רעות אקרמן: שבע שנים בדרך ״הביתה!״

יונתן: הי רעות, מה נשמע? ברכות גדולות על צאתו של ״הביתה!״ – הסרט הראשון שביימת וכתבת! וסחטין על שלוש מועמדויות לפרס אופיר(!) לסרט, לבימוי ולמשחק. איך זה מרגיש?

רעות: מרגיש כמעט לא אמיתי. אחרי שבע שנים אינטנסיביות מאוד זה תגמול מהמם ומשתלם ואני מקווה שזאת רק ההתחלה

יונתן: שבע שנים? וואו

רעות: שבע שנים מאז שהתחלתי לכתוב את התסריט. בגיל 35 התפטרתי מהעבודה שלי כמלצרית ונתתי לעצמי שנה לסיים לכתוב את הפיצ׳ר הראשון שלי. באמת כך היה, סיימתי את הדראפט הראשון תוך שנה והגשתי באופן עצמאי לקרן הגליל, וקיבלתי מהקרן – להפתעתי – כסף להפקת הסרט.

לא היה לי מושג שהדרך עוד ארוכה מאוד, ומפאת חוסר הניסיון שלי חשבתי שתוך שנה, גג שנתיים, אני יוצאת לצלם. היום כשאני מסתכלת אחורה כל עיכוב וכל ״לא״ שקיבלתי היה כל כך מדויק, כי זה נתן לי זמן להבשיל, לדמיין, לגבש שפה יצירתית וביטחון בעצמי, כדי להביא משהו מקורי משלי. וכמובן לעשות אינספור דראפטים 😂

יונתן: מאיפה הגיע הרעיון לתסריט?

רעות: הרעיון לסרט מבוסס על סיפור חיי. לקח לי הרבה שנים לעכל, לעבד ולחבר את הנקודות לכדי סיפור שיש בו אמירה והוא מעבר לפרטים הדרמטיים המשוגעים שלו. אני ילדה מאומצת, והסרט עוסק במורכבות שבפתיחת תיק אימוץ – לא אחשוף יותר מדי פרטים כדי לשמור לסרט, אבל רוב התסריט בהחלט מבוסס על הסיפור שלי

יונתן: אז גם אני לא אחשוף יותר מדי (: בתוך כל הדבר הזה – הכתיבה והתהליך הארוך, הבימוי, המשחק והקרבה הביוגרפית לחומר – מה אתגר אותך במיוחד?

רעות: מבחינתי האתגר היה לבחור בעצמי לכל התפקידים האלה. שמעתי הרבה הפחדות, אבל בשבילי לביים ולשחק עבד מאוד, מאחר ואני בן אדם שלא כל כך אוהב שאומרים לו מה לעשות. היה לי את החופש בתוך היצירה של עצמי, וזה עבד לי.

אלון לוצקי, הצלם של הסרט הוא בעלי, ובזכותו ידעתי שאוכל לצלוח את זה. אין מישהו שאני סומכת עליו יותר וגם זה נתן להופעת המשחק שלי גוון אינטימי וטבעי, בגלל שזה הוא מאחורי המצלמה.

היה לי גב מהמפיקה שלי, קארן בלז, ואני חייבת לומר שהצילומים היו משמחים ופרועים כמו שאני אוהבת. היה גם אתגר בעריכה אבל למזלי הגדול מרגריטה לינטון שהיא עורכת מופתית, עם המון ניסיון, בכלל לא נבהלה, ועזרה לסדר את הבלגן היפה הזה שהוא הסרט

אנחנו זוג סוער ודעתן, ועברנו כל סוג של מבחן עם הסרט הזה. בסוף קפצנו למים וזה עבד לנו. חשבנו שנטבע או שמקסימום נצליח לשחות וגילינו שאנחנו ממש רוקדים. חזרנו מהצילומים נורא מאוהבים

יונתן: טוב, אולי זה אתגר, אבל הוכחת שאת איום משולש שיש להכיר בו

רעות: תודה רבה. ברגעים קשים, כשהכול היה נראה רחוק, כל הזמן נזכרתי בסילבסטר סטאלון מהסרט ״רוקי״😂 היה חשוב לי לשמור על הראשוניות. מותר לטעות, מותר לנסות, העיקר ללכת באומץ

יונתן: הראשוניות?

רעות: כן, היה לי משפט כזה שאמרת לעצמי כל הזמן: יש לך פעם אחת לעשות משהו בפעם הראשונה. לא למדתי קולנוע, אז היה לי איזה חופש שיכולתי להביא

יונתן: איך הייתה העבודה המשותפת עם אלון, שהוא גם בן זוגך וגם צלם הסרט? במיוחד כשאת נמצאת גם מול המצלמה, גם מאחורי הכתיבה, וגם מאחורי הסיפור שבסרט?

