בחזרה לעתיד // הדר ראובן

לפני 10 שנים

בתחילת 2016 הציגה הדר ראובן בשתי תערוכות, ״פנוטיפ״ ב־א-ל-רמפה ו״ערש״ בגלריית תיאטרון החנות, עבודות שעברו מקנה המידה הקטן שאפיינו אותה, לפורמט גדול יותר – כל זאת מבלי לאבד את הממד האינטימי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא הציגה עבודות בגלריות וחללי אמנות, ועניין אותי המעבר שלה מאיור לאמנות.

בראיון שפרסמנו לפני עשור שאלתי אם היא מזהה הבדל בגישה ובעבודה, מאז שסיימה את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית במנשר. ״אני חושבת שבאופי שלי אני יוצרת כאמנית של כמה תחומים, יותר מאשר מאיירת״, היא אמרה. ״איור הוא חלק מהאמנות שלי, גם כתיבה. חשוב לי ליצור וחשוב לי להשתנות (לטובה).

״מה שמשמח אותי בתגובות של אנשים הוא די פשוט: אם מישהו מאוד התחבר, מתרגש, מרגיש הזדהות. זה בסיסי וקלישאתי אבל זו האמת. ההרגשה שעוד מישהו מבין משהו כמוך, אפילו אם זה לא בדיוק. נראה לי שכל יוצר שלא יוצר למגרה ומוציא את הדברים החוצה מחפש איזושהי הבנה, לא״.

עשור לאחר מכן, ורגע לפני שיהיה אפשר לראות את העבודות שלה בחממת האמנים של צבע טרי, היא אומרת ש״עכשיו דברים קצת יותר מסודרים לי בראש: אני עוסקת בכמה סוגי אמנות, כולל מוזיקה, ולהיות תחת הגדרה מקצועית של תחום אחד מדכא אותך מבפנים. חשוב להבין את החיבור האפשרי בין כל דרכי הפעולה, שלא ישארו מקופחים.

״מעט אחרי שהוצגו שתי התערוכות סיימתי את התוכנית ללימודי המשך של המדרשה לאמנות בית ברל (תואר שני באמנות), והצגתי בגלריה הירקון 19 את Damselfly, מיצב אימרסיבי, מעין ״מציאות מקבילה״: שני חדרים שקירותיהם מכוסים ברישום מונומנטלי ברוחב מצטבר של כ־15 מטרים, בטכניקות ידניות בחומרים עדינים, ריבוי שכבות דקות ושקיפויות ומקטעים של קולאז׳ צילומי. הציורים היו כאיברי הגוף המפורקים: שורש בתור לב, ענפים כזרועות, קילופים של גזע שהיו כמו העור הדק הפגיע. היער הערום הקיף את הצופה והוביל לחדר קטן וחשוך, שבו הוקרנה בלופ דמות דמזל העוברית, מתפתחת ומתפתלת לאיטה באדמה.

״המיצב היה דיוקן עצמי סימבולי: היער הערום, על התפר שבין פיגורטיבי למופשט, התייחס למצב תודעתי היפר־סנסטיבי (HSP), בו הקלט החושי – ריח, מגע, צבע, צליל ואור, נחווה בעוצמה גבוהה מדי – חוויית ההצפה במפגש של הגוף והתודעה עם החוץ. שם השתמשתי לראשונה בטכניקת ה׳לופ׳ שאני יוצרת בווידאו וסאונד מאז ועד היום: תנועה כמעט בלתי מורגשת, תפיסה תודעתית שבה המציאות משתחזרת, משתנה ונשארת זהה בו זמנית. גם החומריות במיצב היא סמלית, אך לא רק – מכיוון שהיא קשורה ישירות במגבלות הגוף, ביכולת שלי לגעת או לא־לגעת בחומר״.

מעט לאחר מכן, המיצב עבר ״מטמורפוזה״ לנובלה הגרפית ״אחת מלבדה״, בעריכת המשוררת (״והחברה המופלאה״) נורית זרחי, שיצאה בהוצאת ״ברחש״ עם הקמתה. בספר, ״דמזל, המורכבת בעדינות מעלמה ומחרק מעלעלת את ימיה בתחושה שהדברים שמופיעים משתחזרים… נאבקת על מסלול שעליה ליצור בכל פעם מחדש״ (זרחי). ״דיברנו פעם על כך שמיצב אימרסיבי הוא מעין מקבילה של ספר אמנות: המימדים הפוכים, אבל בבסיס שניהם הישאבות למציאות אחרת, חוויה מציפה וסוחפת שהיא ביטוי של הווית החיים ברגישות־יתר״. 

