״מילה שלי״: כל טיק חושף את השבריריות

בטקס פרסי הבאפטא האחרון התרחש רגע מוזר, כששני השחקנים מייקל בי. ג׳ורדן ודלרוי לינדו עלו להעניק את פרס האפקטים החזותיים הטובים ביותר. ברקע נשמעה צעקה גסה מן הקהל – המילה הגזענית והמעליבה ביותר בתרבות האמריקאית כלפי שחורים. המנחים המשיכו כרגיל, ורק אחר כך התברר כי מי שצעק היה ג׳ון דייווידסון, אדם המתמודד עם תסמונת טורט. על סיפור חייו נוצר סרט קולנוע נדיר ברגישותו – ״מילה שלי״ (I Swear) – שכתב וביים קירק ג׳ונס.

המקרה הלא נעים הזה יכול היה להיראות כמעט כמו תעלול יח״צני אגרסיבי, אלמלא הסרט כבר יצא קודם לכן בעולם, וכעת הוא מגיע גם לישראל. בדומה למה שקרה בטקס, גם הסרט נפתח בטיק של ג׳ון כאדם מבוגר, כשהוא פולט מול מלכת אנגליה את הקריאה הבלתי נשלטת: Fuck the Queen.

הסיפור מקיף חלקים מחייו של ג׳ון, ונפתח בשנות ההתבגרות שלו, כשתסמיני התסמונת פורצים לחייו. כיום תסמונת טורט היא הפרעה נוירו־התפתחותית המוכרת יותר לציבור, אבל בשנות ה־80, ובוודאי בסקוטלנד שבה גדל ג׳ון, המצב היה אחר.

כשהטיקים מופיעים, הנער מופגז מכל הכיוונים: הוריו מתקשים להבין מה קורה לו, מענישים אותו, צועקים עליו ואף מדירים אותו משולחן ארוחת הערב; במגרש הספורט הוא מתקשה לתפקד; בבית הספר הוא נלעג וסופג בריונות; והמורים משוכנעים שמדובר בילד מופרע שמחפש תשומת לב. זה חומר שקורע את הלב, כי הוא מבהיר איך חברה מענישה אדם על דבר שאין לו שליטה עליו, ומשרטט דיוקן של ילד שלם שנדחק בהדרגה לשוליים – חסר אונים, אבוד, מודר.

מרגע שמנגנון אובדן השליטה מתבהר, הדרמה מתפקדת כמעט כמותחן פסיכולוגי: כל סיטואציה – מריאיון עבודה, דרך מפגש אקראי ברחוב ועד עימות עם שוטר – נטענת מיד במתח. מה ייפלט לו? עד כמה חריפה תהיה התגובה?

שנים אחר כך, ג׳ון עדיין נאבק בחיים עם תסמונת טורט, ועם המגבלות ששונות כזו – כשהיא לא מובנת או מוכרת לציבור – מביאה איתה. הוא עדיין גר עם אמו, אישה לא פשוטה, שלמרות הידיעה שמדובר בתסמונת מתקשה להכיל את הטיקים; התרופות שהוא נוטל לא עוזרות במיוחד, והוא סובל מתופעות לוואי. וגרוע מכול – הוא חושש מהמרחב הציבורי, מקשרים עם אחרים, ומעצם האפשרות לחיות חיים רגילים ככל האפשר. דרך ג׳ון מוצג מצב קיומי של אדם שכמעט ויתר על עתיד של חיים שלמים.

מפגש מקרי עם חבר ילדות מוביל אותו אל שולחן ארוחת הערב של דוטי – אמו של החבר ואחות במחלקת בריאות הנפש. המפגש הזה פותח בפני ג׳ון נתיב חלופי, ומספק לו כלים ראשוניים לחיות אחרת עם מצבו. משם מלווה הסרט את ג׳ון דרך האתגרים, רגעי ההשפלה, הקשיים – ולבסוף גם ההצלחות – שאדם במצבו בקושי העז לדמיין שיוכל להגיע אליהן.

