אודי אורמן // פרויקט התרבות הישראלית

לפני יותר מ־20 שנה כשעברתי לאמריקה, החרדה הכי גדולה שלי (מלבד הגעגועים, העובדה שכל פעם שארצה לבקר את ההורים או חברים אצטרך לטוס 12 שעות לכל כיוון וזה שאין כאן שוקולד השחר) – הייתה כמובן הפרנסה.

רצף מוזר של מזל, שכל וכמה אנשים נחמדים שפתחו לי דלתות, אפשר לי, לראשונה בחיי, להתפרנס מכל הדברים האלה שאני הכי אוהב, ועוד באמריקה. כמנהל תרבות בקונסוליה בבוסטון, ואז בניו יורק, כמנהל עמותת ידידי בצלאל באמריקה ועוד – כל הדברים שנאספו לי במוח מזה שנים מצאו את עצמם ככלי העבודה הכי חזק שלי.

אודי אורמן. צילום: ניר אריאלי

לרגעים הרגשתי שזכיתי בלוטו, וכמו פולנייה לתפארת התחלתי להתכונן ליום שבו כל טוב הזה יסתיים. ואז, בזכות נגיף אכזרי אחד, מצאתי את עצמי פותח דף חדש במרכז היהודי מרלן מיירסון במנהטן.

את הדלת שם פתחתי בזהירות רבה. לא היה לי ברור בדיוק – מה זה המתנ״ס הזה? האם זה בית כנסת? למה הכל צריך להיות יהודי? והאם אני יכול לאכול צ׳יזבורגר בצהריים? אבל כשעליתי וירדתי בין 14 הקומות של המקום הזה, נפתח לי עולם. עולם תרבותי עשיר, ליברלי, מודרני, חף ממסגרות וקופסאות, מקום שגורם לכל דעה קדומה בנושא הדת היהודית לקרוס מיידית, ועל הדרך גם להרוג איזו פרה קדושה או שתיים.

במשך שלוש שנים דפקנו על דלתות של תורמים והסברנו להם את המצב, עשינו פרזנטציות, הבאנו אמנים, הצגנו אמנות, והכל בכדי להסביר איך הדבר הזה, אמנות, הוא הכלי הכי טוב לתקווה והחלמה

עכשיו, כשעשרה בלוקים מימיני עומד לינקולן סנטר, ומעבר לפארק יושב מוזיאון המטרופוליטן, אני אחראי על כל תוכניות התרבות והאמנות של המוסד הזה, וצריך להמשיך ולקרב אותו יותר ויותר למתחריו השונים בעיר התרבותית ביותר בעולם.

לא הייתה לי שאלה – האמנים הישראלים, הסופרות, הרקדנים, מנפחי הזכוכית, הפסנתרניות – הם אלו שיעזרו לי לבדל אותנו מהאחרים, בזכותם אציג אמנות ותרבות, חדה, ייחודית, בועטת ומספרת סיפורים שמעטים יכולים לספר. וכך היה – בפול ווליום ובמאה אחוז.

ב־7 באוקטובר ארגונים רבים בארצות הברית נקראו מיד לדגל: בתרומות וכסף, אבל גם בהתנדבויות בדרום, שיקום קיבוצים, תמיכה במשפחות חטופים ועוד ועוד. גם אנחנו חיפשנו איך אנחנו יכולים לעזור בצורה שתהיה הכי מיטיבה. המנכ״לית של המרכז, רבי ג׳ואנה סמיואלס, קראה בוקר אחד כתבה על תערוכה של אמן ישראלי שבוטלה בניו יורק, כי זה לא הזמן עכשיו… ומיד אמרה לי: ככה אנחנו נעזור. ככה ניקרא לדגל. אנחנו נעזור לאמנות ולתרבות הישראלית.

מאותו הרגע בחרנו להיעמד מול הגל הזה: כי לא רק תערוכות החלו להתבטל, גם תרגומי ספרים ישראלים בוטלו, הקרנות סרטים, מופעים, חרמות צצו מכל עבר. וזה היה הדלק שלנו. במשך שלוש שנים דפקנו על דלתות של תורמים והסברנו להם את המצב, עשינו פרזנטציות, הבאנו אמנים, הצגנו אמנות, והכל בכדי להסביר איך הדבר הזה, אמנות, הוא הכלי הכי טוב לתקווה והחלמה.

