רותם דימנד: להיות הבימאית וגם לשהות בכאב

יונתן: הי רותם, מה שלומך בחום הזה? שמח על ההזדמנות לדבר איתך על הסרט שלך ״האישה שלא ידעה לאהוב״

רותם: שלומי טוב, ממזגן למזגן באותו מזגן. תודה על ההזדמנות 🤍

יונתן: ״האישה שלא ידעה לאהוב״ הוא סרט אישי מאוד, שבוחן את הקשר המורכב והכואב, של אמא שלך עם אמה שלה. יצרת אותו באמצעות חומר ארכיוני משולב בדיאלוג חי בין שתיכן. ואולי חשוב לומר, שזה פיתוח של סרטך הקצר, ״הצל של הצמות״. מה גרם לך להבין שהסיפור עוד לא הסתיים ולהפוך אותו לסרט ארוך?

רותם: האמת חשבתי שהסיפור הסתיים ביג טיים! רק שנים אחר כך, גילוי מפתיע של קלטת גרם לי להבין שיש כאן עוד סיפור לספר. בסרט הקצר (״הצל של הצמות״, שיצרתי יחד עם העורך והתסריטאי המוכשר יוחאי מלכה) הפגשנו את אמא שלי עם חומרי 8 מ״מ אילמים שסבתא שלי צילמה. כמה שנים אחרי זה הגיעה הקורונה ואיתה כזכור לכולנו – מלא זמן פנוי.

הייתה לי קופסת נעליים שעברה איתי דירות, שהיו בה קלטות אודיו מהילדות שלי, עם מין תוכניות רדיו שהקלטתי עם האחים שלי. אני בן אדם נוסטלגי אז התרגשתי שיש לי זמן לגשת לזה סופסוף. כשהגיע הטייפ הסיני שהזמנתי מאיביי, ישבתי מרוגשת להאזין. להפתעתי שמעתי שם קול מחוספס וצרוד מדבר.

לקח לי רגע להבין שאני שומעת לראשונה את סבתא שלי (היא נפטרה כשהייתי בת 6). היא נשמעה הפוך ממה שאמא סיפרה. שם הבנתי שהלך עליי ויש פה עוד סרט. כלומר שיש לי עוד הזדמנות להפגיש בין אמא וסבתא, ואולי לייצר ביניהן השלמה

יונתן: מה התאפשר לעשות בסרט הארוך שלא היה בקצר?

רותם: הסרט הארוך החזיר אותי לארכיון השלם של סבתא – לצד סרטוני 8 מ״מ מהסרט הקצר היו גם ערימות של מסמכים, תמונות, מכתבים וגלויות. יכולתי לצלול לעומק לתחקיר ולרוחב יריעה שלא הכרתי לפני

יונתן: ערימות זה לא מילה. יש בסרט כמות יוצאת דופן של חומרים. זה ממש אוצר – הן למשפחה והן ליוצרת תיעודית. איך בכלל ניגשים לכמות כזאת של חומרים, ואיך החלטת מה מתוכם יוביל את הסרט?

רותם: ניגשים לזה בהרבה אהבה, סקרנות ושיטתיות. או במילים אחרות, אובססיה מוחלטת. הפכתי את החדר עבודה לסוג של חדר חקירות: הפכתי כל מכתב ומסמך לדאטה־בייס היסטורי עם כל דיטייל אפשרי, מיפיתי את סרטי ה־8 מ״מ לפי לוקיישנים, צללתי לכל תמונה ותמונה. הטרלול והסידור הקפדני הזה הם מה שהביאו אותי להיכרות עמוקה עם החומרים.

מתוך התחקיר המסיבי הזה בניתי תסריט ראשוני, שהבסיס שלו היה סיפור חייה של סבתא שלי. הוא כלל סודות ותובנות, דברים שאמא שלי לא ידעה וחשבתי שאולי ישנו את דעתה על אמה.

במובן מסוים החומרים הובילו את התסריט שהוביל את החומרים, אם זה הגיוני. כל זה היה נקודת המוצא לתהליך עריכה עם העורכת־תסריטאית מרגריטה לינטון. בנוסף, בעריכה פיתחנו שיטות התמצאות בחומר שהמשיכו להשתנות

יונתן: בתוך כל השפע הזה, האם היו חומרים או סיפורים שבחרת להשאיר בחוץ, מפני שלא התיישבו עם הסיפור שהסרט בנה?

רותם: בטח. מלא סיפורים צדדיים ופתיחת סוגריים (שאני כאמור מאוד אוהבת) שנשארו בחוץ. לדוגמה, סיפור הזוי שאמא שלי סיפרה – בתקופת הצנע, סבתא שלי רבה עם החלבן שבעקבות הריב הפסיק את אספקת החלב לבית. המשפחה החליטה לתבוע אותו בבית משפט וניצחה, מה שגרם לסבא שלי להחליט להסב את המקצוע שלו בגיל מאוחר לעריכת דין (עד אז הוא היה כימאי במכון ויצמן). מה שמדהים הוא שהצלחתי למצוא אייטם בעיתון שסיפר על התקרית הזאת (!)

יונתן: מה התגלית שהכי הפתיעה אותך במהלך העבודה? על סבתא שלך, על אמא שלך, על עצמך או על המשפחה בכלל?