פאסט פורוורד

״בהמשך 2016 התחלתי לימודי כתיבה ב״מקום לשירה״, שם נכתב בין היתר הטקסט לספר האמנית ״מה שהתרחש בקוביה הלבנה״, עוד נגזרת של Damselfly. במקרה זה דרך הנרטיב של דמזל התייחסתי למדיום שבו נוצרת היצירה, להעלמותה והניסיון להשאיר זכר. 

״בשנים אלו משהו בי נפתח מעצם היכולת לתת הגדרה לחוויות שלא ידעתי לתקשר החוצה: התוודעתי למושג ׳נכויות שקופות׳ – מצבים רפואיים ונפשיים המכתיבים אורח חיים לא־שגרתי אך אינם מובחנים בעיני הסביבה. מעצם הזיהוי, אותן המגבלות נהיו עבורי מקור לחוזק ביחס ליצירת האמנות״. 

בשנים אלו משהו בי נפתח מעצם היכולת לתת הגדרה לחוויות שלא ידעתי לתקשר החוצה: התוודעתי למושג ׳נכויות שקופות׳ – מצבים רפואיים ונפשיים המכתיבים אורח חיים לא־שגרתי אך אינם מובחנים בעיני הסביבה. מעצם הזיהוי, אותן המגבלות נהיו עבורי מקור לחוזק ביחס ליצירת האמנות

ב־2022 הציגה ראובן את התערוכה ״כל כך הרבה יער״ (אוצרת: גילי סיטון, גלריה מנשר לאמנות) שהייתה המשך ישיר לעולם הפנימי הסימבולי שעסקה בו בעבודות היער הקודמות. העבודות בתערוכה נוצרו ביחס ומתוך מקום ההתרחשות, והדהדו חלקים זו מזו מכל רחבי הגלריה: פרגמנטים של הנוף היערי ושל גוף אנושי הקשורים למערכת הנשימה, הריאות, כלוב הצלעות ונוצות תנשמת. 

״דמות התנשמת, שהופיעה במרומז בעבודות קודמות, בתערוכה זו הפכה לדימוי מרכזי, והיחיד השלם בנוף. אימצתי את דמותה מתוך תחושת הזדהות ושיקוף: התכונות הפיזיולוגיות שלה תואמות לחוויה ההיפר-סנסטיבית, והתכונות הסמליות-תרבותיות בין היתר קשורות בחיבור לנפש הנשית. בשפה העברית שמה ניתן לה בשל פעולת הנשימה שלה: שאיפה ונשיפה עזים, שהם מנגנון ההגנה הטבעי של גופה״. 

התערוכה ״כל כל הרבה יער״, מספרת ראובן, הביאה לשיתופי פעולה, אירועים, סיורים והרצאות במסגרתה. אחד מהם היה ערב הקראת שירי משוררות ״ברחש״, שגם הוא התגלגל לספר: פנזין־אמנית בשם ״מה שאני רואה כאשר אני רואה שאני רואה״. בספר, כמו בתערוכה עצמה והפרויקטים שהיו לפניה, ישנם הדים של מה שנבנה וקיים בתודעה וחוזר על עצמו בצורות שונות.

העיסוק במנגנון הנשימה הפך קונקרטי בספר האמנית ״שאיפה-נשיפה״ (2023) במסגרת רזידנסי ״זינמשין״, תא תרבות המחוגה). ״שם התמקדתי בתופעות הקשורות בשינה: אינסומניה, דום־נשימה ושנת חלום. בדפדוף בין הניירות נחשפת ׳מערכת ההחייאה׳ של העיר – צינורות אוויר וכבלי חשמל העוטפים את המבנים, ובניהם שקפים חלביים בהם מופיעה בתקריב דמותי שלי, ערה וישנה לסירוגין. 

״מערכת־ההחייאה של העיר גם היא דימוי חוזר, שקיים כבר בתערוכות עליהן דיברנו ב־2016: אזור דרום תל אביב הבנוי כאוסף טלאים, שהיא מקום של ניגודים: המרחב המוכר – הבית, שבו בעת הוא גם כאוטי ומסוכן. מעבר לחוויה האוטוביוגרפית, הבינוי המטולא חושף היסטוריה והווה של קונפליקטים, שקיפות של אוכלוסיות שוליים״.

לפני שנה סיימה הדר תואר שני בתכנית לאמנויות בבצלאל. ״הלימודים החלו חודשים ספורים אחרי ה־7 באוקטובר. בתחילה הייתי משותקת – לא ציירתי ולא כתבתי; עסקתי בשרידה, בירידות למקלט עם ילד בן 4 וחצי (בהשוואה להיותי בת 4 וחצי במקלטים במלחמת המפרץ – הלופ שמעיד על הטירוף שתמיד חיינו בו). 

