קיבוץ מבפנים ומבחוץ: גבריאלה וילנץ בשתי תערוכות

חגית: הי גבריאלה, מה שלומך? מרגישים קצת רגיעה בקיץ?

גבריאלה: הי חגית, לא בדיוק רגיעה, דווקא קצת יותר מאתגר, הילדים בקייטנות אבל המסגרת פחות יציבה. והחום…

חגית: איפה אני תופסת אותך? בצפון? במרכז? איפה הבית שלך בדרך כלל?

גבריאלה: בימים אלה אני גרה בחיפה וגם הסטודיו שלי פה בעיר. וזו אחת השאלות שמאד מעסיקות אותי בחיים ואולי גם ביצירה שלי, שאלת הבית. במקור אני ממשגב, אבל גם גרתי כילדה בקליפורניה (יש לי אזרחות אמרקאית וישראלית) ואז בצבא עברתי לתל־אביב ומשם לניו יורק, קצת ברלין, חזרה לתל־אביב, קליפורניה עם המשפחה לתואר שני, כשחזרנו לארץ הגענו די במקרה לקיבוץ חניתה, שם גרנו שנתיים ועברנו ממש שלושה חודשים לפני השביעי באוקטובר לחיפה. והשאלה אם נישאר פה או לא עדיין פתוחה

חגית: וואו, התעייפתי. כמה מעברים. וזה ממש מפתיע שבשנתיים ספגת כל כך הרבה הוויה קיבוצית! התכנסנו כאן לדבר על שתי תערוכות יחיד שאת מציגה בו זמנית בשני מוזיאונים: ״נוף מוגן״ במוזיאון בר־דוד בקיבוץ ברעם שעל גבול הצפון; ו״לא ועדת קישוט״, במסגרת אשכול תערוכות ״קיבוציות״ שאצר יניב שפירא במוזיאון רמת גן

ב״נוף מוגן״ בברעם יש תחושת סכנה ברורה ומיידית, לצד איזו התעקשות על משחקיות ותמונות של אידיליה – זה מאוד מבלבל

גבריאלה: על ״נוף מוגן״ עבדתי בתקופה שגרתי בחניתה 2022-2023

חגית: לא רחוק מברעם 😊

גבריאלה: נכון 🙂 גרנו בהרחבה של הקיבוץ, ממש על קו הגבול עם לבנון. 100 מטר מהבית היה מוצב צבאי, בהתחלה היה טנק אחד, אח״כ נוספו עוד שניים. בבוקר שמענו ציוצי ציפורים ומנועי טנקים. מהחלון ראו חורש טבעי מטריף וגדר תיל. הגעתי לחניתה ישר מלימודיי בברקלי, קליפורניה – מרחב גאוגרפי וסוציאלי מאד שונה והכול נראה לי משונה.

כל הזמן חוויתי את המתח בין תחושת פסטורליה לחרדה (זה היה לפני ה־7 באוקטובר). הילדים התהלכו בקיבוץ יחפים, ביום העצמאות צילמו את כל ילדי הגן יושבים על הטנק, על הגבול. האם אני מרגישה מוגנת עם כל אמצעי הביטחון וההגנה?

כל הזמן חוויתי את המתח בין תחושת פסטורליה לחרדה (זה היה לפני ה־7 באוקטובר). הילדה שלי הייתה אז בת 3 והילד בן 7. הם התהלכו בקיבוץ כל הזמן יחפים. ביום העצמאות צילמו את כל ילדי הגן יושבים על הטנק, על הגבול…. הפער בין זה לבין העובדה שאני על גדר גבול עם מדינת אויב… במהלך השנתיים האלה בנו חומת בטון ענקית לאורך הגבול, שמוצבת בתוך ההר המהמם. שאלתי את עצמי כל הזמן האם אני מרגישה מוגנת עם כל אמצעי הביטחון וההגנה או שאני בחרדה תמידית?

