היי, הייתי פה וחשבתי עלייך: דני מיכאל רוזנברג במוזיאון פתח תקווה

יובל: בוקר טוב דני, מה שלומך? וברכות על התערוכה החדשה היפה שלך במוזיאון פתח תקווה

דני: בוקר טוב, תודה רבה. עייף אבל שמח בחלקי על התערוכה

יובל: לגמרי. בא לי להתחיל בשם התערוכה שאני מאוד מחבב: היי, הייתי פה וחשבתי עלייך. תגיד עליו כמה מילים?

דני: השם לקוח מאחד הרישומים הקטנים מתוך הסדרה שעל שמה נקראת התערוכה כולה. במקור זה נכתב על גלויה לחברתי דאז (אשתי ואם בנותיי היום, שרה), אבל זו גם פנייה לכל מבקר ומבקרת בתערוכה. 

אני חושב עליו גם כמשפט שפונה לאהובים עלינו על רקע המראות והמעשים שנעשו פה בשנים האחרונות, מתוך דאגה. בנוסף, השם גם מזכיר חתימות ידועות מתולדות האמנות כמו של ואן אייק בנישואי ארנולפיני או ״אני ראיתי זאת״, שם הדפס של גויה מתוך סדרת זוועות המלחמה

יובל: יש הרבה רפרנסים לתולדות האמנות בעבודות, נכון? למרות שלא חייבים להכיר אותם בשביל ליהנות

דני: לא, אני לא חושב שצריך להכיר את הרפרנסים הרבים או לחילופין את האנקדוטות האישיות שמאחורי העבודות כדי ליהנות. זה יכול להרחיב את היריעה ולהעמיק אבל לא הכרחי להנאה

יובל: מסכים. ספר אם כך מה כוללת התערוכה

בשפתם של שבט אמיירה בגבולות פרו, צ׳ילה ובוליביה, העבר לפנינו (כי ניתן לראות ולהכיר אותו) והעתיד מאחורינו, כי הוא מחוץ לשדה הראייה. אז אולי עתיד טוב והגיוני לא קשה לדמיין, אבל את העבר שלפנינו עדיין קשה לרוב המכריע לראות ולהכיר בו

דני: התערוכה כוללת פחות או יותר חצי מגוף העבודות שיצרתי בשלוש־ארבע השנים האחרונות. היא מורכבת משלוש תת סדרות שנעשו אחת אחרי השנייה ובשלב מסויים גם במקביל, ״חוט השני(ם)״ – סדרת רישומים של תמונות משפחה; ״מחבואים״ – סדרה יותר תיאטרלית של דימויים שנושאים בתוכם מרכיבים אל־ביתיים.

והסדרה שעל שמה נקראת התערוכה כולה, ״היי, הייתי פה וחשבתי עלייך״, שמתכתבת עם סוגת הטעיית העין (טרומפ לויל). העבודות כולן נעשו בדיו ובצבעי מים ומתייחסות לנושאים של חיי המשפחה, אובדן, חורבן, הזמן החוף ועמדת יחיד פוליטית מול החברה

יובל: למה הכוונה בעמדת יחיד פוליטית מול החברה? תסביר

דני: כוונתי יותר, על מנת לדייק, בעיקר לכמה ציטוטים המופיעים בסדרה ״היי, הייתי פה…״ שלקוחים מתוך ספרות מודרנית שיש שם קול אינדיבידואלי שיוצא כנגד הזרם. לדוגמה, ציטוט מתוך דיוקן האמן כאדם צעיר של ג׳יימס ג׳וייס או ציטוט של סלין מתוך ״מסע אל קצה הלילה״

יובל: תן כמה דוגמאות ספציפיות לעבודות, אולי שתיים מהחלל הראשון ושתיים מהשני? וגם ספר איך זה עובד, מה גרם לך לצייר את הסיטואציות האלו: אתה עובד מרפרנס? זיכרון?

דני: אני עובד מתוך צילומים, רובם המכריע צילומים שאני צילמתי (יש כמה שהם ממקורות חיצוניים, ארכיוניים, מהרשת). ישנם צילומים שנעשו לפני שנים רבות אבל ידעתי שהם ישמשו אותי לציור. לדוגמה, העבודה ״מחבואים״ צולמה תוך כדי משחק מחבואים ביתי, שבו הבת שלי התכסתה לגמרי עם השמיכה, מה שמיד הזכיר תכריך. כפל המשמעות, על הקונטציות השונות שלו, בין השאר גם ביחס למציאות החיצונית, החברתית והפוליטית, היה הגורם המרכזי לעשיית העבודה.

