״לרנקה״: כשהאימה צפה (ליטרלי) על פני השטח

יונתן: הי הי גיל פלד וטליה טאי ביטון, מה קורה וזה?

טליה: הרוב טוב והרוב קובע

יונתן: אנחנו הולכים לדבר על ״לרנקה״, סרטכם הקצר. במרכזו זוג צעיר (סוזנה פפיאן ויואל רוזנקיאר) שמפליג לקפריסין כדי להינשא, אבל נתקע בלב ים, וככל שההפלגה נמשכת הדרמה הזוגית הולכת ומקבלת גוונים של מתח ואימה.

טפו טפו, ״לרנקה״ כבר עושה חיל. תרגישו חופשי להשלים אם פספסתי משהו, אבל בינתיים הסרט זכה לציון לשבח בפסטיבל ירושלים, התקבל לתחרות הסטודנטים של Camerimage בפולין, וביום חמישי צפוי להיות מוקרן גם בפסטיבל סרטי הנשים בירושלים וגם בליל הסרטים הקצרים של המכון הצרפתי

גיל: נכון, וגם בסוף אוקטובר יוקרן בתחרות בפסטיבל future film fest בהונג קונג!

יונתן: וואו, אז ברכות על הכל

טליה: תודה רבה ☺️

יונתן: לטובת הקוראות והקוראים, תוכל לספר על עצמכם בכמה מילים ואיך התחלתם לעבוד יחד?

גיל: הכל התחיל בסם שפיגל

יונתן: הרבה דברים טובים מתחילים בסם שפיגל! (:

טליה: למדנו יחד באותה כיתה, ונראה לי ששנינו הגענו ללימודי קולנוע כדי להכיר אנשים, לעבוד איתם, ולהפוך את כל מה שבראש שלנו למציאות. הייתה לנו שפה משותפת וחיבור טוב. התחלנו לעבוד יחד כבר בתרגילים בשנה א׳, למרות שאנחנו אוהבים קולנוע ממש אחר

טליה טאי ביטון: נשבר לי הלב ונבלעתי לתוך האבל והמלחמה. כשחזרתי ללימודים, זה היה בדיוק השלב שבו מתחילים לכתוב את תסריטי הגמר. המחשבה להיות במסע הזה לבד הייתה גדולה עליי

גיל: כן זה היה חיבור מפתיע, והוא התחיל כשכל אחד מאיתנו עשה תפקידים שונים בסרט של האחר. רק בסרט גמר שיחקנו עם הרעיון של לכתוב ולביים יחד

יונתן: איך התחלתם לעבוד על לרנקה, מאיפה הגיע הרעיון ולמה החלטתם לביים אותו יחד?

טליה: בין שנה ב׳ לג׳ היה 7 באוקטובר. אני איבדתי איש מאוד אהוב ומשמעותי בחיים שלי. נשבר לי הלב ונבלעתי לתוך האבל והמלחמה. לקח לי הרבה זמן לחזור ללימודים אבל לאט לאט גם בית הספר וגם החברים עזרו לי למצוא את הדרך. כשחזרתי, זה היה בדיוק השלב שבו מתחילים לכתוב את תסריטי הגמר. המחשבה להיות במסע הזה לבד הייתה גדולה עליי. ככה עלה הרעיון אולי לנסות לעבוד על זה יחד.

בלי קשר, לגיל תמיד היה חלום לצלם סרט על יאכטה. שנינו חובבי סרטי ז׳אנר, גיל אוהב סרטי אימה ואני מתחברת יותר למה שנקרא ״אימת גוף״. ולמרות (שאני חושבת לפחות) שאני לרוב מצחיקה, המציאות הרגישה לי מפחידה – ולכן מצאנו חיבור טוב סביב הטון של הסרט

יונתן: וואו, אני לא יודע מה להגיד, זה כל כך עצוב. אלה סיפורים שעולים כל הזמן, גם בשיחות שלנו במגזין וגם בכלל

גיל: חוץ מזה, היה לנו רעיון ליצור סרט שמתנהל קצת הפוך מסרטי ״סערה בלב ים״. במקום רעש וגלים ואיתני טבע, יש דווקא משהו שקט, פנימי ורודף שמתרחש. יצא לי קצת להפליג כשהייתי ילד, והמראה הזה של ים חלק בלי רוח הרגיש כמו משהו שחייבים לתפוס. אחרי 7 באוקטובר מצאנו את הדבר הפנימי הזה שטוען את השקט של הסרט

