מיתוס וחומר

אני זוכר את הרגע שבו נכנסתי לראשונה לחדר התצוגה של חברת הרהיטים האיטלקית מורוסו, שהיה מלא ברהיטים שעיצבו זוג המעצבים ניפה דושי וג’ונתן לוויאן. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, שתפסה אותי בהפתעה מוחלטת. כמו כל אהבה ממבט ראשון, גם זו התחילה בפרטים החיצוניים: שילוב הצבעים, הצורות הלא סימטריות, האלמנטים הגרפיים הרקומים והתחושה שכל פרט נמצא בדיוק במקום שבו הוא אמור להיראות. אבל זה היה הרבה מעבר לכך. לא בכל יום אתה נתקל בפריטי ריהוט מרגשים ומדויקים כל כך, שגורמים לך להרגיש שאם כל העולם היה מלא בהם הוא היה מקום נעים יותר לחיות בו. התיישבתי על אחת הספות ולא רציתי ללכת לשום מקום, עד שמבטיהם של המוכרים בחנות הכריעו אותי והמשכתי בדרכי.

מאז הקפדתי לשמור איתם על קשר, גם אם באופן חד צדדי. דקות ספורות לאחר תחילת הראיון בסטודיו שלהם במזרח לונדון, הבנתי שלא סתם התאהבתי ברהיטים שלהם. המבט שנדד כל הזמן בין הפריטים ודפי הסקיצות שמפוזרים בסטודיו, והאופי הנעים של השניים, הבהירו מיד בהתחלה שלא מדובר רק בכשרון טכני או בכשרון עיצוב, אלא בזוג מעצבים סקרן, נדיב ופתוח.

במילים אלה, פחות או יותר, נפתח הראיון שקיימתי עם דושי ולוויאן, שהתפרסם ביום שני השבוע במגזין גלריה מספר 7 (ומכיוון שהראיון לא נמצא אונליין, אין לכם ברירה אלא למצוא עותק של המגזין).

מי שקצת עוקב אחרי הכתיבה העיתונאית שלי, ודאי הבחין שמדובר בפתיחה יוצאת דופן. נכון שבדרך כלל אני בוחר לכתוב על דברים שאני חושב שהם מעניינים, טובים, מסקרנים וכן הלאה, ושעצם הבחירה על מה לכתוב יכולה ללמד דבר או שניים על הטעם שלי ועל מה שאני חושב שהוא טוב או ראוי, אבל גם אז אני פחות מדבר על עצמי ויותר על הנושא שלשמו התכנסנו. עד היום שוכן באינבוקס שלי מייל נוזף שקיבלתי מזמן מזמן, שכלל בקשה לכתוב מחדש טקסט שכתבתי, והסתיים בהנחייה “כתוב על האובייקט, לא על עצמך”.

הפעם הרשיתי לעצמי לחרוג ממנהגי.

קצת איחרתי לראיון בכמה דקות, אבל מיד כשניפה פתחה לי את דלת הסטודיו, הרגשתי בבית, ולא שהבית שלי דומה במשהו לסטודיו שלהם. בסוף הראיון כבר הייתי מוכן לעבוד בעבורם בהתנדבות, להכין להם תה, כל דבר. היה בהם משהו כל כך כובש, ובמיוחד בניפה. היא כל כך יפה ומרשימה, שישר רציתי להיות חבר שלה. אז כרמז, כבר בתחילת הראיון נתתי להם את כרטיס הביקור שלי. תוך כדי שהיא מקשיבה או עונה, היא לקחה ניר, גזרה אותו בצורת מעטפה קטנה, הכניסה את הכרטיס למעטפה ושידכה אותה לספר הסקיצות שלה.

לא שהיה חסר הרבה אבל נמסתי. הרגישות לפרטים, ההשקעה, המחווה הקטנה הזו.

כשהתחלנו לדבר, גם ג’ונתן התגלה כסוג של נסיך אציל, עם שורשים יהודיים אפילו. דיברנו על האסתטיקה של העבודות שלהם, על האלמנטים הגרפיים, ההקפדה על הפרטים, על עיצוב בריטי והאם יש כזה דבר בכלל, על המיצב “myth & material” שהציגו ב-2008 בניו יורק ובפריז, על פריטי הריהוט היפהפיים שלהם, ובמיוחד על קולקציית הספות my beautiful backside.

את ההשראה לקולקציית הספות קיבלו השניים מציור מהספר “גן החיים”, מדריך מצויר לשימוש בצמחי מרפא. הציור מתאר נסיכה הודית יושבת על רצפת ארמון, מוקפת ונתמכת על ידי כריות צבעוניות בצורת חלוקי נחל. הקולקציה מאופיינת בחוסר סימטריה ומרופדת בלבד ובצמר, תזכורת לאופנת החליפות האנגלית שעליה התחנך לוויאן. על הכריות ועל גב הספה הודפסו עיטורים גרפיים בדוגמת משקפי שמש, נעלי עקב, פרחים ואלמנטים גרפיים נוספים. לספה אין גב. במקומו מחוברות לבסיסה כריות בגדלים, צורות וצבעים שונים, שנדמות כצפות באוויר.

