אורית חופשי: הדרמה של המציאות זולגת מהעבודות לחלל

חגית: שלום אורית, ברכות על התערוכה ״תאי בקרה״. השם מסקרן כמעט כמו העבודות 🙂 וזו התערוכה הראשונה במסגרת פרס לזר לאמנות ישראלית עכשווית במוזיאון פתח תקווה

אורית: תודה. אם להתחיל משם התערוכה – אני מתייחסת למושג ״תאי בקרה״ בצורה מורכבת מעט. באופן ישיר, ״תאי בקרה״ אלו יחידות בצורת גליל בדרך כלל, שמהוות חוליות ביצירת תשתיות להעברת מים. תאי הבקרה האלו מופיעים כאלמנט בתוך העבודות שלי, כסימבול לאלמנט הישרדותי, ואלו אובייקטים שאליהם אני נחשפת לאורך שנים, תוך שיטוט ברחבי אזורי בנייה בעיר ומחוצה לה. מאז ומתמיד הם לוכדים את מבטי, בצורתם המובהקת, החומריות שלהם (ברוטליסטית במידת מה) ותפקידם בחיי היום יום של האדם.

אבל אני רוצה להציע עוד מחשבה, שבגללה נתתי את השם לתערוכה כולה: ״תאי בקרה״ מתאר באיזשהו אופן את המצב הנפשי שבו אני נמצאת, בהקשר הלאומי, הפוליטי. תא בקרה, נקודת בקרה, עמדת פיקוח וכו׳…

חגית: ולמרות ההבט המטאפורי, הרגשי, שאת רואה את עצמך (ואולי את כולנו) כיחידות בקרה של החיים, החלטת לשלב במיצב בחלל התערוכה אלמנטים של תאי בקרה ״רדי מייד״, מהעולם האמיתי

אורית: אני לא מתייחסת אלינו כאל יחידות בקרה של החיים באופן הביולוגי, אלא באופן מועצם כאזרחית תחת בקרה! במקום שהדמוקרטיה בו הולכת ומתערערת. ופיזית – מהלך השילוב שלהם בחלל, הוא פרק נוסף במחשבה שלי על חלל, שבאמצעותו אני מנסה לטשטש בין המציאות בחוץ לחלל המוזיאלי.

כבר כשהם נראים בעבודות הדו ממדיות שלי, האובייקטים הם בגודל אחד לאחד. הפעם הרגשתי צורך להביא אותם מהשדה פנימה, אולי גם מפני שצורתם מלכתחילה מאוד פיסולית. כאן מיטשטשים הפיסול והאובייקט הפונקציונאלי, וכן החוץ והפנים המוזיאלי

חגית: הנופים בתערוכה הזו נראים לי הרי אסון. נופי ספר, אזורי גבול או מעין מרחב מאולתר. זה קשור למתקפת 7.10 או לתקופה הקשה של המלחמה מאז? באסוציאציה שלי, צינורות הבטון הללו הם גם מיגוניות מאולתרות, מקומות מחבוא כשתופסת אותך אזעקה בכבישים

אורית: לקחתי בחשבון שזאת תהיה האסוציאציה, לאור המלחמה בשלוש השנים האחרונות. אך העיסוק שלי בתאי הבקרה ומשמשמעותם החל הרבה שנים קודם, אני מצלמת אותם כבר עשורים והם נוכחים בעבודות שלי עוד לפני המלחמה. זה אובייקט שמסמל את המים כאלמנט הישרדותי ממעלה ראשונה, שלצערי מנוצל בארץ (ובעוד מקומות בעולם) בצורה פוליטית אכזרית, כמו מניעת מקורות מים מאוכלוסיות מסויימות; השתלטות על מקורות מים טבעיים ששייכים לכלל האוכלוסיות הנמצאות בשטח, הטיית מקורות מים טבעיים וכו׳.

לשאלתך – העבודות אינן עוסקות ב־7.10 באוקטובר. מאז ומתמיד העבודות שלי עוסקות במצב האדם. בתסכול הגדול שלי לגבי יכולתו של האדם לקיים דיאלוג ולהגיע לידי פתרונות הוגנים לאוכלוסיות מגוונות. הטבע שמופיע בעבודות מעצים ומבטא את הדרמה האנושית. שם בקונטרסט הזה שמול עינינו הדעת עשויה לחשוב ולהרהר על מצב האדם, מעשיו ומקומו.