חגית: את מנסחת פה איזו אמת מאוד צלולה: כשיש כל כך הרבה אמצעי ביטחון – כנראה שמשהו מאוד לא בטוח

גבריאלה: את מגיעה לקיבוץ, ישר מכניסים אותך לקבוצת וואטסאפ ״ביטחון חניתה״

חגית: ואת מתמודדת עם החרדה באמצעות האמנות?

גבריאלה: אני לא בטוחה שאמנות נותנת לי מענה לחרדה, אבל כן נותנת לי לעבד ולעשות משהו יצרני עם כל מיני שאלות שמטרידות אותי. ב״נוף מוגן״ יש שני נושאים:

האחד שכבר הזכרנו – האם אמצעי הגנה (בטון, כוח, נשק, חומות) מספקים תחושה של מוגנות (בדגש על תחושה, בכלל לא שאלה ביטחונית). והתשובה האישית שלי היא – לא. והיום כמובן שלא.

וגם, התבוננתי איך האסתטיקה והרציונל של הגבול זולגים לתוך המרחב של היישוב, של הבית, של הילדים. בחניתה נתקלתי לראשונה ברובי צעצוע כאלה גדולים שהילדים יוצאים איתם למשחק מלחמה ברחבי הישוב או בחורשה. זה נראה לכולם כל כך מובן מאליו, ואני חשבתי מה זה אומר עלינו (כישראלים, אבל גם לא רק – בארה״ב ראו את הצילומים האלה וזה מאד תיקשר להם את מצב נזילות הנשק גם שם).

שאלות על סוציאליזציה, על איך מתגבשות תפיסות עולם, איך ולמה גזענות מתקיימת. מאז שיש לי ילדים, עוד יותר אני מנסה להבין מה משפיע עלינו (במרחב הציבורי, בבית ספר, ביחסי הכוחות בבית) ומה המניעים, האידיאולוגיות שמאחוריהם

חגית: לגמרי

גבריאלה: בנוף מוגן יש לא מעט עבודות שמרפררות להיסטוריה של התרבות והאמנות. חשבתי על זה שבישראל, הצבא הוא חלק אדיר מהתרבות שלנו, האסתטית, הרגשית, התוכנית. לאמריקאים יש מינימליזם עם עבודות אדריכליות / קוביות מונומנטליות במרחב הציבורי, ולנו יש בטונדות ומיגוניות

חגית: אז המיצב של המיגונית או הפילבוקס קשורים יותר לסול לויט וריצ׳ארד סרה ופחות להתנחלות בנוף המקומי?

גבריאלה: יש בתערוכה סדרת צילומים של בטונדות פזורות לאורך הגבול של ברעם עם לבנון, שהפכתי לעבודות מינימליזם (בעקבות סול לויט, דונלד ג׳אד וכו׳). התכוונתי אליהם יותר. לא חשבתי על ריצ׳ארד סרה בהקשר של המבנים הגדולים – זו מחשבה ממש מעניינת!

יש גם סדרת עבודות שעשיתי על ציורי נוף אידיליים של אמנים ישראלים (אנה טיכו, יוחנן סימון) שעליהם ריססתי מיגונית או מבני אימונים צבאיים (לש״ביה). וזה מדבר יותר על ההתנחלות וההרס שלנו את הנוף והרומנטיקה שפעם יכלנו להאמין בה.

חגית: המבנים במיצב נראו לי קצת כמו מתקני משחקים לילדים, מצמרר ככל שנשמע

גבריאלה: לא מופרך בעיני בכלל. אבל למעשה הפילבוקס (השם והצורה – של מבנה בטון מתקופת המנדט הבריטי) מבפנים הוא מרחב רליגיוזי – לבן לגמרי, אריחים דקורטיביים, כיפה. בתוכו מושמעת עבודת סאונד שמשלבת בין מוזיקה של שלוש הדתות – מואזין, קול־נדרי ומזמורים נוצרים, לבין סאונד שאספתי על הגבול – הליקופטרים, יריות, טנקים… כאילו הסאונד הצבאי יכול להגיע לחוויה דתית.