העבודה ״אומן המסכות״ לקוחה מתוך צילום מהסדנה של הפסלת קולמן ־לאד שיצרה במהלך מלחמת העולם הראשונה מסכות תותבות לפנים מרוטשות של חיילים. העבודה נולדה, גם כאן, כתגובה למציאות החיצונית שמלווה אותנו בשנים האחרונות, אבל גם במקביל כתבתי עבודה במסגרת לימודים שהתייחסה בין השאר לגוף כפטיש… 

בחדר האדום, בסדרה ״היי, הייתי פה…״, ישנן עבודות שמבוססות על צילומים של הצבות קטנות שלי בחדר, על גזירה והצלבה בין דימויים לטקסטים, על פי רב החיבור אסוציאטיבי, אבל באופן חלקי, לא שרירותי לגמרי. מה שמניע בדרך כלל את העבודות האלו זה זיכרון של פסקה אהובה עלי שזכרתי, שבדרך כלל גם מגיבה (אצלי מאחורי הקלעים) לאירועים חיצוניים מחדשות השעה

יובל: מה אתה לומד?

דני: כבר לא, אבל סיימתי לפני שנתיים תואר שני בחינוך לאמנות בהמדרשה

יובל: אז לא לומד, אבל מלמד, נכון?

דני: כן. אני מורה לאמנות ותקשורת. באמנות מרבית ההוראה שלי לאורך השנים התרכזה בתולדות האמנות. תמיד אהבתי היסטוריה, גם כילד, ואני מניח שזה חלחל גם לפרקטיקה האמנותית…

יובל: לגמרי. תגיד, איך המשפחה מגיבה לזה שאתה מכניס אותם לעבודות, גם אם אנחנו כצופים לא בהכרח יודעים הכל

דני: הבת הצעירה רוצה עמלות על המכירות, אשתי מקבלת באהבה חלקית (ובאישורה הדימויים שהיא מופיע בהן בעירום) והבכורה כבר בעולם שלה. בגדול, במסורת אמני המדרשה ברוח גיא בן נר ואמנים נוספים אצלנו שהמשפחה חלק מעבודתם, המשפחה הוא נושא מרכזי אצלי והן היו חלק גם מעבודות קודמות בדרך כזו או אחרת (גם במוסיקה). אין לי סטודיו ואני עובד בחדר בבית, אז אולי נוצר איזה ״ברטרינג״ שאני בבית ודואג לאחזקתו בתמורה לשיתוף פעולה מצדן. 

בכל מקרה הן מיודעות היטב לתכנים גם ברבדים עמוקים יותר…

יובל: אמרת מוסיקה, איך זה בא לידי ביטוי בעשייה שלך?

דני: כשהבנות שלי היו צעירות אני הייתי זה שאחראי על ההרדמות (הן סמוכות בגיל). הרבה פעמים במקום סיפור לילה הייתי ממציא סיפורים או לחילופין היינו כותבים יחד שירים. חלקם הולחנו, חלקם נגזנו אבל יש לי שיר אחד באלבום השני שלי שקוראים לו ״שיר ילידים, בייבי ולווט״ שהמילים נכתבו על ידן והצעירה, דיקלה שרה. 

אבל אני רוצה להרחיב ולומר שבקשר לתערוכה יש כאן גם דבר עקרוני לי, הדימויים המשפחתיים מדברים מבחינתי על רצון לאינטימיות בעולם, לקרבה ואהבה, ועל תם וחדוות חיים מול עולם מערער ומעורער

יובל נדמה לי שזה עובר. יצאתי מהתערוכה קצת מבולבל (בקטע טוב, כן?), במנעד שבין יפה למטריד, בין נעים למערער. אם לזה התכוונת אז הצליח לך

דני: תודה, כן. אני יכול למשמע את זה בדיעבד, אבל גם אני חושב שזה קרה לי באופן אורגני תוך כדי תנועה, תגובה קוטבית למציאות של דאגה ואי וודאות מול מה שמנחם עדיין…

יובל: אז אני רוצה לשאול בסוף בסוף אתה אופטימי? זו תערוכה אופטימית?

דני: אמממ כן, אבל לא ביחס לגלגול חיינו עדיין. רציתי לשתף (יצא לי להגיד את זה פה ושם בדיבור עם אנשים על התערוכה) שנתקלתי במידע בזמן ההקמות על שבט אמיירה שנמצא בגבולות פרו, צ׳ילה ובוליביה, שמדבר הפוך ביחס לזמן. 

בשפתם העבר לפנינו (כי ניתן לראות ולהכיר אותו) והעתיד מאחורינו, כי הוא מחוץ לשדה הראייה. אז כשמדברים על העתיד, אולי לממש זה קשה, אבל לדמיין עתיד טוב פה והגיוני לא קשה לדמיין, אבל את העבר שלפנינו עדיין קשה לרב המכריע לראות ולהכיר בו…

אבל מה שהתערוכה רוצה לומר זה שתמיד משהו לא בסדר, זו תרבות ונפש ללא נחת. תמיד

---

דני מיכאל רוזנברג | היי, הייתי פה וחשבתי עלייך
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקווה
נעילה: 31.10