״במסגרת התואר הייתי מחוייבת ליצור, ואינטואיטיבית פניתי לוידאו בצילום עצמי במכשיר הסלולרי הנגיש, בעודי שרה לבני שירי ערש בין ריצות למקלט, ולתיעוד תופעה משונה שהתפרצה באותה התקופה: מישוש איברי הפנים באופן לא רצוני, כמו מוודאת שהכל ׳במקום׳ – בדיעבד, ׳דה ריאליזציה׳. ככל שהתעמקתי בנושא, הבנתי שהשיבוש האישי ה׳שקוף׳, דרך יצירת האמנות, הוא מייצג של השיבוש החברתי״. 

התיעודים האלו היו לחומר הגלם המרכזי בתערוכת הגמר: ״מראָה־עין״, מיצב אימרסיבי שיצר מציאות מקבילה דיסטופית: חלל ״חוץ״ של קירות־מסכים עם הקרנות מונומנטליות בטכניקת רישום וקולאז׳, וחלל ״פנים״ של שני כוכים, שבהם מופיעים לופים מצילום עצמי בהווה, בתקריב על עיניים וידיים (איברי החישה והיצירה) – שהתמזגו בתכנים קודמים של הדיוקן הסימבולי: ״מערכת ההחייאה״ של העיר ודמות התנשמת בצורתה החדשה, בטכניקת הנפשה ועבודת סאונד רב־ערוצי. 

״המיצב התייחס למצב כלל־חברתי דיסוציאטיבי שנוצר בתוך שגרת מלחמה: היכולת להמשיך ולתפקד בזמן בו קורים אירועים בלתי ניתנים לעיכול. הדבר נרמז בביטוי ׳למראית עין׳ הנגזר מתוך כותרת המיצב, בעוד ‬המראה ‬מתייחסת לפעולת‭ ‬הצילום‭ ‬העצמי‭ ‬של‭ ‬הגוף‭,‬ והעין כאיבר משמשת כ׳מראה׳ המייצרת שכפול ושחזור – באישון שדרכו אנו משתקפים ומתמזגים, הופכים להיות זה בעולמו של האחר. כמו חלקי המיצב, העין היא איבר פנימי וחיצוני באחד, מקום בו מטשטשים מרחבים וגבולות, מציאות מתערבבת עם דמיון וחלום, טראומת הילדות וטראומה בין־דורית נקשרות בטראומה העכשווית״. 

10 שנים אחרי

התקופה לאחר הלימודים, שהחלה כמבטיחה מבחינה מקצועית, לוותה בהרבה מכשולים חיצוניים, והרבה פרויקטים שהיו חשובים לראובן הפכו ל״בהזדמנות אחרת״ או ״כמעט״. בהווה, באירוע החשיפה של יריד ״צבע טרי״ היא הציגה מיצב-מסכים בחדר עשוי עץ, באוצרות רז שפירא, שאפשרה לה לשהות במבנה הייחודי, להגיב וליצור ביחס למקום. 

ביריד ארטפורט לספרי אמנות שבדיוק הסתיים ובשבוע הספר של הקולקטיב-הספרותי שהתקיים רגע לפני – אחרי מכשולים ומהמורות רבות של יצירה בזמני מלחמה, יצא ספר־אמנות שערכה, לצד ספרים נוספים שהייתה שותפה בהפקתם בשנים האחרונות כמנהלת אמנותית של הוצאת ברחש. ״ליווי תהליכי יצירה והפקה של ספרי אמנות חשובים לי, מחד כדי לתת בית ליצירות ייחודיות שבשוליים, ומאידך, דרך פורמט הספר הנודד, להנגיש אמנות עכשווית לקהלים שלא נחשפים אליה בדרך קבע״. 

השבוע תציג ראובן בחממת האמנים של צבע טרי סדרת עבודות שנוצרו במדיה מעורבת, שהן אדפטציה של סביבת היער ודמות התנשמות: נגזרות ופיתוחים של אותם הדימויים המייצגים תודעה, זיכרון, מבנה נפשי וקשר מול החוץ. על סדרה זו אף זכתה בפרס גלריה בארי, המוענק מדי שנה לאמן או אמנית המשתתפים בחממת האמנים של היריד.

״לאורך כל התקופות החשוכות בשנים האחרונות, ישנו הקונפליקט האם לגיטימי להמשיך בחיים כשמתאפשר, בידיעה שסביב הכל רק מתדרדר. המסקנה שלי בינתיים היא שכאם אני חייבת לתפקד, ולשם כך להיאחז בטוב ובחיוני שאני זוכה לו בין משברים. 

״בשנים האחרונות התפתח העיסוק בווידאו וסאונד על בסיס הגוף הממשי הפרטי והפך לחומר גלם מרכזי, דימויים של הדיוקן המפורק שמתרכז באיבר ובפעולה הראשונית ביותר. אני יוצרת מתוך נרטיב עם הגיון פנימי שקשור במחוות ראשוניות של הגוף או תהליכים בסיסיים של התודעה, בשילוב פרטים השייכים להיסטוריה של מדיום היצירה עצמו (רישום, מיצב, וידאו, ספר) ולפולקלור שמעבר למקומי.

