נקודות השבירה של החוזה ההורי: סרטים קצרים בפסטיבל חיפה

הקולנוע הישראלי עסק רבות במתח שבין אחריות הורית לחובה לאומית, ובפרט ב״מיתוס העקדה״ – ששימש בתרבות ובקולנוע הישראליים שוב ושוב כמטאפורה להקרבת הבנים בשם הקולקטיב. אלא שאל מול טראומת 7 באוקטובר ואירועי השעה, המיתוס הזה – שכבר ידע תמורות, סדקים וקריאות מחודשות לאורך השנים – נבחן ומתעצב מחדש.

מתוך התוכנייה העשירה של הסרטים הקצרים בפסטיבל חיפה, חמישה סרטים בולטים מתלכדים סביב הפצע, ובוחנים את נקודות השבירה של החוזה ההורי: אב המנסה לעכב את בנו בדרך למילואים, אם המסרבת לחתום על אישור גיוס, קצין הנושא עמו ארגזי שכול, אישה הממתינה לבתה במלון אל מול המדבר, ואב המספר לבנו סיפור לפני השינה.

היצירות הללו מישירות מבט אל החרדה, האשמה וחוסר האונים של הורים, המגלים שאינם יכולים עוד לחצוץ בין ילדיהם לבין המציאות בחוץ. כל אחד מהסרטים, בדרכו, הופך את הקושי ההורי הזה למראה אינטימית של שבר קולקטיבי.

---

נחל עמוד

״נחל עמוד״, סרטה של כליל כובש, מצליח לזקק את הקונפליקט הישראלי־הורי בצורה נוקבת ומעוררת מחשבה. במרכזו טיול תמים לכאורה של אם ובנה בנחל עמוד – מקום שאמור להוות מפלט של טבע ושקט, מעין אי שפוי בתקופת מלחמה. אלא שהמלחמה כבר נמצאת שם איתם. הבן (אמיר בנאי) רוצה להתגייס לשירות קרבי, והאם (אורנה בנאי) מסרבת לחתום על האישור שיאפשר לו זאת. זוהי לא הפעם הראשונה שהנושא עולה ביניהם, והחיכוך שב ומתלקח.

זהו נושא טעון שיכול בקלות להתפצל לשורה של שאלות פוליטיות, אבל כובש מטיבה לעגן אותו בתוך אחריות אימהית. איפה נגמרת האחריות של הורה להגן על ילדו, ומתחילה הזכות של הילד לבחור בעצמו? מה קורה כשהצורך לשחרר מתנגש בפחד ממשי מפני המחיר? לצד אלה, עולה באופן גלוי חוסר האמון של האם במערכת הצבאית וביכולתה לשמור על בנה – פחד שקיבל בישראל של השנים האחרונות משמעויות חדשות וממד כואב במיוחד.

ככל שהשיחה מתגלגלת ומחריפה, הפער בין המרחב הפתוח והשקט של הנחל לבין השיחה החונקת הולך ומעמיק. אורנה ואמיר בנאי נושאים את הוויכוח ברגישות ובטבעיות. הטבע, שאמור היה לספק מפלט מהמלחמה, לא באמת מצליח להרחיק אותה; היא חודרת אל הטיול דרך הפחד, הכעס והכאב שבין האם לבנה.

לכך מצטרף גם הקשר כואב מחוץ לעלילה: ״נחל עמוד״ הופק בתמיכת מענק טל, שנוסד לזכרו של רס״ל טל להט ז״ל, לוחם מגלן ויוצר קולנוע שנפל בעזה ב־2024. הקשר שרק מוסיף עוד שכבה של רלוונטיות כואבת.

---

הקצין, האם והילד

מה שממנו פחדה אם אחת ב״נחל עמוד״, הופך למציאות האכזרית של אם אחרת בסרט הקצר ״הקצין, האם והילד״ של רן דה לנגה. זהו סרט מכמיר לב שנוגע בשכול הישראלי ומוצא בתוכו מקום לחסד אנושי.

גבי (אימרי ביטון) הוא קצין נפגעים שנוסע מבית לבית עם ארגזי החפצים האישיים של החללים. הרכב שלו עמוס, ועל כל קופסה מספר. דרך שיחות עם זוגתו, קל להבין שלביתו – שם מחכה לו ילד – הוא ממעט להגיע. הוא עסוק בלהגיע לבתיהם של אחרים שאיבדו את היקר להם מכל.

