פרס בקי דקל 2026 לאמנית תמר נסים

האמנית תמר נסים היא הזוכה בפרס בקי דקל לאמנית מצטיינת לשנת 2026. היא נבחרה פה אחד על ידי ועדת השיפוט לפרס – שכללה את יאיר ברק, ד״ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ׳ יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד״ר הדרה שפלן קצב. בנוסף, הוחלט להעניק ציונים לשבח לאמניות דפנה שלום ודועא בסיס

פרס בקי דקל מוענק החל משנת 2019, בחסות TLVseed ומשפחת דקל. הפרסים הכפילו השנה את היקפם והפרס הראשי עומד על 30,000 ש״ח, וכן מוענקים שני ציונים לשבח בהיקף של 10,000 ש״ח כל אחד.

בנימוקי הזכייה מסרו חברות וחברי וועדת השיפוט: ״יצירתה של תמר נסים מהווה תרומה יוצאת דופן לשדה האמנות הפמיניסטית בישראל. לאורך שנים היא בונה גוף עבודה עקבי, מורכב ורב־שכבות, המציע מבט ביקורתי ורגיש סביב סוגיות של מגדר, זהות, זיכרון, משפחה ויחסי כוח אתניים ולאומיים במדינת ישראל.

״עבודותיה, ואולי בראש ובראשונה הטרילוגיה ׳הפרויקט ההגייני׳, משלבות היבטים ביוגרפיים וקולקטיביים ומצליחות לחשוף את האופן שבו מבנים חברתיים ותרבותיים נצרבים בגוף, בחפצים, בדימויים ובתודעה, במיוחד בזו הנשית. בשפה חזותית מדויקת, אינטליגנטית ועתירת ניואנסים, נסים מעניקה נראות לקולות, לחוויות ולנרטיבים שנדחקו לשוליים, ובכך מרחיבה את גבולות השיח הפמיניסטי ומעשירה אותו בפרספקטיבה מקורית ובעלת עומק.

״יצירתה מתאפיינת ביושרה אמנותית, ברגישות חומרית יוצאת דופן, תוך שהיא מנסחת עמדה פואטית וביקורתית כאחד. נסים נוטה לטשטש גבולות מדיומליים בין תיאטרון, פרפורמנס, צילום וקולנוע. מכלול עבודתה הפך אותה לאחת היוצרות הייחודיות והמרתקות של העת הזו״.

בנוסף לפרס הראשי, וועדת השיפוט החליטה פה אחד להעניק ציון לשבח לשתי אמניות. על האמנית דפנה שלום נכתב בנימוקי הוועדה: ״מרגע חזרתה לישראל, לאחר לימודי אמנות בניו יורק בהאנטר קולג׳ שבארצות הברית, יצרה דפנה שלום גוף עבודות מרשים ומרתק. התערוכות שלה מאופיינות בעומק רגשי לצד דיוק וקפדנות, והיא עושה שימוש ברפרטואר מרשים של ערכים אמנותיים שלום המשיכה לא רק במדיום הצילומי, אלא במגוון טכניקות ומדיומים – מיצבים, עבודות וידיאו, ציור, קולאז׳ וטכניקות מעורבות.

״תחומי עיסוקה חובקים סוגיות של מיליטריזם בכדי לקרוא קריאה פמיניסטית לאי־אלימות. לצד זה שלום עובדת לאור תובנות על הורות בכלל ואימהות בפרט, וכן אקו־פמיניזם שעושה התערבות מושכלת בשאלות על גבריות, מיליטריזם, הומו־אירוטיות, כוח ורכות, שנים רבות לפני שמושגים אלו הפכו ל׳לימודי גבריות׳ ולמונחים אופנתיים.

״שלום היא גם מהחלוצות שיצרו אמנות קהילתית המצליחה, באופן נדיר, לאחוז בחבל משני קצותיו: מחד, יצירת עבודת אמנות קולקטיבית העומדת בסטנדרטים האומנותיים הגבוהים ביותר, ומאידך, יצירת עבודה קהילתית עמוקה, המעניקה כבוד לתושבי השכונות ואינה משתמשת בהם שימוש אינסטרומנטלי.

על האמנית דועא בסיס נכתב בנימוקי הוועדה: ״דועא בסיס היא קול עכשווי צעיר ומבטיח, בולט ונוכח מאוד בשדה האמנות. מאז סיום לימודיה, מציגה ומשתתפת בפרויקטים רבים, מתמודדת באומץ ובמקוריות עם יחסי כוחות מורכבים סביב זהות נשית, מסורתית וערבית דרוזית.

״בסיס עוסקת בהתמדה ובתעוזה במערכת היחסים הסבוכה שבין שורשיה המקומיים, התרבותיים והמסורתיים ובין הקולות הפנימיים המבקשים ביטוי וחירות. הגוף, התנועה, חומרי המקום, וביניהם האדמה והפחם, הן כחומר והן כמטפורה, מהווים עבורה יסודות שאותם היא מעבדת לכדי התמרה אמנותית. בחירותיה תמיד יוצרות סיטואציות שיש בהן קידוד תחבירי מוצפן מתוך צופן אישי אידיוסינקרטי. תנועותיה נובעות מתוך כוח פנימי הנושא את הזיכרון האישי ואת זיכרון הדורות, לצד פוטנציאל של צמיחה.

כאמנית רב תחומית היא בוחנת באמצעות רישום, כוריאוגרפיה, תנועה, פרפורמנס, וידאו, עבודת אדמה וקרמיקה את הגבולות, מותחת אותם אל קצה הסיבולת, ולעיתים צועדת החוצה אל הבלתי ידוע. היא מציבה את מעשה האמנות כפעולה שמתבוננת בחיים ומתוכם פנימה והחוצה, מתנועעת בין מה שנמתח בין הקצוות כמו מחפשת להבין לאן ולמה היא שייכת – מגדרית, קהילתית ולאומית.