״האודיסאה״: קולנוע ספקטקולרי שהמין האנושי שכח שהוא יודע לעשות

לאורך שנות קיומה של התרבות הפופולרית נוצרו שלל עיבודים לסיפור ״האודיסאה״ של הומרוס, בתצורות שונות. ב־1997 נוצרה המיני סדרה ״האודיסאה״, בכיכובו של ארמנד אסנטה שנחשבת ליצירה ראויה עד היום. האחים כהן יצרו את האודיסאה שלהם עם ״אחי, איפה אתה?״, ובכלל, הטקסט העתיק הזה היווה השראה לאינספור סיפורים בתמת ״הגיבור שמנסה לחזור הביתה״. אין פלא אם כך, שעם כל כך הרבה עיבודים, השאלה שנשאלה מאז שהוכרז שכריסטופר נולאן עומד לביים עיבוד משלו לסיפור, הייתה מה כבר נולאן יכול לחדש? 

במשך שנים נדמה שהיה קונצנזוס בקרב חובבי הקולנוע, גם אם לא כולם היו שותפים לו: נולאן יודע לעשות קולנוע. אבל, רגע לאחר אותה הכרזה, טרולי הרשת התעוררו משנת החורף שלהם, הוציאו את ראשיהם מעכוזיהם והחלו לירות חיצים חדים מתוך מקלדותיהם, היישר לתוך דיוני פייסבוק עקרים מתוכן. הסיבות, כרגיל, היו מטומטמות להפליא, ובראשן החוצפה של נולאן, שנתפס לרגע כחובבן, ללהק את אליוט פייג׳ לתפקיד שטרם נחשף באותו זמן ואת לופיטה ניונגו לתפקיד הלנה מטרויה, האישה שמדינות יצאו לקרב בשבילה.

בעידן שבו הכול דפוק, מצחיק ועצוב בו זמנית, היה ברור שלפוסטים האלה אין כל שחר או אחיזה במציאות, כי אף אחד מכותביהם לא ראה דקה אחת מהסרט. ואכן, אחרי צפייה במה שנחשב בעיני רבים, ובצדק רב, לאירוע הקולנועי של השנה, כיף לגלות שהספקולציות האלו התמוטטו בזו אחר זו כמו אבני דומינו. שכן, העניין כאן הוא לא הסיפור עצמו, אלא הדרך שבה נולאן בוחר לספר אותו.

בלב העלילה, שמבוססת על הסיפור שחיבר הומרוס בשנת ״זה כל כך עתיק שמי זוכר בכלל״, ניצב אודיסאוס, מלך איתקה, שיצא למלחמת טרויה, עשה סיבוב דאווין עם הספינה שלו, בא עקום בעין של האלים, אבד בדרך ונעדר מביתו במשך 20 שנה. את המלך האובד מגלם מאט דיימון, שגם ליהוקו הרים באופן מוזר למדי לא מעט גבות, בתואנה הזויה שאינו מתאים לתפקיד מוביל שכזה. הבשורה הטובה היא שגם כאן מדובר בשטויות במיץ עגבניות. דיימון נותן כאן הופעה מצוינת שיכולה לפנק אותו בפרסים מנצנצים נוספים.

המוני חובבי סרטים עושים את דרכם לאחד מעשרות בתי הקולנוע היחידים בכל העולם בעלי היכולת להקרין את ״האודיסאה״ בפורמט ובצורה שאלוהים התכוון אליו. ובאלוהים הכוונה היא כמובן לנולאן, שיוצר דת חדשה, תופעה בפני עצמה: טירוף מוחלט שמלמד בפעם המי יודע כמה שאין עוד יוצר כמוהו – האל של הקולנוע המסחרי המודרני

וכשאודיסאוס נאבק ביצורים מיתולוגיים אימתניים ואלים חסרי רחמים, אשתו פנלופה, שנותרה לבדה בארמון, מנסה להימנע מההכרעה להינשא לאחד מעשרות המחזרים הזוממים על כס המלכות. את המלכה האלגנטית והאינטליגנטית מגלמת אן האת׳וויי, שנמצאת באחת השנים הטובות בקריירה שלה. 

גם בגזרה הזאת מופרכת טענה נוספת, שלרוב דווקא נמצאת מוצדקת: כריס נולאן לא יודע לכתוב נשים. ובכן, העניין טופל. פנלופה לא סתם יושבת ומחכה לגבר שלה בעיניים דומעות. יש לה סיי, יש לה אמירה, היא נוכחת בסצנה, וההופעה הטובה של האת׳וויי מספקת לדמות הזאת בשר, עור וגידים. היא לא נשארת בצלו של המלך, אלא עומדת לצדו.

