RCA 2026 // לאל רייס

מי?

לאל רייס, בת 34. בוגרת התואר הראשון בצילום והוראה בוויצו בחיפה (ממש רגע לפני האיחוד עם אוניברסיטת חיפה). בימים אלו אני מסיימת תואר שני ב־RCA במסלול צילום. לפני הלימודים בלונדון לימדתי צילום בתיכון במשגב.

תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות תואר שני בצילום. למרות שהעיסוק שלי הוא לא בצילום הקלאסי, עדיין היה לי חשוב מאוד שזה יהיה הבסיס שממנו אני יוצאת, ולכן התוכנית ב־RCA נשמעה לי מתאימה, בייחוד כי היא מתקיימת בלונדון. לימודים בחו״ל היו חלום שלא חשבתי שיצליח לקרות במציאות החיים של השנים האחרונות, אבל אז הגיעה ההבנה שזה עכשיו או לעולם לא.

הלימודים

תוכנית הלימודים מרווחת מאוד, ומושתתת על משמעת עצמית ועבודה עצמית בסטודיו. אין יותר מידי הרצאות, ביקורות והגשות. כמה שתהיה יותר אקטיבי ותעבוד – ככה תתקדם. עבורי זה היה מושלם. השילוב של גישה חופשית לכל הפסיליטיז: סדנת עץ, מתכת, הדפס; לצד עבודה בסטודיו, בחדר חושך וזמן עבודה עצמאי – אפשר לי לצאת מאזור הנוחות שלי בתור צלמת ואמנית ולחקור כמעט כל רעיון שעלה לי לראש.

מעבר לזמן עבודה בסטודיו, לונדון מציעה עושר תרבותי ואמנותי בלתי נגמר. אינסוף תערוכות, הרצאות, אירועי אמנות. בגלל שהתוכנית אפשרה לי רוב הזמן לתכנן לעצמי את הלו״ז, הרגשתי שממש יצרתי לעצמי סוג של רזידנסי. הקפדתי ללכת לכמה שיותר תערוכות והרצאות ולספוג כמה שיותר מהאוניברסיטה ומלונדון עצמה.

אני עובדת עם דימויים של הגוף שלי כחומר גלם, בשילוב של פיסול וצילום, כשהמצלמה משמשת עבורי כיד נוספת בתהליך. תהליך העבודה שלי כולל פעולות של שיבוש ופירוק של העור והגוף, במטרה לתת ביטוי לתחושות של זרות פנימית

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר שלי הוא העמקה של המחקר והעשייה שלי בשנים האחרונות. אני עובדת עם דימויים של הגוף שלי כחומר גלם, בשילוב של פיסול וצילום, כשהמצלמה משמשת עבורי כיד נוספת בתהליך. תהליך העבודה שלי כולל פעולות של שיבוש ופירוק של העור והגוף, במטרה לתת ביטוי לתחושות של זרות פנימית.

בשתי העבודות שהצגתי בפרויקט גמר העמקתי בניסיון לתת לתחושות של הנפש צורה חומרית וגופנית, בשאלה אילו עקבות נשארות על הגוף הפיזי אחרי חוויות ואירועים שונים שהנפש עוברת. איך אותן צלקות של הנפש באות לידי ביטוי בגוף החומרי שלנו, בעור, בחוצץ שלנו כלפי הסביבה החיצונית.

במיצב הווידאו Breathing from Within רואים פעולה של ניפוח של תצלום של הגב שלי, שהדפסתי ותפרתי. אני נושפת וממלאת את הגוף המודפס באוויר שאני נושמת, בנפח, מנסה להעניק לו חיים – אותה פעולה סיזיפית של המאבק הפנימי לשמר את החיות של הגוף שלי, שבה נפח = חיים.

המסך מוצג בצורה מאוזנת על שולחן מתכת כדי לייצר מרחק מהגוף, לתת לצופה את המבט הקר, המנותק, המזכיר שולחן של חדר ניתוח. הגוף הוא כבר לא ישות פרטית ואישית, אלא אובייקט שנמצא תחת מבט קפדני של הסביבה החיצונית, קצת כמו נפש עירומה שמסתובבת בעולם.

העבודה השנייה, Shedding Herself off the Skin היא לגמרי פריצה של הגבולות של עצמי – הפעם הראשונה שבה יצרתי פסל שלא מכיל בתוכו דימוי צילומי. זה רעיון שהיה לי הרבה זמן וכאן הגיע הזמן שלו לצאת לחופשי – ביטוי לאותה תחושה פנימית, חסרת תכלית רפיטטיבית שמציפה מבפנים, בדיוק בנקודה הזו מעל הסרעפת של אי שקט של הנפש. איך התנועה הזו משפיע על הגוף? האם התנועה של העץ תקרע את הגרביון או רק תישאר שריטה קלה? האם זה יצליח לברוח מעצמו? הפסל חוקר את השאלות הללו בזמן התצוגה.

העבודות נוצרות מתוך חוויות אישיות שעברתי בחיים ודיכאון קשה שחוויתי. בתהליך היצירה שלי, כתיבה היא בדרך כלל הצעד הראשון: אני משתמשת בכתיבה אינטואיטיבית – מתחילה מלהעניק מילה כתובה לתחושות שלאחר מכן מתורגמת לחומר.

בנוסף, כחלק ממחקר לפני תחילת העבודה, קראתי שני ספרים שהיו משמעותיים בתהליך: ״נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה״ של בסל ואן דר קולק, ו״מתחת לשמיים השחורים – שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה״ של יוסי לוי בלז ודפני אסף.

עתידות

באוקטובר הקרוב אשתתף ב־ReA! Art Fair – יריד אמנות במילאנו, ואציג בו את פרויקט הגמר שלי. אחרי הרבה לבטים החלטתי לחזור לארץ ולהמשיך ליצור, לעבוד ואינשאללה גם להציג.