רעות: אנחנו זוג סוער ודעתן, ומאחר והיו לנו הרבה שנים עם התסריט, באמת שעברנו כל סוג של מבחן עם הסרט הזה. היו לנו רגעים של ויכוחים וריבים ורגעים של אושר, כשאלון פיצח איזו סצנה דרך הצילום, ושם לי מוזיקה בסלון שאוכל לדמיין את זה. בסוף קפצנו למים וזה עבד לנו. חשבנו שנטבע או שמקסימום נצליח לשחות וגילינו שאנחנו ממש רוקדים. חזרנו מהצילומים נורא מאוהבים

יונתן: מהמם. השפה החזותית מאוד בולטת וחכמה: הרבה שוטים ארוכים, תנועות מצלמה מעניינות, עבודה עם מסגור ומראות, ופחות הסתמכות על עריכה. אני מאוד אוהב קולנוע שחושב דרך מיזנסצנה, אבל מעניין אותי לדעת למה זו הייתה השפה הנכונה לסיפור הזה מבחינתכם?

רעות: זו הייתה השפה הנכונה עבורנו פשוט דרך ניסוי וטעייה. היה לנו חופש לדבר הרבה, לדמיין ודרך זה להבין. המשמעות של לעבוד בזוג היא גם שיש לך גישה עמוקה אחד לשני, ואז כשזה עובד טוב זה מפרה. גם אני וגם אלון בסופו של דבר מאוד אוהבים קולנוע וכשהגיע הזמן לסרט שלנו פשוט עפנו עם הרעיונות שלנו. הרגשנו גם לפעמים כמו שני ילדים שמשתוללים

יונתן: נשתדל בלי ספוילרים, לשאול קצת על מה שקורה בסרט. העלילה נטועה במצב סף, של בין לבין: עמית (בת דמותך) נמצאת בין בית אחד לבית אחר, בין המשפחה המאמצת למשפחה הביולוגית, ובמידה מסוימת, גם בין מי שהיא לבין מי שיכלה להיות. מה עניין אותך דווקא במצב הביניים הזה, ובאופן שבו הוא מערער את הזהות שלך/שלה?

רעות: הכי עניין אותי לעסוק בנושא של שייכות ומתוך זה בבדידות. איך אני מביאה את זה למסך ומתחברת בסופו של דבר לחוויה אנושית שנמצאת אצל כולם – גם כאלה שהם לא מאומצים. אני חושבת שהרבה אנשים יכולים להרגיש בודדים בתוך המשפחות שלהם. בסוף אני עברתי איזשהו מסע למציאת בית פנימי, אבל הדרך לשם – אוהווו ארוכה ומפותלת

יונתן: עמית מונעת לאורך הסרט מצורך מאוד עמוק בשייכות. איך חשבת על העולם הרגשי שלה ועל הגבול בין צורך אנושי ומובן, לבין משהו שיכול גם לערער אותה?

רעות: את הכל הבאתי מהעולם הפנימי שלי ורציתי להביא את המצוקה של להיות לא שייך – איך זה נראה? מבחינתי זה בליל של הרס עצמי, חיפוש מתמיד במקומות הלא נכונים והרבה אשמה. הסצנה עם החיות, שבתוכה יש התגלמות מטאפורית של חיה בודדה בכלוב, מתחברת להרבה אנשים, והמון מדברים איתי על זה

מאז הטרילוגיה של רונית ושלומי אלקבץ ידעתי שזה משהו שאני שואפת אליו. אני אוהבת את החיבור הזה של שלושה סיפורים שקשורים לאותה תמה. למזלי, החיים שלי כל כך משוגעים, שיש מקום לעוד הרבה סרטים

יונתן: מה אמרו לך אנשים שצפו?

רעות: שזו סצנה כל כך מוזרה, אבל גם נוגעת

יונתן: הסרט הזה הוא פרק ראשון בטרילוגיה. מתי הבנת שהסיפור הזה לא ייגמר בסרט אחד?

רעות: מאז הטרילוגיה של רונית ושלומי אלקבץ ידעתי שזה משהו שאני שואפת אליו, כי אני מאוד אוהבת את החיבור הזה של שלושה סיפורים שקשורים לאותה תמה. למזלי, החיים שלי כל כך משוגעים, שיש מקום לעוד הרבה סרטים

יונתן: ולמה עוד אפשר לצפות בשני הפרקים הבאים?

רעות: יכולה לומר שהסרט השני יעסוק בדמותה של אימי הביולוגית, ואני ממש בימים אלה בכתיבתו

יונתן: נהדר. סיקרנת. בשלב זה הסרט מוקרן רק בהקרנות אקדמיה, ואני כבר מחכה לפרק הבא (: יש משהו שחשוב להוסיף לפני שמסיימים?

רעות: רק לומר תודה על התגובות הנהדרות לסרט ואמן שכמה שיותר אנשים יבואו לראות אותו (כשיצא לקהל בהמשך)

יונתן: תודה רבה על השיחה רעות, תשמרי לי מקום להקרנה של הפרק השני? (:

רעות: בהחלט ! זמן ההכנה יתקצר הפעם…

יונתן: פחות משבע שנים?

רעות: לפחות בחצי!

---

״הביתה!״
תסריט ובימוי: רעות אקרמן
ישראל, 2026, 75 דקות