הצלע השלישית בתא המשפחתי הזה היא טלמאכוס, בנם של אודיסאוס ופנלופה, שמעולם לא פגש את אביו ויוצא בעצמו כדי לחפש אותו. את הינוקא מגלם טום הולנד, שלא עושה כאן להטוטי משחק מיוחדים, אבל צולח את המשימה שרבים ניבאו שייכשל בה. לצד הטריו מככבים גם רוברט פטינסון, זנדאיה, שרליז ת׳רון, ג׳ון ברנת׳ל וכאמור, אליוט פייג׳ ולופיטה ניונגו, שמוכיחים את עצמם כבחירוות ליהוק מדוייקות ומוצלחות, אבל ממש לא רק הן.

כך גם הצילום האדיר של הויט ואן הויטמה, צלם הבית של נולאן. עבור נולאן, המכור לפורמט IMAX, פותח ציוד צילום מיוחד עבור הסרט, וגם כאן הטירוף הנולאני מכה שנית. בזמן כתיבת שורות אלו, המוני חובבי סרטים עושים את דרכם לאחד מעשרות בתי הקולנוע היחידים בכל העולם בעלי היכולת להקרין את הסרט הזה בפורמט ובצורה שאלוהים התכוון אליו. ובאלוהים הכוונה היא כמובן לנולאן, שפשוט יוצר כאן דת חדשה, שהיא גם תופעה בפני עצמה. טירוף מוחלט שמלמד בפעם המי יודע כמה שאין עוד יוצר כמוהו – האל של הקולנוע המסחרי המודרני.

בסיום הצפייה, ״האודיסאה״ מסתמן כהשקעה משתלמת ביותר שתחזיר את עצמה בריבית דריבית – הן עבור אולפני יוניברסל שחתמו על צ׳ק שמן של 250 מיליון דולר (לא כולל הוצאות שיווק) והן עבור נולאן שתוקע יתד נוספת בקרקע ההוליוודית. יש כאן יצירה מפעימה ומרהיבת עין – קולנוע ספקטקולרי שהמין האנושי שכח שהוא יודע לעשות. העיצוב האמנותי יפהפה פלוס סטים ענקיים שנבנו במיוחד – כולל סוס טרויאני בגובה של יותר מעשרה מטרים. המוזיקה המקורית של לודוויג גורנסון חודרת ללב ולריאות פנימה עם כל בס ופריטת מיתר, והאפקטים נהדרים.

כדרכו בקודש, גם הפעם הבריטי משחק עם צירי הזמן, קופץ בין העבר להווה, ותוך כדי תנועה מספק את הפרשנות שלו לסיפור – על מנהיגות, כישלון, הקרבה, נאמנות ומסירות. אודיסאוס שלו הוא לא רק גבר שמנסה לחזור הביתה, אלא מנהיג שמתמודד עם המחיר הכבד וההשלכות של ההחלטות והכשלונות שלו. עניין פעוט שמנהיגי העולם המודרני כנראה שכחו שקיים.

אז מה חסר ב״האודיסאה״ שמקשה על היכולת לתת לו חמישה כוכבים מנצנצים? יכול להיות שזו הציפייה מיוצר כמו נולאן שייתן כאן משהו באמת יוצא דופן – כי את זה הוא בוודאי יודע לעשות. ״בין כוכבים״ הוא דוגמה נפלאה לסרט כזה: חמישה כוכבים עם תקציב נמוך יותר מהסרט הנוכחי. אך בעוד שבאודיסאה הפרטית של מתיו מקונוהיי בקפלי הזמן והחלל היו תועפות של רגש ואמוציות מתפרצות, ״האודיסאה״ לא מצליח לספק את ליטרת הסנטימנט הדרושה שתהפוך אותו ממרשים לבלתי נשכח ונצחי.

אבל אסור לטעות: הסרט הזה מתברג בקלות בטופ 5 של הסרטים הטובים ביותר של נולאן. לא כי יש לו קאסט אדיר ולא כי הוא משחק עם צירי הזמן בחוכמה, אלא רק בגלל דבר אחד: הסיפור של ״האודיסאה״ סופר אלפי פעמים, ועוד יסופר לא מעט פעמים בעתיד. אבל אף אחד לא יכול לעולם לספר אותו כמו סר כריסטופר נולאן.

---

האודיסאה
בימוי: כריסטופר נולאן
ארצות הברית, 2026, 172 דקות
4.5 כוכבים