קל לפטור את הסרט הזה כצפוי, מתקתק וקיטשי. צפוי? בהחלט. מתקתק? אכן. קיטשי? לפעמים. אבל לא תמיד זה חיסרון. יש כאן יצירה עשויה היטב, המהלכת במיומנות בין עצב לשמחה, בין מבוכה לצחוק, בין כאב לתקווה. זהו סרט שמכיר היטב את התבנית שבתוכה הוא פועל, ובכל זאת מצליח ליצוק לתוכה חום, רגישות ואנושיות.

ג׳ונס מביים את הסרט בתבונה, ברגישות ובכישרון אמיתי לעורר אמפתיה. הוא מכניס את הצופה, בהדרגה, אל תוך עולמו המתוח של ג׳ון – תודעה מבוהלת ונפש שלא מוותרת, גם כשהיא נתונה תחת איום מתמיד של חשיפה. מרגע שמנגנון אובדן השליטה מתבהר, הדרמה מתפקדת כמעט כמותחן פסיכולוגי: כל סיטואציה – מריאיון עבודה, דרך מפגש אקראי ברחוב ועד עימות עם שוטר – נטענת מיד במתח. מה ייפלט לו? עד כמה חריפה תהיה התגובה? כמה אכזרית, כמה משפילה, כמה חסרת הבנה?

לצד המתח והסצנות המכאיבות, יש גם לא מעט הומור, שנובע מהשילוב בין חוסר הצפיות של הטיקים לבין הומור בריטי יבש. ברגע אחד אפשר להתכווץ, וברגע הבא להתגלגל מצחוק. וזה אולי אחד ההישגים המרשימים ביותר של הסרט: הוא כואב, אנושי ומכבד בו־זמנית; הוא מצחיק, מבלי להפוך אפילו לרגע את הגיבור לבדיחה.

״מילה שלי״ משרטט דיוקן של בורות אנושית ושל אידיאל הנורמטיביות הבורגני שהחברה מקדשת. הוא עוסק באופן שבו אנשים, מוסדות ותרבות שלמה מגיבים למה שהם לא מבינים; בדרך שבה החברה נבהלת מכל מה שחורג מכללי הנימוס, השליטה העצמית וההתנהגות ה״נכונה״. מה שמאיים על הסביבה הוא חשיפת המנגנון: כל טיק חושף את השבריריות של כללי הנימוס המלאכותיים, והחברה ממהרת להעניש את מי שמפר אותם בעל כורחו.

מהצד השני, הסרט מציג גם את פניה היפות יותר של האנושות, דרך האנשים שבוחרים לא להעניש את ג׳ון על לא עוול בכפו. לאורך הדרך נרקמים קשרים מעוררי תקווה, שבאמצעותם הוא מתחיל לראות אור. במיוחד דוטי, שלמרות – ואולי גם בגלל – הצרות הפרטיות שלה, מושיטה לו יד אמיתית. הסרט נמנע מלהפוך את זה למערכת יחסים נדושה של ״מצילה״ ו״ניצל״, ומבהיר, בעדינות, שהם עוזרים זה לזה.

״מילה שלי״ נשען על תצוגות משחק נהדרות, ובראשן של שני השחקנים המגלמים את ג׳ון – סקוט אליס ווטסון בילדותו ורוברט ארמאיו בבגרותו. ארמאיו, שזכה בפרס באפטא לשחקן הראשי על התפקיד, זכה לא סתם. לצידם בולטים גם שירלי הנדרסון כאמו, מקסין פיק כדוטי, ופיטר מולאן בתפקיד משמעותי נוסף בחייו של ג׳ון. הקשרים הנרקמים ביניהם ממחישים עד כמה אדם זקוק, לפעמים, אפילו לאדם אחד בלבד בפינה שלו – מישהו שיבין, שיקבל, שיזכיר לו את כוחותיו ויגאל אותו מהעיסוק הבלעדי במגבלותיו.

כאמור, יש מי שימצאו את הסרט הזה תבניתי וגנרי, ויהיה קשה להתווכח עם כך. ובכל זאת, זהו סרט מלא יופי, עדינות ורגישות. גם כשהוא צפוי, הוא לא חלול; וכשהוא קיטשי, הוא לא ציני; סרט שמבין היטב כמה העולם יכול להיות אכזרי, ובכל זאת מתעקש להשאיר מקום לתקווה, לניצחון הרוח והאחווה.

---

מילה שלי
בימוי: קירק ג׳ונס
120 דקות; אנגליה, 2025
4 כוכבים