תניה אנגלשטיין, סופי אבו שקרה ולוקה אור בבית בנימיני

לבנט פרום | תניה אנגלשטיין וסופי אבו שקרה

אוצרים: שלומית באומן ועמי שטייניץ

העבודות של תניה אנגלשטיין וסופי אבו שקרה רוקמות תרבות לבנטינית הנטועה בניסיון הנשי. על רקע מלחמה אזורית, קיטוב וניסיונות לקרוע רצפים תרבותיים, הן מציעות חילופים תרבותיים והתנגדות מוסרית שלא נשענת על אשליה של שינוי מהיר. בין הרס, הגירה ופליטות, האמנות טווה רישומים אחרים, הנדרשים לכתיבה איטית ולהתגבשות בין־דורית סבלנית.

אנגלשטיין (1950-2008), ילידת תל אביב, הייתה אמנית קרמיקה שיצרה משנות ה־90 מעברים בין מכלים קרמיים למבנים אדריכליים. עבודותיה משקפות מרחב משפחתי שמוצאו במצרים ויוצרות רצפים מפיסות בית, אריגים מעוטרים ואלבום התמונות המשפחתי. נוכחים בהן ״הקישוט האסלאמי המסולסל, הריחות, הטעמים והצלילים של המוסיקה הערבית״.

עד לכתה בטרם עת טוותה אנגלשטיין עולם של ״שוליים״, המציב מלאכה, נשיות ויופי כמהות יהודית־ערבית. זהו עולם השונה ממפת הסכסוך ומהמוקד המערבי המאפיין את האמנות העכשווית המקומית.

אבו שקרה (ילידת 1996) היא אדריכלית, אמנית ומעצבת, ילידת אום אל פחם. עבודתה משלבת מסורת, חומרים טבעיים ותעשייתיים וטכנולוגיות דיגיטליות. מנקודת מבט נשית היא בוחנת את מקומן של מלאכות ותבניות מסורתיות בשפה הדיגיטלית, ויוצרת עבורן איים של נוכחות בליבת קידוד שעיקרו מערבי.

המפגש הזה מצרף אל הבינה המתפתחת את ״חומרי התרבות שזיהתה בקרב בני משפחתה״. בקוד הדיגיטלי היא משלבת את צפניה של ״הרוקמת הפלסטינית״, שהשתמשה ״ברקמה כדי להעביר שדרים גלויים וסמויים דרך שמלותיה״ ותרגמה ״סימנים למשמעויות״. הצבעים והצורות ברקמה מבטאים מיקום גיאוגרפי, אירוע משפחתי או אמונה.

באמצעות התכתבות עם מבנים אדריכליים מסורתיים ועכשוויים, נעות אנגלשטיין ואבו שקרה בין עיצוב, מלאכה ואמנות. קו המתאר האדריכלי מאפשר להן לחפש שורשים והקשרים תרבותיים ולנוע מהחפץ אל שדה דימויים, הנושא תהייה על לבנט פרום המוכפף להכחשות הדדיות. הפרימה מסמנת לבטים נפשיים ואישיים הכרוכים בהרס ובמחסומים; הפרימה שהן עורכות טווה מארג חלופי של דמיון אזורי בין יסודות מתפרקים.

---

איזה מזל / מבט עכשווי על חמסה | לוקה אור

אוצרת: גלינה ארבלי

המעצב לוקה אור בוחן בעין משועשעת, חומרית וטכנולוגית את הדימוי האיקוני של החמסה. מתוך עניין בכוחם הסמלי של חפצי פולחן, הוא מפרק ומרכיב מחדש את הקמע המוכר, המגלם מזל, תקווה והגנה, לכדי סדרה של אובייקטים עכשוויים.

החמסה הראשונה בסדרה נוצרה בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר. בלי החלטה מוקדמת, בין ירידה לירידה למקלט, אור מצא את עצמו משרבט במחברת סקיצות, תופר מודלים במכונת תפירה וממשיך לפתח ולעצב. מתוך האמונה שתקווה היא פעולה אקטיבית, העיסוק המתמיד באובייקטים של מזל והגנה היה עבורו דרך למצוא נקודת אור בתוך הכאוס.

מאז הקדיש אור כל רגע פנוי ליצירת עשרות חמסות נוספות, המהוות יחד מעין תערוכה קבוצתית של יוצר אחד. העבודות שונות זו מזו בחומרים ובגדלים: חלקן סקיצות רעיוניות ואחרות אובייקטים גמורים. כולן מאתגרות את המבט השגור על החמסה ומתרגמות את קווי המתאר הדו־ממדיים שלה לאובייקטים מלאי נוכחות, תנועה ואופטימיות.

בחלק מהעבודות משולבים אובייקטים קינטיים ומנגנונים נסתרים. הם מפיחים חיים ורוח משחקית בדימוי והופכים את הסמל המסורתי לחפץ דינמי, המנהל דיאלוג עם המרחב. מחוות עיצוביות, חומרים משתנים וגישה מחקרית וניסיונית הופכים סמל תרבותי עתיק לחומר חי.

התערוכה מכבדת את עומקו התרבותי של הדימוי, ובה בעת נעה בחופשיות על המנעד שבין הקדוש ליומיומי ובין הטקסי למשחקי.

---

״תחנה בזמן 2026״, התערוכה של לי פנחסי, חן בן דוד ומור מונטיפיורי, בוגרות מלגת ״סטודיו ראשון״ 2026 (אוצרת: רוית לצר), ממשיכה להיות מוצגת בגלריה הקטנה.

---

בית בנימיני
העמל 17, תל אביב
אירוע פתיחה: 16.10, 11:00; שיח גלריה: 13.11, 11:30; נעילה: 21.11