״חליל הקסם״: בובות ענק, זמרים נהדרים והמוזיקה השמיימית של מוצרט

הפקת ״חליל הקסם״ המוצגת בימים אלו באופרה הישראלית הייתה אמורה לעלות בחודש מרץ האחרון, במסגרת עונת ה־40 של האופרה הישראלית. הסולנים המשתתפים בהפקה כבר היו בישראל באותם ימים, שקועים בעבודת החזרות העמלנית לצד התזמורת והמקהלה. התפאורה כבר הוקמה על ידי צוותי הבמה בין אזעקות, אבל ערב החזרה הגנרלית נאלצה הנהלת האופרה לדחות את עלייתה בעקבות ההסלמה הביטחונית והמלחמה עם איראן. כפי שאומר הביטוי: ״כשהתותחים רועמים המוזות שותקות״.

כל זה עומד בסתירה לייצוג של החליל ולמשמעות שלו באופרה ״חליל הקסם״. מעבר לתפקידו בסיפור, יש בנגינתו של החליל יכולות יוצאות דופן להשפיע על העולם לטובה בלי להפעיל כוח. הוא משנה מציאות באמצעות הרמוניה, משל ״כוחה של המוזיקה לנצח״. רק שעל זה לא שמעו במזרח התיכון: כך הפסידה האמנות לפוליטיקה, עד שהוחלט להחזיר את ההפקה לבמה ולפתוח איתה את העונה החדשה של האופרה הישראלית.

וולפגנג אמדאוס מוצרט כתב את האופרה הזו בערוב ימיו. היא עלתה לבמה בווינה בשנת 1791, חודשים ספורים לפני מותו. מאז הפכה ״חליל הקסם״ לאחת מפסגות היצירה האנושית ולאחת האופרות האהובות והמשפיעות ביותר בתולדות המוזיקה הקלאסית ובכלל. במקביל לכתיבתה כתב מוצרט את הרקוויאם המפורסם שלו. שתי יצירות שהן השיא, כמו גם ״שירת הברבור״ שלו.

קשה לספר לפרטים את העלילה הפתלתלה והמורכבת של ״חליל הקסם״, שנכתבה בשלהי עידן ההשכלה באירופה – תקופה שבה רעיונות של תבונה, קדמה וסדר חדש ביקשו להחליף את העולם של סיפורי המיתולוגיה והדת שקדמו להם. יצירתו האחרונה של מוצרט לבמה מביאה סיפור אגדה מלא בדמיון, הומור וקסם. 

לוקח זמן לעכל את הפער בין שתי התמונות, שני סטים של תפאורות שבאים לכאורה משתי אופרות שונות: תפאורה ריאליסטית של יער אגדתי הצבוע בתאורה קסומה וחמה, לצד תמונות בימתיות של מקדש המעוצב בשפה שטוחה, דו־ממדית, קרה ומסנוורת

ברובד העמוק יותר האופרה עוסקת באהבה, בנאמנות ובחיפוש אחר האמת, כמו גם בשאלות של תבונה, צדק ואנושיות. העלילה המורכבת נשארת מעורפלת עד סופה, ומשאירה אותנו תוהים מי הטוב ומי הרע? מה האמת ומה השקר? ומה עדיף: ההשכלה והקדמה, או הרומנטיקה ו״החזרה לטבע״?

ההפקה מבית האופרה של דורטמונד, בבימויו של ניקולאוס הביאן, מביאה אל הבמה שפה חזותית עשירה שיש בה שני עולמות מנוגדים: תפאורה ריאליסטית של יער אגדתי הצבוע בתאורה קסומה וחמה, לצד תמונות בימתיות של מקדש המעוצב בשפה שטוחה, דו־ממדית, קרה ומסנוורת. לוקח זמן לעכל את הפער בין שתי התמונות, שני סטים של תפאורות שבאים לכאורה משתי אופרות שונות. 

המקדש מתגלה לאט לאט כאשליה של היכל שהוא יותר מק״ט אדריכלי; או בשפה של תיאטרון, אוסף של קוליסות שטוחות שאין מאחוריהן שום דבר. כאילו היו מגדל קלפים מקרטון. בשלבים המתקדמים של האופרה שני העולמות האלה מתמזגים במתח שבין פנים לחוץ, או במשמעות העמוקה יותר: מהי המציאות ומהי אשליית המציאות?

ניקולאוס הביאן מביא לבמה גם בובות ענק מרהיבות שהוא היה אמון על עיצובן. ההחלטה הזו בונה את הדי.אן.איי החזותי של ההפקה. היא שואבת השראה מפסטיבלים של תיאטרוני בובות ומתהלוכות פולקלוריסטיות של מריונטות ובובות ענק. למסורת הזו יש נוכחות מרשימה בפסטיבל העולמי לתיאטרוני בובות, המתקיים מאז 1961 בעיר שרלוויל־מזייר שבאזור הארדנים בצרפת.

לבובות הענק על הבמה יש מצד אחד אפקט מאוד דרמטי ומרשים; הן צובעות את ההפקה בקסם של תיאטרוני ילדים של פעם, שיש בהם משהו מעולמות הפנטזיה והחלום. מצד שני, הן מאוד מאתגרות את שני בעלי התפקידים של מלכת הלילה והכהן הגדול של השמש והתבונה.