זה ממש צירוף מקרים שתאי הבקרה הללו הפכו להיות מיגוניות. אצלי הן הופיעו בעבודות הרבה לפני המלחמה ולפני שהפכו למקום מיגון. לצד החלל המרכזי מוצגת סדרת עבודות שלי מלפני 20 שנה, וכבר בהן ניתן לראות את העיסוק שלי במצב האנושי, הפוליטי; והסביבה המוארת סביבו, ביער, או בטבע הדרמטי החשוף

העבודה עם עץ האורן, שמצד אחד הוא רך לחיתוך, אך מצד שני יש לו טקסטורות דומיננטיות, שדורשות קיום של דיאלוג איתו. לפעמים אני יכולה להכתיב לעץ את מחשבותי ולחתוך בו כאוות נפשי, ויש פעמים שאני נדרשת להקשיב, ולאפשר לו קיום אוטונומי

חגית: אני חושבת שהכרתי את עבודותייך לראשונה בתערוכה נהדרת במוזיאון תל אביב שהוקדשה לירקון. שם הנופים של מים וצמחייה נראו לי כל כך הרמוניים ודרמטיים עם המדיום של העץ וההדפס שלך

אורית: כן, אלמנט המים נוכח בעבודותיי מתחילת שנות ה־90, אך בעשרים השנים האחרונות התחדד לי הצורך לבטא את המים בהקשרים הפוליטיים הדרמתיים. הרבה מים עברו מאז בירדן ובירקון ☹️ האירועים הפוליטיים והמבט על החברה שמסביבי, קיבלו אצלי במה להירהור וביטוי באמצעות שפת האמנות.

הדפס העץ משמש אותי לביטוי מזה ארבעה עשורים. הוא נחשב למדיום ״הדמוקרטי ביותר״. בו השתמשו במשך מאות בשנים כדי להביע מחשבות על החברה בצורה נוקבת. אין ספק שהאסתטיקה של חיתוך העץ מאפשרת לי את ביטוי הרגשות באופן שמציג את הדרמה של המציאות שבה אני יוצרת. מתוך ההיסטוריה של האמנות, קבוצת האמנים האקספרסיוניסטים הגרמנים מהווים השראה גדולה עבורי

חגית: הטקסטורה של לוחות עץ האורן (את משתמשת בסוג של קרש עץ, אם איני טועה?) גם מטעינה את ההדפס בסוג של נוף שדות, תלמים, טופוגרפיה

אורית: כמובן שלצד האסתטיקה, החדות והקונטרסט, קיימים גם השימוש בחומר. העבודה עם עץ האורן, שמצד אחד הוא רך לחיתוך, אך מצד שני יש לו טקסטורות דומיננטיות, שדורשות קיום של דיאלוג איתו. כלומר, יש פעמים שאני יכולה להכתיב לעץ את מחשבותי ולחתוך בו כאוות נפשי, ויש פעמים ומקומות שאני נדרשת להקשיב, ואף לאפשר לו קיום אוטונומי בדימוי.

אני משתמשת בלוחות עץ אורן כמו מדפים, אותם אני מחברת בסטודיו לכדי יחידות גדולות יותר. בדרך כלל הלוחות המחוברים מתייחסים לגודל הגוף שלי (מקסימום גודל 200 על 100 ס״מ) . וכמובן שהטופוגרפיה של המרחב – התלמים, האדמה, הסלעים, הטופוגרפיה, שהם דרמטיים מראש, מועצמים על ידי טכניקת חיתוך העץ והרישום. אין מנוח!

חגית: אני חושבת שמה שהופך את הנופים בתערוכה הנוכחית לכל כך דרמטיים והרי אסון (לתחושתי) זו הבחירה בצבעים עזים – יותר מבעבר, לא כן?

אורית: את צודקת באבחנה, אלו מקומות הרי אסון, בידי האדם. בחוסר היכולת שלו לייצר מקום שפוי, ללא מאבקים פוליטיים, ללא הבדל בין דת גזע ולאום. ואת גם צודקת שבשנים האחרונות הכל התעצם אצלי באמצעות פלטת צבעים דרמטית, לא תמיד נעימה לעין. אלו מהלכים גם פורמליסטיים וגם רעיוניים, כאמצעי לביטוי הדרמה

חגית: בעבר הצגת הרבה בחו״ל. זה השתנה בשנתיים־שלוש האחרונות?

אורית: האמת היא שאני מציגה עדיין בחו״ל, אם כי היו גם דברים שהתבטלו לי באופן פתאומי. השנה הצגתי באפריל בניו יורק, עבודות שזכו לסיקור נרחב, כולל במגזינים ארטנט ו־הייפר־אלרג׳יק. בשנת 2024, בזמן המלחמה, הוצגה עבודה גדולה שלי בנשיונל גלרי בוושינגטון, והייתה לי תערוכת יחיד בניו יורק. העבודות שלי זכו לסיקור נרחב בארטפורום, ובוול סטריט ג׳ורנל.

