תרימו

את הקריאה (או ליתר דיוק, הדפדוף) בספר “תרימו” שמציג פליירים, הזמנות וכרזות בתרבות המועדונים הישראלית אפשר לבצע בשתי דרכים. האחת היא הדרך הרצינית, המלומדת, שעוקבת אחר מגמות בתרבות הישראלית כפי שהן באות לידי ביטוי בתוצרים הגרפיים שמוצגים בספר. הדרך השנייה, הנוסטלגית, הרומנטית, תלויה קודם כל בגיל של הקורא, גם אצל מי שלא היה בהכרח חיית מסיבות ומועדונים, אבל בכל זאת הצליח להיות בגיל הנכון בזמן ובמקומות הנכונים.

וכך, היד הפותחת את הספר באקראי ומתחילה לדפדף נעצרת במסיבה ההיא שהזיכרון שלה מעלה חיוך ממזרי, או במועדון ההוא, שמזמן כבר נשכח, שבזמנו נחשב למקום של אלו שמבינים. הנה המסיבה שלא חשבת ללכת אליה, אבל בסוף הצליחו לשכנע אותך וממש לא הצטערת. הנה המסיבה שאתה בכלל לא זוכר מה קרה בה, איך בכלל (ועם מי) חזרת הביתה, רק במעורפל. ומצד שני: הנה כל המועדונים החדשים שבכל פעם שאתה נתקל בהזמנות למסיבות שנערכות בהם אתה מבין שאף שאתה לא מאוד מבוגר, אתה כבר שייך לדור אחר.

גם עורך הספר, ניסן שור, מזהה שתי דרכים לעסוק בשיח סביב תרבות המועדונים והמוסיקה האלקטרונית: “האחת, להיגרר אחרי הלהט המשיחי, האקסטטי, ולהיות מין טמבל כזה עם אישונים מורחבים ופה פעור ולהגיד מגניב, מדהים, גדול; הדי-ג’יי, הביטים, הבאסים, הגרוב, היה גדול, היה מהמם. “הדרך השנייה היא לבחון בעיניים ביקורתיות יותר ולהסתכל על הקשרים רחבים יותר של התרבות הזאת, ומהבחינה הזאת לא המצאתי כלום: הספרייה שלי מלאה בספרים אקדמיים וסמי-אקדמיים על תרבות המועדונים הגלובלית, מניו יורק ועד מנצ’סטר”.

– – –

ככה התחילה כתבה שלי שהתפרסמה הבוקר בגלריה, שני עמודים שעניינים הזמנות ופוסטרים למסיבות. עיקר הכתבה הוא ראיון עם שור, שגם כתב את הטקסט הפותח שמופיע בספר. זה טקסט שכתוב כל כך טוב, שבשלב מסויים שקלתי להציע לעיתון לפרסם את כולו כמו שהוא במקום הכתבה. עד כדי כך. באמת. רק בשבילו שווה לקנות את הספר.

טוב, לא רק בשבילו, בכל זאת זה אחד הספרים המושקעים שיצאו בארץ בתחום העיצוב הגרפי, תחום שמשווע לתיעוד ובהקשר הזה צריך גם להגיד כל הכבוד לעמותת לצאת מהקופסא שיזמה את כל הפרויקט הזה!

מה עוד בראיון? המעצבים גיא שגיא ויותם הדר מתייחסים לשיחה שקיימו השניים ומופיעה גם היא בספר, על התקופה שבה שגיא עיצב את ההזמנות למסיבות בעבור מועדון ה-TLV, בין השנים 2001-2003. בספר מופיעים גם מאמרים נוספים שמפאת מקום לא זכו להתייחסות בכתבה: עפרי אילני כתב על תרבות השרירים ההומואית כפי שהיא משתקפת בהזמנות; נדב אפל כתב על האובססיה העכשווית לנוסטלגיה ורטרו; טל מסינג כתב על אוטופיית הטעם ההיפסטרי; ואבי פיטשון כתב על פאנק ואסתטיקה של אחרות. במאמר של מסינג מופיע אחד הציטוטים החביבים עלי בספר, זאולי יזכו פעם לכתבה משלהם:

…זהו במידה רבה מה שעומד מאחורי האמירה הזכורה של מארק גרייף, ממייסדי מגזין הספרות גבה-המצח n+1 : “אפשר להגיד, ולא תהיה זו הגזמה של ממש, כי הרגע ההיפסטרי לא הוליד אמנים, אלא אמני קעקועים ]…[. הוא לא הוליד ציירים, אלא מעצבים גרפיים. הוא לא הניב ספרות גדולה, אלא עשה שימוש מוצלח בפונטים. היפסטריזם לא יצר אוונגרד, אלא הנפיק קהילה של מְאמצים מוקדמים”.

– – –

עיקר הספר הוא כאמור עשרות ומאות של הזמנות: מכוערות, יפות, מתוחכמות, מינימליסטיות, משעממות, הומואיות, היפסטריות – הכל מכל. הנה רק אחת מהן, שעיצב שגיא ב-2003 ומוזכרת גם בספר:

עושה רושם שהדימויים נבחרים בצורה כמעט שרירותית, אמר יותם לגיא. וזה מה שהוא ענה:

שרירותי במובן הזה שהטריגר לעיצוב יכול היה לנבוע אפילו משמו של הדי.ג’יי. אני אתן לך דוגמה — בינואר 2003 ביקשו ממני לעצב הזמנה למסיבה של הדי.ג’יי Dave Seaman . רק משם המשפחה שלו החלטתי לאייר אותו כסוג של “איש-ים”, ומשם והלאה התפתחה אצלי מחשבה אסוציאטיבית חופשית ודמיינתי את “איש-הים” הזה כשהוא גולש על גל שהזכיר לי את הדפס העץ המפורסם “הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה” (משנת 1832) של אמן ההדפסים היפני קאטסושיקה הוקוסאי, וכך משם — הדמות הזאת הפכה לדמות יפנית וכך הלאה. אם אפשר לדבר על “בריף” רעיוני, אז זה היה העיקרון שעליו הקפדתי — להגיב בשטף תודעה לא לינארי, לעבור מאסוציאציה לאסוציאציה, והכול בסופו של דבר נתפר לכדי יקום אחר שהשפה העיצובית והיד שלי הן האלמנט הקבוע.

– – –

רוצים עוד? במסגרת יריד צבע טרי יתקיימו ביום שבת שני אירועים שנשמעים מאד מבטיחים!

בשעה 12:00 המעצב והמאייר היווני PROP4G4ND4, שמעצב את חיי הלילה של ת”א, ישוחח על עבודותיו במפגש חד פעמי. בשעה 12:30 יתקיים פאנל “היד והשכל” – על הקשר בין עיצוב, תרבות וידע על דמות המעצב כאיש מקצוע ואיש תרבות. ניסן שור, בעל טור, תסריטאי, במאי דוקומנטרי ועורך הספר, בשיחה עם המעצבים יותם הדר, מושון זר אביב, מיכל סהר וגיא שגיא. עותקים של הספר יימכרו בתום האירוע.

– – –

ובכל זאת עוד ציטוט של שור, שגם סוגר את הכתבה, ובו הוא מתייחס לשם הספר:

“אני אוהב את העגה האוחצ’ית. החידושים הלשוניים הכי כיפיים בשפה העברית נעשו בקהילה ההומואית, וגם אני מדבר על עצמי בלשון נקבה עם חברי הגייז. זה שם נהדר, יש בו איכות ‘מרימה’, מעוררת. אני אוהב את המלה הזאת, להרים. היא אנטי-תזה לכל החיים הישראליים המורידים. אם המטרה של החיים כאן היא להנמיך אותך לתהום, השם של הספר בא להטיס אותך לשמיים. זו תגובה מתבקשת, במיוחד בימים המדכדכים האלה”.