מוריס

בפעם הראשונה שפגשתי את מוריס לפני כמה חודשים מיד חייכתי אל מול היצור הקטן והנחמד שמחייך אלי תוך כדי שהוא בשקט לועס להנאתו עיפרון. מוריס הוא שותף מצויין לשולחן העבודה או לכל פינת טלפון: הוא נושא על גבו פתקים בחיוך ובאדיבות, ויכול גם להחזיק בפיו פיתקיות נוספות וכלי כתיבה באמצעות קליפס מיוחד. הוא מגיע בצבעי אדום, לבן ופחם, מחירו 49 שקלים בלבד, והוא מיוצר ומשווק על ידי מונקי ביזנס.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כשבדקתי את אילן היוחסין שלו הופתעתי לגלות שמי שעיצב את מוריס הוא לא אחר מהמעצב התעשייתי הותיק יעקב קאופמן. איכשהו לא הסתדרה לי בראש הדמות של קאופמן והאקספרימנטים שהוא עושה במנורות עם העיצוב המשועשע והפשוט. כמה ימים לאחר שפגשתי את מוריס הגורל זימן לי פגישה עם קאופמן (טוב, לא ממש הגורל. יהיה נכון יותר להגיד שפשוט התקשרתי). התוצאה הייתה ראיון שהתפרסם בגלריה לפני קצת פחות מארבעה חודשים.

למרות שדיברנו גם על מוריס, החלק הזה לא התפרסם בעיתון סופו של דבר. קאופמן סיפר על העניין שיש לו בעולם הפיגורטיבי וציין את אהבתו לפסלים של היום יום, לחיות הקטנות שעל המדף, לעיצוב העממי שאפשר לפגוש בבכיכר העיר ולא צריך ללכת למוזיאון כדי לראות אותו. אבל הכי מצא חן בעיני סיפור קטן שקאופמן סיפר על הילדות שלו. זה היה גם הסיפור שפתח את הראיון:

כשהמעצב יעקב קאופמן היה ילד, הוא רצה שההורים שלו יקנו לו כינור. הוא לא הביא בחשבון שצריך גם ללמוד לנגן. “כ’עונש’, הם שלחו אותי ללמוד לנגן על כינור”, הוא מספר בחיוך, “זה לא מה שעיניין אותי, אני רציתי את האובייקט, אבל את זה הבנתי אחר כך. אני רציתי שיהיה לי כינור, משהו יפה. הכמיהה למשהו אסתטי היא שהניעה אותי, לא הרצון לנגן”.

נדמה לי שמספיק, לא צריך להוסיף מעבר לזה. מי שרוצה בכל זאת, מוזמן לקרוא את כל הראיון.