״עם הזמן ובין פרויקטים הפרטים נאספים, מצטברים ומוטמעים גם ביצירות העוקבות – כשהיצירות העוקבות משליכות את מה שנוסף בהן חזרה לאלו שבאו לפניהן (עוד לופ)״.

בעוד 10 שנים

״עם השנים, ככל שאני מרחיבה את השכלתי ועבודתי עם מדיומים חדשים, יש לי יותר כלים לתקשר את עצמי לעולם ואני מרגישה יותר שלמה, שזו סתירה שקשה ליישב, כשחיצונית נראה שהכל מתדרדר לתהום. אצלי הרחבת האופקים מתרחשת כלפי פנים, לעומק ולא לרוחב. 

״התופעות הדיסוציאטיביות שהיו ההשראה ליצירה בזמן מלחמה הן המשך ישיר לעיסוק בהפרעות שקופות, רק שבמקרה זה מדובר במקרה קיצון חברתי, שבו תופעות השוליים הופכות לנחלת הכלל. בשנתיים האחרונות פיתחתי עבודות שטרם הוצגו, שהתהוו בתוך זמן מלחמה וניסיונות ההתגוננות ממנה, קודם כל כאישה, כאם שתפקידה לגונן, וגם כילדה שהייתה זקוקה להגנה״.

באיזה אופן? 

״אלו עבודות המתייחסות לפער בין חוויית המבוגר.ת לחוויית הילד, לחוסר האונים, הסתרה והצורך בתיווך המחייב ניתוק רגשי, ועוסקות בטראומה הקולקטיבית והבין־דורית בחברה של ניצולים ומהגרים, שחיים במלחמה קיומית עכשווית ותמידית. 

״אלו תכנים קשים, אך אני מוצאת משמעות ביכולת להציף אותם לפני השטח, ספציפית טראומה ופוסט־טראומה כתופעה שקופה ומושתקת. אני יוצרת בין היתר כחלק מהכרח פיזי ונפשי וגם אידיאולוגי לתת קול לזרות ושונות, לעודד רגישות והכלה של מה שמחוץ לנורמה. 

״כל אינטראקציה עם החוץ היא פתח לשינוי והתפתחות, ועבורי התקשורת עם העולם נעשית דרך היצירה. היצירה השיתופית מחזקת את תחושת המשמעות, ואת האמונה בכוחה של האמנות להשפיע. הדבר מתבטא בין היתר בעבודת העריכה של ספרי אמנות״.

ומה הלאה? 

״אני שואפת להיות תמיד בעשייה, שיהיו לי שותפים.ות אמיתיות לדרך, שהאמנות והחיים יהיו אחד, ויהיו בטוב. בפרט אני מקווה שלמוזיקה ועבודת סאונד יהיה מקום גדול בעשיה שלי, משהו שתמיד קיים בי ועוד לא מצאתי לו ביטוי מספק. 

״אני יוצרת ביחס לחלל ולמקום ומגיבה מתוכו, כאשר החוץ מפעיל את מה שקיים בפנים, ומביעה כאן משאלה להציג בחללים מוזיאלים, בגלריות, וכמובן במקומות לא קונבנציונליים – פשוט להיות בעשיה, באינטראקציות מעניינות ומכילות, ולהמצא ולפעול במרחב.

״בעוד עשר שנים אני רוצה שנהיה במקום בטוח, מוגנים, שלווים. שנדבר על איזה מהפך עברנו לטובה כמדינה ותרבות – כנגד רוב הסיכויים. ובהמשך לשאלתך על הסצנה העולמית – גם להיות חלק ממנה. להרחיב אופקים לא רק פנימה אלא גם כלפי חוץ״. 

אולי יעניין אותנו גם

״המלצתי החמה היא להתעדכן כל הזמן מה קורה בתאי־התרבות בתל אביב: קריית המלאכה, המחוגה, דה וינצ׳י ופייטלוביץ׳, שנעשו ונעשים שם ממש בימים אלו פרויקטים מעוררי השראה, שמפתחים אמניות, יוצרים שיתופי פעולה, מחיים את התרבות והאמנות ומשרים אווירת שפיות כלשהי. 

״את יריד ספרי האמנות השנתי של ארטפורט חשוב לי להזכיר בזכות הפלטפורמה שהן יצרו להצגה והנגשה של ספרי אמנות (שכאמור יקרים לי כקונספט וכחוויה בעולם) ומאותה סיבה מציינת את אתר ״מדף״ שגם אותו כדאי להכיר, והוא נגיש לכל נפש מכל מקום. וכמובן את אירועי צבע טרי בהם כאמור אני משתתפת (בהתרגשות), סקרנית ומצפה״.