“לניפה יש תשוקה לספר סיפורים ולשרטט נרטיבים”, אמר ג’ונתן. “הדאגה שלי בדרך כלל היא פונקציונליות, חומריות, טכנולגיה, איך משהו מרגיש, החושניות של האוביקט, מהמקום היותר פרקטי”.

וניפה הוסיפה: “בין שאני אוהבת את זה ובין אם לאו, חלק גדול מהאהבה שלי ומההשפעות שלי קשורים לרקע ההודי שלי. התרבות הבריטית היא במידה מסוימת לא חושנית. להפך, הבריטים מאד פרגמטים בדרך שבה הם עושים דברים. פרגמטים ופרקטיים. חלק גדול מהמיתוסים זה משהו שחסר לי כיום בחיים וזו הסיבה שהם מוצאים את מקומם בעבודות שלנו. חלק ממני רוצה להשאיר את זה בחיים כי זה משהו שאהבתי, ושאני עדין אוהבת. מבחינתי זה גם אומר שגם אוביקטים חדשים יכולים לשאת איתם היסטוריה וזכרון – זה מה שאני רוצה להכניס לעבודות. יצא שהרקע שלי מהודו. אם הייתי אמריקאית בטח הייתי מעצבת באופן שונה”.

אותי עניין לבדוק סוגייה נוספת – למה אני אוהב את זה, עד כמה זה אותנטי, עד כמה מנסים למכור לי פה אלמנטים הודיים במסווה של הנה מגיע התייר המערבי שלא מבין כלום ונגיד לו שזה הודי.

אז שאלתי.

אבל זה העניין – את הודית, אמרתי לניפה. לי זה נראה טוב, אבל אני לא יכול לדעת מה יגידו על זה בהודו. איך את מצליחה להמנע מזה, מהאפשרות של הזיוף?

וזה מה שהיא ענתה: “אני חושבת שהבן אדם היחיד שאני צריכה להיות אמיתית כלפיו זה אני. ככה אני מאמינה. אני לא מייצגת את הודו. אני לא אומרת שזו העבודה ההודית הכי טובה, אלא שזה סוג העבודה שאני מתעניינת בו. אני מאד מתעניינת בלהצליח להביא אספקטים מסוימים של הריטואלים והחושניות של הסביבה החומרית שבה גדלתי אל תוך העולם שלי פה, להציג אותו לתרבות שאני חיה בה כרגע, ואז זה הופך את מה שאני עושה לרלבנטי”.

אם להוסיף למשהו שנאמר כבר בתחילת הראיון, הסתבר שגם היא מאמינה באהבה ממבט ראשון. “אני חושבת שאתה צריך לאהוב את העבודה מהרגע הראשון שראית אותה, לסמוך על תחושת הבטן שלך. אתה יכול להוציא את כל העיטורים ואת כל הכריות ולהישאר רק עם ספה. הספה הזו תעבוד בשבילי בצורה מושלמת גם אם אם היא תהיה צבועה כולה בשחור. ככה גם דמיינתי אותה, שאפשר יהיה להשתמש בה בלי כל הכריות. היא לא מאבדת מהיופי שלה.

“תנסה לדמיין אותה ככה. אני אף פעם לא רוצה שאנשים יאהבו את העבודות שלי רק אחרי שהסברתי להם למה התכוונתי. לא משנה מה עשיתי, אני רוצה שברגע שתסתכל על זה תאהב את זה. בשבילי זה היה הבריף, וזה גם המקום שממנו זה מגיע. ואז אולי תרגיש את האהבה, או את הפרט שמתחבא מאחור, או שיהיה כפתור בצורת מכונית, או פרח, או אפילו לוגו. זה תמיד צריך לעבוד ככה, ברמה הכי בסיסית”.

לפני שהראיון נגמר דיברנו על אושר, על מזל, על קנאה. ג’ונתן אמר שהוא “מאמין שבכל פרויקט יש רעיון נכון אחד שצריך להגיע אליו. אנחנו גם חייבים להתרגש מהרעיון. אני לא יכול לקום מחר בבוקר ולהיות שווה נפש בנוגע לרעיון שאני הולך ליישם. כל יום אנחנו צריכים להרגיש שכן, זה הדבר הנכון”.

אני טענתי שאם זה המצב, הם ברי מזל. בתגובה הוא אמר ש”אני לא יודע אם ברי מזל זה המונח הנכון. אנחנו קוראים לזה קללה. אתה חייב לאהוב את מה שאתה עושה וזה אומר שתצטרך לפעמים לחפש מאד חזק ומאד כואב עד שתמצא את מה שאתה רוצה”.

לסיום, ניפה סיכמה כך את הדברים. “לפעמים אני לא מרגישה בת מזל. לפעמים אני מרגישה מאד מתוסכלת, למה אני לא יכולה לעשות עבודה כזו, למה אני חייבת להיקשר כל כך לכל מה שאני עושה? אז אני לא מרגישה בת מזל כי בחרתי בדרך היחידה שאני מכירה שיכולה לגרום לי להרגיש מאושרת. לפעמים זה כואב מדי. הייתי יכולה להיות בנקאית, יש לי ראש מצויין למתמטיקה. אז אני לא מרגישה בת מזל אבל אני מרגישה מאושרת שאני עושה את מה שאני עושה, וזה בסופו של דבר מה שבאמת חשוב”.

– – –

והנה הכתבה במלואה (זהירות, פידיאף)