ויש עוד בדרך: באוקטובר תהיה לי תערוכת יחיד בפרובידנס. בעוד שבועיים יוצא ספר, שכתב פרופסור פול קולדוול, בהוצאת פיגווין בלונדון, על מדיום חיתוך העץ לאורך השנים כאמצעי ביטוי של צמתות מרכזיים לאורך ההיסטוריה. עבודות שלי נכללות בפרק שעוסק בהדפס עץ חוצה גבולות

חגית: מעניין ומשמח לשמוע. חלק מהמגזינים שציינת עוינים במופגן, ומקדמים את חרם התרבות על ישראל. הייתה התייחסות לעובדה שאת ישראלית בדיבור על העבודות שלך?

אורית: הייתה התייחסות לעובדת היותי אמנית ישראלית, אבל ההתייחסות הייתה ממש לתוכנן של העבודות! וזה מאוד שימח אותי. אני תמיד חושבת מה היה קורה לו היו משתיקים את קולו של ויליאם קנטרידג׳, רק מפני שהוא גדל במדינת אפרטהייד, שהפעילה אידיאולוגיה פוגענית כלפי חלק גדול מאזרחיה. אז אני שמחה שלמרות שאני ישראלית התייחסו אלי ולעבודות שלי באופן עצמאי. אני לא הוצגתי מטעם ישראל, אלא כאמנית שמעלה שאלות רלוונטיות למציאות הפוליטית, באמצעות שפת האמנות

חגית: אני לא בטוחה שיצא לי לשאול אותך בעבר, איך בחרת דווקא במדיום חיתוך העץ? ולמה הוא נחשב ל״אמצעי ביטוי של צמתים מרכזיים לאורך ההיסטוריה״?

אורית: לחיתוך העץ התוודעתי כבר בהיותי ילדה. לדוגמה המפגש עם עבודותיה של קתה קולביץ הגרמניה, נצרב במוחי. היא הבינה את כוחו של חיתוך העץ, להביע את הכאב העצום שחשה בצל מלחמות העולם באירופה. היא נתנה ביטוי למצבם של החלשים בחברה, שאליהם עיניה היו מאז ומתמיד פקוחות. אזרחית, אישה, אמא, אמנית!

יותר מאוחר, כשלמדתי באקדמיה לאמנות בפנסילבניה, הדפס העץ היה אחד מקורסי החובה בשנה א׳. הקורס לווה בהרצאות מאלפות ושם נקשרה נפשי בחומר, באתגרים ובפוטנציאל שלו, לאפשר לי לשאול שאלות על האדם והסביבה.

חיתוך העץ הוא טכניקת ההדפס והשכפול הוותיקה ביותר והישירה ביותר. באמצעותו ניתן היה לייצר גלופות ולהפיץ תוכן חוקתי, מדעי, ספרותי, חזותי. מכל טכניקות השכפול וההפצה ההמונית, הדפס העץ הוא הכי פחות מתחנף ומתייפייף. הוא חזק, עדות החיתוך היא נוקבת, חדה, ישירה. הוא גם המדיום הדומיננטי ביותר בעיניי, מסוף המאה ה־19 ועד סוף המחצית הראשונה של המאה ה־20, תקופה שבה היה קידום של חשיבה חילונית על פני משיחיות וצורת חיים דתית

חגית: את חיה עם העץ בסטודיו, יוצרת בתוך סביבה שהחומר שלה הוא גם החומר ליצירה

אורית: העבודה עם החומר, עם העץ, הריח שלו, הפיזיות של העבודה איתו, באמצעותו אני מייצרת גלופות שמצטברות אצלי בסטודיו כבר 40 שנים. על כל לוח כזה חרוטים דימויים שהם כמו ארכיון של ״מילים״, שבאמצעותן אני יכולה לנסח משפטים חדשים במשך השנים – בשימוש חוזר של חלקים, וקטעים חדשים בנוספים ברבות השנים. ברוב העבודות שמוצגות בתערוכה משלבות גלופות שנעשו במשך 30 השנים האחרונות, וטכניקות מגוונות כמו רישום ישיר וראבינג. העבודות האלו לא היו יכולות להתקיים ללא 30 שנות עבודה. כל העבודות יחידניות ואינן ניתנות לשכפול.