המיגונית זו עבודה שהכנתי אחרי ה־7.10, היא עשויה מיריעות שהכנתי משכבות לאטקס נוזלי עם פיגמנט כדי שייתן גוון שדומה לגוון עור שלי. המרחב המוגן, חלש, לא מגן

חגית: אהבתי את השימוש בחומרים לא צפויים ולא אחידים – יש שם מסכים ותיבות אור ופיסול מבנים ואפילו וילון גלילה שבאופן פרדוקסלי מסתיר ומגלה את הנוף

גבריאלה: כל העבודות מלבד המיגונית הן מלפני המלחמה, רק המיגונית ועבודת הווידאו, שבה נראה גבר מתאמן מול ראי על שליפת אקדח. מתאמן על גבריות. מתאמן או מנסה לזמן תחושה של כח.

זה מה שכיף לי כאמנית, כל פעם אני מתנסה בחומרים חדשים. כלומר אני כבר שנים עובדת עם צילום וידאו, אבל הקונספט מוביל לעיסוק בחומרים אחרים כל פעם. תמיד באמצע גם יש משבר שאני אומרת – מה חשבתי לעצמי… אבל משום מה אני לא לומדת לקח

חגית: אכן תערוכה מקסימליסטית (שחייבים לבוא לראות!). היה לך ויז׳ן מסודר בראש לאן כל זה הולך או שזה נבנה בהדרגה? ומה קרה כשנכנסה המלחמה לתמונה – הרי התערוכה חיכתה למעשה לשיבה של הקיבוץ לתפקוד

גבריאלה: בדרך כלל יש לי תמונה יותר ברורה מראש לגבי תערוכה, איך העבודות יתחברו אחד לשני. פה באמת פחות. העבודות נוצרו אחת אחרי השניה סביב אותן תמות. אני חושבת שאבי איפרגן עשה עבודה מצויינת – להכניס אותן לאותו עולם. הסידור בגלריה עובד מאד טוב בעיניי.

הייתי אמורה להיכנס להקמת התערוכה ב־8.10.2023… ואז הכול נעצר וחיכינו וחיכינו. בינתיים פתחתי תערוכה אחרת, ״פארתי שמך״, בגלריה במרכז ההנצחה בטבעון ב־2024. ואחרי שנתיים, בדצמבר 2025 סוף סוף המוזיאון בברעם חזר לפעול, והתערוכה באמת קיבלה איזה קונטקסט ומשקל אחרים

בגלל שאני לא בת קיבוץ, מה שיש לי להציע זה מבט מבחוץ. להסתכל, להקשיב ולנסות לשקף משהו. אני משתמשת ״בהם״ באמני הקיבוץ, בתור החומר – בקולות שלהם, בגוף שלהם, ביצירות האמנות שלהם

גבריאלה: עבדתי על התערוכה ״לא ועדת קישוט״ שנה. יניב שפירא ביקר בתערוכה שלי בטבעון, שבה הסתכלתי על התופעה של מוזיאוני מורשת. הוא עבד על תערוכה רחבה של אמנות קיבוצית במוזיאון רמת גן – ״התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית״, והזמין אותי לחשוב על עבודה שתעסוק בדמות האמן/ית הקיבוצי. אני חושבת שהוא התעניין בצורת ההסתכלות המעין־אנתרופולוגית שלי. וכך נכנסתי לתהליך מחקר – יניב ליווה את המחקר שלי מקרוב ועזר לי להבין ולנסח בבהירות את התמות שאני מציגה

חגית: את מתבוננת ״מבחוץ״ על השאלה המורכבת של מקום האמן (והאמנות) בקיבוץ. וגייסת לשורותייך לא מעט אמניות ואמנים שחיים ופועלים במסגרת קיבוצית. הם אפילו רוקדים, לצבה לילי האינטרנציונל!

גבריאלה: נכון 🙂

חגית: שאלתי את עצמי מי בכלל מכיר את זה היום??