כשהוא מגיע לאחד הבתים, גבי מגלה שהארגז שהיה אמור למסור אבד בדרך. המפגש הופך מיד למלחיץ ומאיים: איך מודיעים לאדם שאיבדת את מה שנשאר מיקירו? גבי מחליט למסור ארגז ריק ולהסתלק במהירות, אלא שאז הוא פוגש באלה (טלי שרון), האם השכולה, שמתעקשת לארח אותו בביתה.

הסרט מצליח לארוג מערך עשיר של ניגודים והיפוכים. הקצין הוא אב המבלה את זמנו בתוך האבל של אחרים, בזמן שהוא נעדר מחיי בנו – אירוניה אכזרית בדרכה. הקופסה הריקה מעניקה לאובדן צורה פיזית: כלי שאמור להכיל את מה שנותר, ובמקום זאת נותר בו חלל. הדינמיקה בין השניים מתהפכת גם היא: דווקא האיש שמגיע בתפקיד רשמי, כמי שאמור לדעת איך להתנהל מול שכול, נתקף בהלה, בעוד האם השכולה היא זו שמגלה כלפיו סבלנות, הכלה ונדיבות עד אין קץ.

שני הורים נפגשים בנסיבות נוראיות, ובתוך כל הכאב מוצאים זה אצל זה חסד ואמפתיה. טלי שרון מספקת הופעה נהדרת, מלאת רגישות ועוצמה שקטה, וראוי לשבח גם את אימרי ביטון בתפקיד מורכב. דווקא במקום שבו השפה נכשלת – שבו אין משפט נכון שאפשר לומר – השניים מצליחים לייצר תקשורת דרך מבטים, שתיקות ומחוות קטנות. רגע אנושי נוצר ביניהם בנקודה שבה המילים כבר לא מספיקות.

---

בשולי הדברים

רעיונות תמטיים דומים של אחריות והורות בזמן מלחמה עומדים במרכז ״בשולי הדברים״, סרטו של יאיר לוריה. אב (רובי מוסקוביץ׳) מסיע את בנו (אדם גבאי) למילואים, ובדרך מנסה לעכב את ההגעה ליעד. אולי הוא מבקש לדחות את רגע הפרידה, להרוויח עוד כמה דקות יחד, ואולי, באיזשהו מקום, למנוע ממנו להגיע בכלל. מדובר במסע קולנועי שלוכד באלגנטיות את הפחד המשתק המסתתר מתחת לשגרת החיים בישראל.

בניגוד ל״נחל עמוד״, האחריות ההורית כאן לא מעניקה לאב סמכות ממשית לעצור את בנו. הנסיעה הופכת למרחב סיפי, זמן מושאל, יקום נפרד בין הבית למלחמה. היקום הזה עוצר נשימה: הצילום נהדר, הנופים ירוקים, והדרך רחבת ידיים. ישראל הפסטורלית נפרשת מבעד למצלמה וחלונות הרכב – שדות, צמחייה ואור – תמונה רחוקה מזירת המלחמה שאליה הם נוסעים. דווקא היופי הזה מחדד את הפער: בתוך הרכב האווירה הולכת ונחנקת, וכל אזכור של ההגעה ליעד מציף מחדש את החרדה.

בתוך המתח הזה מתקיימים גם החיים עצמם: הומור, שיחות חולין, והתעניינות של האב בחיי בנו. הרגעים היומיומיים האלה מחדדים את העננה המרחפת מעל הנסיעה כולה. המכונית מתקדמת, קילומטר אחר קילומטר, בעוד האב מנסה לעכב את הקץ. נסיעה שאמורה להביא אותם מנקודה אחת לאחרת, הופכת לניסיון נואש להישאר בתווך.

במובן הזה, ״בשולי הדברים״ לוכד את החוויה הישראלית המתוחה, הפרדוקסלית – הניסיון להמשיך לחיות את היומיום כשתמיד מחכה (עוד) מלחמה בהמשך.

---

---

עול הימים

״עול הימים״ של דן שובל עוסק גם הוא בהורות ובאחריות, אבל מזווית כמעט הפוכה. אורי (אורי סנדרסון) מתקשה להירדם, ואביו (אור בורשטיין) מחליט לספר לו סיפור לפני השינה. אבל במקום אגדה מרגיעה שתגן עליו מהעולם שבחוץ, הוא מגולל בפניו סיפור אישי וטראומטי מהימים שבהם שירת כשוטר ונפצע. מבחינת האב, בנו בגר דיו כדי לשמוע. כאן בדיוק טמון המתח: מתי מגיע הרגע שבו הורה מפסיק להגן על ילדו באמצעות הסתרה, ומתחיל לחשוף אותו לפצעים שהוא עצמו נושא?