חגית: שזה מעין ויתור על אחד ההיבטים של עבודה בהדפס – שלכאורה מאפשר העתקים. אצלך העץ החרוט הוא עצמו חלק עיקרי מהמדיום ולא רק מאחורי הקלעים

אורית: נכון מאוד. אני מודעת לזה. יש לי הערכה עצומה להיסטוריה של טכניקת חיתוך העץ, אבל אני בוחרת לוותר על הצורך בשכפול העבודות והפצתן בעותקים רבים. זה כבר עידן אחר. יש הרבה אמצעים אחרים לשכפול והפצה, ואני בוחרת באספקטים המדיומליים והאסתטיים שנותרו משמעותיים עבורי לביטוי. ואני משתמשת בגלופות המודפסות לא רק כאמצעי ליצירת דימויים דו ממדיים, אלא גם לבניית אובייקטים פיסוליים בחלל

אני זכיתי למרצים שמהווים עבורי השראה לאורך כל שנות עבודתי ואני ממשיכה את דרכם. משפטים שאמרו לי מורים/ות כשהייתי סטודנטית, עדיין עולים במוחי הם מהווים לי תזכורת לקיום דיאלוג בין יוצרים, וגם עוגן ברגעים מסויימים ורוח ועידוד להמשיך הלאה

חגית: התערוכה הזו היא מעין קפסולה מרוכזת של דרמה, ובעיניי לפחות, מאוד מעבירה את רוח התקופה. למה בחרתן – את והאוצרת אירנה גורדון – לכלול גם את העבודות מסדרות קודמות? ואם להרחיב את השאלה: האם נוכל לראות רטרוספקטיבה של עבודותייך בעתיד הקרוב?

אורית: את מאוד צודקת, זאת קפסולה, מקום, ואני שמחה שניתנה לי הזדמנות כזאת ליצור מיצב, חלל שלם שניתן להלך בו ולחוות אותו בצורה פיזית ממש. כמו דרמה שבה הצופה שותף ומהלך בתוכה. ובכל זאת, אירנה ואני חשבנו על החלל הצר, כהצצה לעשייה של קבוצת עבודות שנעשו לפני 20 שנים, שהן קפסולה בפני עצמה. כמו פרק קטן סגור, כשהפרק הנוכחי הוא חדש אך המשך להתבוננות שלי במצב הפוליטי והחברתי במקום שבו אנחנו חיים. אני מתבוננת אל העבר ומנסה ללמוד אותו, יוצרת כאן ועכשיו, ואינני יודעת מה יהיה עתידנו.

לשאלתך לגבי תערוכה רטרוספקטיבית – אינני יודעת. ראשית זה אינו תלוי בי אלא יצטרך להיות בדיאלוג עם אחד המוזיאונים בארץ. התערוכה הזו התאפשרה בזכות פרס לאמנות ישראלית עכשווית שייסד דודי לזר בשיתוף עם מוזיאון פתח תקווה. זו עשייה קריטית, בזמן ששר התרבות ביטל את כל המענקים לאמנים ישראליים.

הפרס כולל מענק כספי ותערוכת יחיד, והם שאיפשרו לי להציג פרק מעבודתי שנעשה בתקופה מאוד משמעותית, אולי הדרמתית ביותר במדינה שלנו, הקטנה והטרודה, ואני מאוד מודה להם על כך

חגית: לפני שניפרד, עוד מילה על האקדמיה: את מלמדת בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר מאז היווסדו. אני חושבת שאת מורה רבת השפעה – גם השפעה אמנותית, וגם באשר לחופש של הסטודנטים לחשוב בקנה מידה גדול. זה אספקט שחשוב לך בראייה הכוללת של הקריירה שלך?

אורית: ההוראה באקדמיה מאוד משמעותית לי. זאת הזדמנות עבורי להאיר לאמנים לעתיד את הפוטנציאל שקיים באמנות, לאפשר לו ולצופה להרהר ושלאול שאלות באמצעות שפת האמנות. לתמוך בחשיבה וביצירה עצמאית, ביקורתית ומורכבת (לוא דווקא מדיומלית).

אני זכיתי למרצים שמהווים עבורי השראה לאורך כל שנות עבודתי ואני ממשיכה את דרכם. משפטים שנאמרו לי על ידי מרצים/ות כשהייתי סטודנטית, עדיין עולים במוחי הם מהווים לי תזכורת לקיום דיאלוג בין יוצרים, וגם עוגן ברגעים מסויימים ורוח ועידוד להמשיך הלאה. לשמחתי אני בקשר ארוך שנים עם בוגרים שלנו וגאה כשהם מצליחים ליצור עבודות משמעותיות. חלקם כבר מוצגים במוזיאונים הגדולים והחשובים ביותר בעולם

---

אורית חופשי | תאי בקרה
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקווה, ארלוזורוב 30
נעילה: 31.10