יונתן: מצד אחד זה מרחב עצום ופתוח, כמעט אינסופי, ומצד שני בסרט שלכם זה מהר מאוד הופך למקום כזה שאין לאן לברוח ממנו

גיל: כן, בול

לז׳אנר יש הרבה כוח

טליה: אני פחדנית נורא. והים, אולי אחרי מטוסים ומעליות, זה המקום שהכי מפחיד אותי בעולם. אבל רצינו לייצר את התחושה שהשקט משתלט. ברגע שהרוח עוצרת, נשאר ריק שרק הפחדים והמחשבות יכולים למלא

יונתן: לגמרי הצלחתם לייצר את התחושה. איך היה בכלל לצלם ככה בים? אני מניח שיש אתגרים אינהרנטיים 😅

טליה: בוא נגיד שרק סוזנה, יואל ואני לא הקאנו

יונתן: 😂

גיל: והסקיפר שלנו

טליה: כן, אבל הוא חיית ים

גיל: זה באמת היה מאוד קשה, אבל אני חושב שהרבה מהקושי גם תרם ליכולת שלנו לייצר את הניגוד הפנימי הזה שהתייחסת אליו – בין המרחב האינסופי לבין הקלסטרופוביה של החלל הצפוף

טליה: זה אילץ אותנו לעבוד בצורה מאוד אינטימית. היינו תשעה אנשים – כולל שחקנים, מציל וסקיפר. הצוות שלנו היה ממש מדהים, וזה תכלס מה שאפשר לנו לצלוח את זה

גיל פלד: הבנו בשלב מוקדם שהסרט לא צריך להציף באופן מילולי את התחושות, ודווקא האימה מסוגלת לגעת במקומות עמוקים יותר שנמצאים מתחת לפני השטח

יונתן: אולי נלך צעד אחורה: הסרט מתחיל במקום די מוכר של דרמה זוגית, אבל בהדרגה נכנסים אליו מתח, אימה ודימויים משונים ומאיימים. מה משך אתכם לקחת את הסיפור לכיוון ז׳אנרי, מלבד החיבה שלכם?

טליה: אני חושבת שהיה קשה לנו למצוא מילים שיצליחו להסביר את התחושה העמוקה של האשמה והחרדה, וניסינו לחפש באילו כלים קולנועיים אחרים נוכל לספר את זה. במובן הזה, לז׳אנר יש הרבה כוח. הכל היה עוד טרי, וזה היה חלק מהעיבוד עצמו, לפחות עבורי – למצוא צורה למה שאני מרגישה

גיל: הבנו בשלב מוקדם של הכתיבה שהסרט הזה לא צריך להציף באופן מילולי את אותן תחושות, ודווקא האימה מסוגלת לגעת במקומות עמוקים יותר שנמצאים מתחת לפני השטח

יונתן: זה לגמרי מה שאני הרגשתי. כי יש בסרט מהלך מעניין – מצד אחד יש עמימות מסוימת, אולי אפילו חידתיות שמלווה את מה שקורה. ומצד שני, כמעט נגדי, קורה משהו מוחשי, בממד הגופני, דרך הגוף, באופן שהוא מאוד Body Horror

טליה: יש! אמרת Body Horror!

יונתן: אז הבנתם (או רציתם) לגעת במפגש בין משהו שקשה להגדיר לבין הממשות הפיזית שלו?

טליה: בהחלט. האימה אפשרה לגעת בזה בצורה כמעט ישירה, אבל עדיין נתונה לפרשנות. בכללי, אנחנו חושבים שתקיעות זה מצב מעניין עבור דמויות – גם ברמה של מה שקורה לדמות וגם ברמה של הסרט ומה אפשר לעשות איתה מבחינה קולנועית

גיל: כשחשבנו על דברים שצפים על פני השטח, זה זרק אותנו לעולמות של המעמקים, לריקבון שקיים בהם; ובתוך המצב שהדמויות לכודות בו זה הרגיש כמו פתח מעניין לבחון איך הוא פוגש אותן. כאילו לא קורה להן הרבה, אבל דווקא זה מאפשר יותר מבחינת המבע, במיוחד בסרט קצר. הטון של ה־slow burn מתחבר לזה, ולקחנו השראות מסרטים כמו it follows ו־la Llorona

יונתן: אני אנסה ללכת עוד צעד קדימה. אחרי לרנקה ראיתי גם את ״אם אשכחך״ של טליה ואת ״סוקציה״ של גיל (והבנתי שהייתם מעורבים זה בהפקתו של השני), והייתה לי איזו תחושה שלרנקה הוא סוג של נקודת מפגש בין שני הסרטים.