שובל לוקח את הטקס הבטוח של סיפור לפני השינה, והופך אותו למעמד מטריד, מתעתע ולא יציב. הסרט, המצולם בשחור־לבן, מורכב ברובו מהשיחה בין האב לבנו, אבל האסתטיקה מעניקה גם לרגעים הפשוטים ביותר תחושה זרה, כמעט מחוץ לזמן. יש בו מלנכוליה חמקמקה המאפשרת לדימויים להדהד.

הזיכרון המדובר, הסיפור, מתחיל לזלוג מהחדר החוצה ולתפוס צורות נוספות: חללי הבית, דימויים מעבר רחוק, כמו זירת חקירה. לא תמיד ברור אם זהו זיכרון, שחזור או דמיון מוחלט, והחידתיות הזו היא חלק מסוד קסמו של הסרט הפיוטי.

גם השם ״עול הימים״ מעניין ומציע קריאה דואלית: הוא מהדהד את הצירוף עוּל ימים, אדם צעיר מאוד, ובמקביל מזמין לקרוא את עוֹל כמשא, כפי שמחדד שמו האנגלי הרשמי של הסרט, The Burden of Days. כך האב מוסר לבנו משהו מהעול שהוא עצמו נושא – זיכרון של טראומה, אלימות ואחריות.

---

נחמה

את ״נחמה״, מיצירותיו האחרונות של ניצן גלעדי (שהלך לעולמו ביולי האחרון), שמרתי לסוף. זהו אחד הסרטים הקצרים הטובים של השנה החולפת, וחוויה קולנועית שקשה לשכוח.

עלילת הסרט מתרחשת 709 ימים אחרי 7 באוקטובר, כשברקע עדיין מוחזקים חטופים בעזה. נחמה (ריימונד אמסלם) מגיעה למלון במצפה רמון כדי לבלות ״ערב בנות״ עם בתה, שמאחרת להגיע. הן מתקשרות רק בהודעות, בעוד בעלה של נחמה מנסה ליצור איתה קשר ללא הרף, אבל היא מסרבת לענות.

לאט לאט מצטברים הסימנים לכך שהעיכוב הוא חלק מסיפור מורכב יותר; ניכר ריחוק, כאב ומשהו לא מדובר ביחסים המשפחתיים: אולי רבו, אולי התרחקו, אולי הפער ביניהן עמוק מכפי שנדמה.

מעבר לכך שמדובר בסרט חכם, נוגע ועשוי היטב, מי שנושאת בעדינות ובאיפוק את המשקל הלא פשוט הזה היא ריימונד אמסלם, בהופעה יוצאת מן הכלל.

אם הסרטים האחרים ברשימה עוסקים בהורים שמנסים להגן, לעכב או לקבל – ״נחמה״ מרכז בתוכו כמה מהמתחים האלה, ובמקביל מעמיד במרכזו מצב שקשה לתאר במילים: היעדר. הכול סובב סביב הריק הזה, סביב הציפייה וההמתנה. דווקא מי שלא נוכחת בפריים מכתיבה את המתרחש בו.

הבחירה במלון – מקום זמני שנועד לשהייה קצרה – אל מול המדבר העצום והפתוח של מצפה רמון, מחריפה את התחושה המלווה את הצפייה. יש משהו אכזרי בפער שבין המרחב האינסופי שבחוץ לבין ההמתנה הפרטית והסגורה של נחמה. ככל שהעולם סביבה נפתח, כך נעשה מוחשי יותר הדבר שחסר בו.

אבל ההמתנה הפרטית הזו, הכלואה בתוך ארעיותו של חדר המלון והזמן הקופא מלכת, חורגת מגבולותיה של משפחה אחת. היא הופכת למטאפורה מצמררת לאומה שלמה שהייתה ב״הולד״; מדינה שתלויה באוויר, ממתינה לחטופיה, ומנסה להשלים עם הדבר האיום שעבר עליה. האם גם המושג ״נחמה״, כשמה של האם, נשחק כבר עד שהפך לאבוד ומרוקן במציאות הישראלית?

---

פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־42 חיפה
26.9-3.10