רותם: במיקרו – מה שהכי הפתיע אותי היה הקסם שבו ארכיון מקים לתחייה אנשים. פתאום הייתה לי גישה אל המתים, במיוחד לסבתא שלי. הכרתי אותה רק דרך הפריזמה של אמא שלי והדיסטנס ההורי שהיה נהוג אז, והופתעתי לגלות מישהי אחרת בוקעת החוצה.

מעבר לאינטליגנציה ולחריפות שמצאתי בה, התרגשתי לגלות שהיא הייתה שטותניקית או רחמנא ליצלן בן אדם מאוד מיני ופלרטטן. במאקרו – הופתעתי לזהות את המתנות והקללות שעברו מדור לדור במשולש התלת דורי הזה של סבתא־אמא־ואני

יונתן: אפרופו ארכיון, חומר ארכיוני קולנועי נתפס לעיתים כראיה למה שהיה, אבל כאן התמונות והזיכרון מספרים סיפורים שונים מאוד. מה עניין אותך בפער שבין האמת של התמונה לאמת של העדות?

רותם: מאוד מעניין אותי לגעת בשאלה הזאת – האם חומר ארכיוני יכול לשמש כראיה? בתחילת הסרט אני אומרת לאמא שלי ״אם זה צולם, זה קרה״. זאת אמירה תמימה, מעט מניפולטיבית, שמנסה להצביע על החומר ולגרום לה לדבר עליו. היא זו שמעוררת את הקונפליקט.

והשאלה המשלימה היא – מי מביט בראיה הזאת? מי מפרש אותה? מי מספר את הסיפור? בעיניי, זה נוגע במהות של קולנוע דוקומנטרי. הרי כל יוצר יכול לספר סיפור קצת אחר על אותו נושא בדיוק. שם גם עולה שאלת האמת. הזיכרון מהימן? התמונה? הרגש? האם יש כמה אמיתות?

היכולת להכיר בזה שהעבר חי בתוכנו וממשיך לשנות צורה. זה מרכיב גדול באהבה שלי לארכיונים – אמנם הם חומר מהעבר אבל בעיניי הם כל הזמן ממשיכים להתהוות. (באלבום האחרון של רוסליה היא שרה על זה בדיוק – ״בכל פעם שאני נזכרת במשהו, הזיכרון מרגיש אחרת. אבל לא משנה מה אני בדיוק זוכרת, מבחינתי זה תמיד אמיתי״

לכאורה, תפקיד הבמאית דורש ממני להיות ״היודעת״, זו שמתווה את הדרך ושולטת בחומר. לצד זה, ביצירה עצמה קיים בי הרצון ליצור מתוך אינטואיציה ולצעוד בטריטוריה שאין בה מפה. ממש קל ללכת לאיבוד, במיוחד בסרט אישי וראשון שנבנה בחדר עריכה

יונתן: אחד הרגעים החזקים בעיניי בסרט הוא הרגע שבו את אומרת: ״אני לא מחפשת להבין, אני לרגע צריכה פשוט להיות בזה״. לאורך רוב הסרט את בעמדה מאוד בהירה, יציבה וחוקרת – את זו ששואלת, מובילה ומנסה לפענח. ופתאום יש קצת היפוך תפקידים, ומשהו בעמדה הזאת מתערער. מה קורה לך שם? עד כמה הצורך ״להפסיק להבין״ ופשוט להיות בתוך החוויה ליווה אותך לאורך העבודה על הסרט?

רותם: שאלת לייזר 😊 מעבר למה שאתה משרטט, נקרא לזה ״לדעת״ ו״לנכוח״, היה פה קונפליקט כפול: הייתי גם הבמאית וגם הדמות. זאת הפרדה שיצרנו (מרגריטה ואני) לאורך העבודה. רוב הסרט דמותי היא זאת שמחזיקה את המושכות ומובילה את דמותה של אמא. אבל ברגע הזה, היא (אני) סוף סוף משחררת את השליטה. במקום להיות זאת שיודעת ומנווטת, היא פשוט שם, שוהה בכאב.

כבמאית הסרט, לגמרי עברתי מהלך דומה. לכאורה, תפקיד הבמאית דורש ממני להיות ״היודעת״, זו שמתווה את הדרך ושולטת בחומר. לצד זה, ביצירה עצמה קיים בי הרצון ליצור מתוך אינטואיציה ולצעוד בטריטוריה שאין בה מפה. ממש קל ללכת לאיבוד, במיוחד בסרט אישי וראשון שנבנה בחדר עריכה.

למזלי הגדול, העבודה המשותפת עם העורכת־תסריטאית מרגריטה לינטון הייתה המפתח. יצרנו מרחב שהכיל גם את הידיעה וגם את אי־הידיעה – לדוגמא, בנייה תסריטאית קפדנית ומושכלת, לצד ניסיונות משחקיים, אינטואיטיביים ולא מוסברים. זה היה מתח מתמיד של אחיזה והרפיה

יונתן: על מה את עובדת היום?

רותם: האמת שיש מחשבות והצעות, אבל הפרויקט המרכזי כרגע הוא לנכוח בחיים שלי ולהתאושש מהפרויקט הזה. היה אינטנס מאוד, מי שצפה יודע (-:

(ומי שלא צפה – אנחנו ביס דוקו / פרטנר TV ובהקרנות ברחבי הארץ, תבואו!)

---

האישה שלא ידעה לאהוב
יוצרת: רותם דימנד
80 דקות; ישראל, 2026