ב״אם אשכך״ יש דמות תקועה, זוגיות ומסע תודעתי; ב״סוקציה״ ניכר האובדן, אולי אשמה, במרחב יערי פתוח בדומה לים. מה שמשותף לכל השלושה הוא האובדן – בצורה כזו או אחרת

טליה: כן, כן. זה יצור כלאיים של שנינו

גיל: אתה צודק, ממש קיווינו שנצליח לקחת את הדברים הטובים מכל אחד ולחבר אותם. חלק חשוב בחיבור הוא שטליה יוצרת בגוף ראשון, מאוד קרוב לדמויות שלה, ואני משתדל לייצר הרחקה. שתי הנקודות המבט האלה מתחברות בסרט שלנו, כי הוא מצד אחד זרם תודעה שמגיע מתוך הגיבורה, ומצד שני יש בו תחושת הרדיפה שמשלימה את המשולש שטוען את הסרט. אני חושב שהחיבור בינינו הצליח לייצר את זה

טליה: זה היה קשה לפעמים ליצור ביחד. יש משהו אינטואיטיבי בבימוי, וכשעושים את זה יחד הרבה דברים שלפעמים מרגישים בבטן מבקשים פתאום מילים והסברים. הבחירות עוברות עוד מסננת של היגיון ושיח, שלפעמים פוגע באינטואיציה הבסיסית של כל אחד מאיתנו

יונתן: אז איך התגברתם או התמודדתם עם זה?

טליה: למדנו להקשיב יותר אחד לשנייה, ומתוך זה למדנו לבחור על מה חשוב יותר להתעקש ומתי לשחרר, וגם מתי לקחת צעד קדימה ומתי אחורה. חדי העין ידעו לשים לב מתי אני התעקשתי ומתי גיל 🥲 גיל גם צילם את הסרט, אז זה השפיע על השיח בזמן הצילומים עצמם. בכל אופן הגענו מאוד מאוד מוכנים ומתואמים מבחינת החזון הוויזואלי

גיל: יש משהו שהופך להיות פשוט יותר כשמגיעים לצילומים – בסוף המשאבים והזמן מוגבלים וצריך לקבל בחירות מובהקות. דווקא בזמן הכתיבה יש הרבה יותר מקום להתבלבל, ושם היה האתגר הכי משמעותי

יונתן: ועל מה אתם עובדים היום? ביחד ו/או לחוד?

טליה: בימים אלה אנחנו נמצאים (יחד) בצילומים לפיצ׳ר החדש של דני רוזנברג. זה סרט דל תקציב שהתחיל בזמן המלחמה עם איראן. דני מביים ,גיל מצלם, אני מפיקה (יחד עם אפיקים מאוחדים סרטים). חוץ מאיתנו יש סאונדמן, עוזר הפקה ואת השחקנים המדהימים וזהו. אז שוב אנחנו בחוויה אינטימית ומסקרנת

גיל: חוץ מזה אנחנו כותבים יחד פיצ׳ר (גם הוא אימה) שמתרחש ביישוב קטן בנגב, בדומה ליישוב שבו טליה גדלה. לא נחשוף עדיין את פרטי העלילה, אבל נגיד שאם נצליח אז הסרט יהיה מפגש מעניין בין תחושות ופחדים שקשורים ל־7 באוקטובר לבין סרטי Ozploitation

טליה: לחוד, גיל מצלם עוד שני סרטים קצרים ואני עובדת על פיצ׳ר דוקומנטרי, ומשתתפת בחממת נשים של הקרן החדשה שבה אני מפתחת אותו; וגם על סדרה בשלבי פיתוח התחלתיים לכאן 11

יונתן: וואו. אתם עושים המון 😳 הכל נשמע מסקרן! משהו שבא לכם להוסיף לפני שאנחנו מסיימים?

גיל: שהסרט נעשה בתמיכה של סם שפיגל ושל קרן גשר

טליה: ולומר תודה שצפית בסרטים שלנו 🙏🏼🙏🏼🙏🏼

יונתן: העונג כולו שלי (:

---

לרנקה
בימוי: גיל פלד וטליה טאי ביטון
16 דקות; ישראל, 2025
פסטיבל הנשים בירושלים
ליל הסרטים הגדול של המכון הצרפתי