משקרת? ובכן, לצופים היא מגלה את האמת: היא כותבת את גילה האמיתי על העדשה.

סקוט מציע לה לסגור לו הופעות תמורת אחוזים, שכן יש לו תחושה שאף אחד לא יוכל לסרב לה. ברנדס, שגדלה בבית שמרני עם הורים מנוכרים ואח חדל אישים, הופכת את המשימה לשאיפת חייה. על אף שהיא ממשיכה ללמוד בבית הספר ולבלות עם חברים, היא מנתבת לעצמה קריירה שלמה בגיל צעיר מאוד, בנחישות, יצירתיות וכישורי פלירטוט מופלאים ומעוררי השראה (מרגש להבין כמה אמביציה ויצירתיות יכולות לצמוח מתוך רגשות חסרי מעצורים).

לאחר היכרותנו עם ורה, קל להבין מדוע שנתיים מאוחר יותר, צפייה מקרית בהופעה של קית׳ ג׳ארט (בגילומו של גון מגארו) משנה את חייה. כשאישה צעירה רצה מהר, יש בתוכה חדרים ריקים שרק אמנות ופעולה יכולים למלא. אך לא כל אמנות: הסרט עוסק במוזיקה חד-פעמית, כזו שברגעים של צפייה והאזנה לה, הופכת את ורה למסוגלת להכל. אותם רגעים שבהם האמנות עוברת דרכה, יהפכו אותה בהמשך למפיקת מוזיקה ידועה.

ההופעה בקלן 75 הייתה עבור ברנדס הימור שלקחה על עצמה, תוך השקעה כספית שהפכה להוכחה עצמית. על פניו, היה מדובר בסיכון גדול יותר מאשר בסיכוי, אך המהפך העוצמתי שמתרחש לנגד עינינו במהלך הסרט מלמד אותנו שהמאמצים תמיד נלקחים בחשבון, ושלעיתים הגורל ניצב לצד מי שפועל בנחישות להגשמת חלומותיו.

שני הבטים אמנותיים הופכים את הסרט הזה לפנטסטי ומלא סטייל. האחד הוא עבודת התאורה, הבאה לידי ביטוי גם בחללים שהאור אינו ממלא ובפילטרים שמדגישים את פלטת הצבעים (המשפיעים גם על ה״גלואו״ ועל תפיסת הצבעים של התלבושות), באופן שמזכיר את הסרטים הרומנטיים של הגל הצרפתי החדש. השפעה זו ניכרת גם בבחירה הנרטיבית ובפנייה הישירה אלינו, הצופים (במהלך הסרט יש לעיתים פנייה ישירה למצלמה). שבירת ״הקיר הרביעי״ – מחסום העדשה – באמצעות קטעי קישור כמעט־דוקומנטריים, מזכירה אף היא את סרטי הגל הצרפתי, שהתאפיינו בשבירת הכללים הקולנועיים.

הבט נוסף הוא כמובן המוזיקה. נדמה שהיא חלק בלתי נפרד מהסיפור; האופן שבו היא משתלבת מעניק לה נופך של תמה מרכזית. כתוצאה מכך, זהו סרט שמותיר אותנו פעילים ומתפעלים, גם אם המוזיקה המושמעת במהלכו אינה של ג׳ארט עצמו.

במהלך הסרט יש רגע שבו אנו מלווים את ג׳ארט בנסיעה לקלן. אלו רגעים פואטיים במיוחד, והצילום של הנסיעה הזו יפהפה. הוא ממחיש את ההבדל בין הקצב של ג׳ארט לבין הקצב המהיר של ורה, ואפיזודה זו מעצימה את התפתחות העלילה והקצב שלה בהמשך.

לצד החוזקות הללו, גם לליהוק יש משמעות רבה. לעיתים נדמה שהדמויות עצמן הן כלי נגינה שונים ושהסרט הוא קונצרט של אופי, ביטים ותגובות, בייחוד בכל הנוגע לסדר החברתי הישן וההיררכיה הבין-דורית: יחסיה של ורה עם הוריה – ובעיקר עם אביה – ויחסיה עם חבריה (יש רגעים שמחוות הגוף מזכירות מופע אופרה, על אף שאנו בז׳אנר אחר). 

לסרט יש גם כמה רגעי חסד של הרהורים פילוסופיים, קלילים אמנם ברוח הסרט, אך מעוררי מחשבה: מה אנחנו מוכנים לסכן עבור החלומות שלנו? עד כמה אנחנו ״ישנים בעמידה״ רק כי אנחנו מכריחים את עצמנו להיות רגילים או חמוצים מאשמה? דמויות כמו ורה ברנדס עושות טוב על הלב ומצליחות לפתוח אותו באופן כזה, שהמובן מאליו הופך לבלתי רגיל. היא לא כזאת – היא ערה.

וכך, האנרגיות של ברנדס מחוללות ניסים לאורך כל הסרט. המצלמה מתמסרת לזה, וכך גם המוזיקה. אנחנו נמצאים בתוך ריצה נלהבת איתה כדמות, עד שבסוף הסרט לא מרגישים שהזמן עבר. ברנדס, שמלמדת אותנו מהו להט וכמה אנחנו מפסידים ביישור קו עם מגננות, משאירה אותנו המומים; התחושה היא כאילו רצנו אחריה והיא השאירה אותנו מאחור, אוכלים אבק. היא אדירה בכל היבט, ובאמת שסקוט צדק: אי אפשר לסרב לה. 

---

קלן 75
בימוי: עדו פלוק
גרמניה, פולין, בלגיה 2025, 112 דקות
5 כוכבים