בתפקיד מלכת הלילה הופיעה בערב שבו הייתי הילה פחימה, שהופעתה הייתה ממגנטת. כל זאת, כנגד כל הסיכויים. וזאת למה? שוו בנפשכם שהתפקיד הזה דורש ממנה לשיר בחושך כמעט מוחלט, בצל בובת ענק שמניעה את שפתיה כמעט כמו בעבודת דיבוב. 

זה אומר שפחימה עושה את אחד התפקידים המרכזיים באופרה, אבל הקונספט מעלים את הנוכחות הבימתית שלה, כמו מי שמפעיל בובות תיאטרון מאחורי הקלעים. לקראת הסוף היא משילה את הבובה מעליה, משל הייתה קליפה או נשל. אז מתגלה פחימה בשיא היופי הוויזואלי והווקאלי שלה כאחד.

כמוה גם סווה ומיץ׳ בתפקיד זרסטרו, הכהן הגדול של השמש והתבונה. ומיץ׳, יליד סרביה, זמר צעיר עם קול בס עמוק ומרשים, גבר יפה תואר המתנשא לגובה של כמעט שני מטרים, מוביל עימו לכל אורך ההפקה בובת ענק של בן דמותו בגרסה של איש זקן בכיסא גלגלים, חולה, כעור ורועד. הוא מחיה את הבובה בעזרת שני שחקנים שלצידו, הלבושים בבגדים כהים (במסורת תיאטרון החושך, הידוע גם בשמו ״התיאטרון השחור״), וגם בזכות קולו המרעים ונוכחותו הממגנטת.

ואם בזמרים עסקינן, ראויה לציון יעל לויטה בתפקיד פמינה, אחת מזמרות הסופרן הטובות ביותר שצמחו לנו באופרה הישראלית. לויטה גילמה אין־ספור תפקידים ראשיים בהפקות כמו ״אימהות״, ״חלום ליל קיץ״, ״הדיבוק״ ו״שיץ״ על פי חנוך לוין, שם הייתה לי הזכות לעבוד איתה באופן אישי כחלק מעבודת התלבושות (גילוי נאות).

היא מצחיקה ומן הסתם טובה מאוד בתפקידים קומיים. עם כל זאת, יש לה יכולות ורסטיליות לגלם מנעד תפקידים רחב. אבל מעל הכול יש לה קול! מתת אלוהים: חזק, יציב, עמוק וחם. יחד עם יכולות דרמטיות ודיקציה מעולה, היא מגיעה לשיאה באריה המלנכולית המפורסמת שבמערכה השנייה.

עודד רייך, זמר בריטון שמגלם את התפקיד הראשי של פפגנו, דמות עממית של לוכד ציפורים, מביא לתפקיד הזה את כל איכויות המשחק שצבר בתפקידים הראשיים שביצע באופרה הישראלית, כמו ״תיאודור״, ״דון ג׳ובני״, ״הדיבוק״ ועוד. ב״חליל הקסם״ נחשף הצד ההומוריסטי שלו עד תום, כמו גם יכולותיו הקומיות. 

הוא משעשע, גמיש ויש לו יכולות שירה נהדרות וקלילות. לתפקיד של פפגנו ב״חליל הקסם״ הוא מביא את האיכויות של דיק ואן דייק בתפקיד ברט, מנקה הארובות וצייר הרחוב העליז בסרט המיתולוגי ״מרי פופינס״.

על תזמורת ראשון לציון ניצח בעוז, כהרגלו, דן אטינגר, שכרבולת שיערו הזהוב, המציצה מדוכן המנצחים, הפכה מזמן לסימן ההיכר שלו. נדמה היה לי שאטינגר הוא גם סוג של פפגנו בפני עצמו, לפחות באנרגיה ובמחלקת הנוצות והציץ.

ומילה טובה לקהל הישראלי שפרגן ארוכות לזמרים וליוצרים בתום הערב: ״חליל הקסם״ מבוצעת בגרמנית, שפת המקור. האופרה משתייכת לז׳אנר הזינגשפיל (Singspiel), צורה אופראית ייחודית המשלבת שירה עם קטעי דיאלוג מדוברים, ובכך מציבה את היצירה על התפר שבין תיאטרון לאופרה. זה אומר שלצד השירה יש קטעי משחק ארוכים שמבוצעים גם הם בשפה הגרמנית, וזה מאוד מאתגר לאוזן הישראלית בהפקה שאורכה קרוב לשלוש שעות.

עם כל זאת, השילוב הזה בין השפה המדוברת, המייצגת את האנושי, היומיומי – ההומוריסטי והדרמטי כאחד, לבין השירה, המייצגת את הנשגב ואת עולמות הרגש, גם אם הוא מטריד לפרקים, בעיקר עובד! אולי כי מעל הכול מרחפת המוזיקה השמיימית של מוצרט.

---

״חליל הקסם״ מאת מוצרט
הפקה מבית האופרה של דורטמונד בשיתוף פעולה עם האופרה הישראלית
בבימויו של ניקולאוס הביאן ובניצוחו של דן אטינגר