גבריאלה: בגלל שאני לא בת קיבוץ בהתחלה הייתי במבוכה מול ההצעה של יניב. אבל אז באמת הבנתי שמה שיש לי להציע זה מבט מבחוץ, שאני יודעת להסתכל, להקשיב (לצלם, להרקיד) 🙂 ואז לנסות לשקף משהו. היה לי ברור מההתחלה שאני משתמשת ״בהם״ באמני הקיבוץ, בתור החומר – בקולות שלהם, בגוף שלהם, ביצירות האמנות שלהם. אז התחלתי לראיין ולהיפגש ולחקור, ולאט לאט התגבשו העבודות הספציפיות

חגית: מקסים. מי הכוכבים שלך? הם מציגים לידך בתערוכת המסגרת שאצר שפירא, ״התנועה״?

רובם כן. כל מי שראיינתי והרקדתי היו מקסימים – ברוחב לב שיתפו פעולה, נתנו ראיונות כנים ועמוקים, ואלה שהסכימו להצטלם אז בכלל, זו חשיפה לא ברורה מאליה. גם גרבוז הצטלם וגם התראיין והיה מקסים! זה היה המפגש הראשון שלי איתו ולצערי אחרון

חגית: איזה רגע מכריע. וואו. מי עוד?

גבריאלה: יעקב חפץ, נועה רז מלמד, מיכל שכנאי, עידית לבבי גבאי, ורד נחמני ואפרת נתן – ביליתי איתם לא מעט זמן

חגית: זה למעשה מחקר חזותי ואתנוגרפי, שבסוף מקבל ביטוי קצת אירוני. אפילו בשם התערוכה, שאני מבינה שמופיע בעבודת נאון עם ה״לא״ מרצד, כבה ונדלק. מחווה יפה לנאומן!

נכון 🙂 השם של התערוכה/עבודת ניאון זה משפט שאחת האמניות אמרה לי בראיון. עבודת הסאונד אולי מייצגת את זה הכי ברור: בבסיס התערוכה יש מתח בין היחיד לקולקטיב, בין אמן לסביבתו וזה משתקף ביחסים ביני כאמנית/במאית לבין האמנים, שהם קצת כמו חומר. עבודת הסאונד שאורכה 13 דקות ערוכה מתוך בערך 15 שעות של ראיונות.

בעבודה שומעים סיפור בגוף ראשון שלכאורה עוקב אחר סיפורו של אמן בודד, אבל כל הזמן הקולות משתנים והוא בעצם מורכב מפיסות סיפור של 11 אמנים שונים. הסיפור של היחיד הוא כאילו גם סיפורו של הקולקטיב. כשמקשיבים לעבודה בתשומת לב, שמים לב כמובן לשינוי טון אבל גם לגליצ׳ים בסיפור, למקומות שיש מתח ואפילו פרדוקסים. ואותי שמייצגת את ״המערכת״ שמכפיפה אותם יחד

חגית: אמרת שאספת חומרים וחלקי שיחות ושכל התערוכה היא למעשה קולאז׳יסטית במדיומים מרובים. אהבתי את התיאור הזה – של קולאז׳ קולות, קולאז׳ פרטים מתוך עבודות וקולאז׳ אנושי. ומעניין שהתוצאה היא דווקא חלל אלגנטי ומודרניסטי מאוד

גבריאלה: כן זה נכון. זו נקודה ממש מעניינת, צריכה לחשוב עליה 😊 וגם פה הפתיחה נדחתה וחיכתה לסיום עוד גל של מלחמה

חגית: אז שיהיה בהצלחה ובשלום, סוף סוף. ושישארו פתוחות – שנוכל לבוא לראות

---

גבריאלה וילנץ | נוף מוגן
אוצר: אבי איפרגן
מוזיאון בר־דוד, קיבוץ ברעם. נעילה: דצמבר 2026

לא ועדת קישוט
בתערוכה התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית
אוצר: יניב שפירא
מוזיאון רמת גן. נעילה: דצמבר 2026