וככה נולד לו פרויקט התרבות הישראלית. יוזמה חדשה של ה־JCC במנהטן, שמטרתה היחידה היא תמיכה בתרבות הישראלית. במסגרת היוזמה יחולקו מענקים לאמנים ישראלים בתחום האמנות החזותית, הספרות ואמנויות הבמה. קול קורא בשם Work In Progress למענק הראשון פתוח עכשיו. הוא בנוי מארבעה מענקים בסך 5,000 דולר כל אחד, ליוצרים ישראלים החיים ופועלים בישראל.

המענקים מיועדים לתמיכה ביוצר עצמו ובתהליך היצירה, ולא למימון פרויקט מסוים, ולכן אין צורך להציע עבודה חדשה או להתחייב לתוצר כלשהו; הזוכים יוכלו להשתמש בכסף בהתאם לצרכים המקצועיים והיצירתיים שלהם, משכר דירה לסטודיו וחומרים ועד מחקר וזמן ליצירה. לצד התמיכה הכספית, כל אחד מהזוכים יקבל גם ליווי מקצועי אישי שנועד לסייע לו ביצירת קשרים ובהרחבת האפשרויות המקצועיות בארצות הברית.

אבל המענקים הללו הם רק חלק קטן מהיוזמה. בימים אלו יושב צוות וממפה את כל צפון אמריקה מבחינת מוסדות תרבות, יהודיים ולא יהודיים – מוזיאונים, גלריות, אוניברסיטאות, הוצאות ספרים אולפנים, מקומות שיש להם במה, חלל לתצוגה או חדר למפגש. עם סיום המיפוי אנחנו נמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעם לעשות: לדפוק על דלתות, להציג פרזנטציות, להציב, להסיע תערוכות, לשלוח אמנים, לתרגם ועוד. אנו מאמינים שהתוצאה של מהלך כזה יכולה להיות משמעותית לכלל האמנים הישראלים.

אליהו אריק בוקובזה ב־JCC מנהטן. צילומים: מ״ל

ורדי בוברוב

התערוכה הראשונה שמייצגת את הפרויקט מוצגת בימים אלה ב־JCC מנהטן (ומתנהלים גם דיונים עם מקומות נוספים בארצות הברית לאירוחה), נקראת ״טעם השייכות״ באוצרותה של סמדר שפי. התערוכה בוחנת את מקומו של האוכל באמנות הישראלית העכשווית, ואת האופן שבו טעמים, מאכלים ומסורות הופכים לשפה של זיכרון וזהות.

דרך עבודותיהם של שמונה אמנים, התערוכה מציגה את האוכל כנקודת מפגש בין מזרח למערב, בין הגירה לבית, בין מסורת לשינוי ובין האישי לקולקטיבי. האוכל כאן הוא הרבה מעבר למה שאנחנו אוכלים, הוא מספר את הסיפור של מי שאנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו שייכים.

זה מרתון, זה לא זבנג וגמרנו. הפתיחות לתרבות ישראלית בצפון אמריקה נמצאת כרגע בשפל, ואנחנו צריכים, בעדינות ובעקשנות, להתחיל לבנות את הכל מחדש, לטוות קשרים ולחזק כאלה שהתרופפו.

זה הזמן להפציץ אותנו בכל תיקי העבודות שלכם, הפרויקטים המדהימים שאתם עובדים עליהם, סרטונים מקונצרטים, ספרים שכתבתם, תערוכות, פסלים, מחולות ומה לא. אנחנו מעמיסים הכל בתיקים שלנו ויוצאים לדרך, לזרוע את האוצרות שלכם ולדאוג שישקו אותם. וובינר שאלות ותשובות על הקרן, המענקים, איך שולחים וכל השאר יתקיים ב־20.10 בשעה 19:00 שעון ישראל.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה