דוד שוקן: כמו מגנטים שמצד אחד נמשכים ומצד שני דוחים זה את זה

הזמן דוחק אז נהיה תכליתים.

ביום חמישי הקרוב תינעל תערוכת הבוגרים של התואר השני באמנות בבצלאל, בסלמה 60 בתל אביב. אחד המשתתפים בתערוכה הוא דוד שוקן, שמגיע במקור מתחום העיצוב והמיתוג, למד באקדמיה לעיצוב באיינדהובן בהולנד, עשה התמחות בניו יורק טיימס, חי שלוש שנים בסין, ובעבודותיו הוא מתעסק בנושא של פס הייצור, צריכה המונית וביקורת. ככה, מבלי שאני מכיר אותו בכלל, כבר הוא נשמע בחור כלבבי (ועוד לא הזכרנו את היחוס המשפחתי – האמא! – שנתייחס אליו בהמשך). לכן, חשבתי שיהיה מעניין לדבר איתו על עיצוב ואמנות ועוד כמה נושאים שבדרך, שניה לפני שהתערוכה נסגרת.

yuvalsaar: שלום

David: הי

yuvalsaar: בוא נתחיל מזה שתספר קצת על עצמך, והדגש הוא על קצת כי נראה לי שבמקרה שלך רק החלק הזה יכול לקחת יום שלם…

David: טוב…. אנסה…

yuvalsaar: כן, אני יודע שזה לא קל

David: נולדתי וגדלתי בירושלים. סיימתי את התיכון לאמנויות ואחרי הצבא פתחתי בית קפה במרכז ירושלים. קפה דל ארטה. זה היה מקום שונה בירושלים בעת ההיא, פתחנו 24 שעות והמקום לא היה כשר. היו הופעות חיות ותערוכות מתחלפות וכו’… אחר כך התחילו פיגועים והמציאות הביאה אותי לסגור את המקום. משם נסעתי ללימודים באקדמיה לעיצוב בהולנד – אינדהובן.

yuvalsaar: תואר ראשון?

David: כן. סיימתי את הלימודים ב-2007 אחרי שהספקתי במסגרתם לעשות סמסטר בהודו בלימוד אומנויות מסורתיות בכפר של בתי בוץ, התמחות בניו יורק טיימס בניו יורק, ועוד התמחות בגואנגזו שבסין אצל רם קולהואס במותג יונייטד נוד. את התואר הראשון סיימתי עם סרט דוקומנטרי על מיתוג. הסרט בדק אפשרות של מיתוג  מסר חברתי או פוליטי והתמקד בארגון לוחמים לשלום. יונתן שפירא, מכותבי מכתב הטייסים, היה אחת הדמויות המרכזיות. התהליך נכשל, אבל הסרט יצא לא רע

yuvalsaar: באיזו מחלקה למדת שם?

David: באינדהובן מבנה המחלקות שונה מבארץ. כל סמסטר אפשר לעבור מחלקה. אני התחלתי ב- man and well being וסיימתי ב- man and communication שזה די דומה לתקשורת חזותית בארץ. בדרך עברתי בעוד כמה מחלקות

yuvalsaar: מגניב. מה עשית לאחר מכן?

David: אחרי הלימודים חזרתי לסין לעוד 3 שנים. חזרתי לאותה חברה ועבדתי בתור מנהל מחלקת העיצוב בהתחלה, ובסוף מנהל כל היחידה בסין.  היינו אחראים על העיצוב, הפיתוח, הייצור והלוגיסטיקה. ב-2010 חזרתי ארצה והקמתי חברה למיתוג ואסטרטגיה

yuvalsaar: טוב, יש לי הרבה מה לשאול על סין אבל אולי נשמור את זה לאחר כך או לפעם אחרת. אז חזרת לארץ ו…

David: זה התחיל  מפרוייקט שעשיתי עם לי אדלקורט, חזאית טרנדים מהחשובות בעולם שייצגתי בכנס בגרמניה. שם פגשתי אנשים מעיריית תל אביב

yuvalsaar: וואלה

David: זה התחיל בזה שהם הזמינו אצלי מצגת להרצאות בעולם ומשם התגלגלנו הלאה. היום אנחנו כבר אחרי שעשינו הרבה עבודה לעירייה

yuvalsaar: מה אתם עושים היום?

David: המצגות של ראש העיר, לקהל בינלאומי ולקהל המקומי, קמפיין דיגיתל לאחרונה, ועוד ועוד. מעבר לזה אנחנו עובדים עם מכון וולקני, הרשות לניירות ערך, וולוו, ועוד

yuvalsaar: ואיך אתם נקראים?

David: שוקן+

yuvalsaar: שנסגור לרגע עכשיו את הפינה של שוקן וגילוי נאות וכל הסיפור הזה…

David: בכיף

yuvalsaar: אז נתחיל דווקא באמא שלך

David: נחמד

yuvalsaar: לגמרי. המעצבת, הצורפת והאמנית דגנית שטרן שוקן שהשנה לימדתי בתוכנית שהיא עומדת בראשה בשנקר, התואר השני בעיצוב אופנה, טקסטיל, תכשיטים ואביזרים

David: אה, וואלה. לא ידעתי

yuvalsaar: מלא הפתעות אני. ונגיד גם שיש קשר משפחתי כזה או אחר לעמוס שוקן, ונמשיך בשאלה מה פתאום תואר שני באמנות?

David: תואר שני באמנות…. ככה התגלגלו העניינים. הקמתי סטודיו בדרום תל אביב וחבר אמר לי שפה בסביבה יש את התכנית של בצלאל ושכדאי לי לבדוק אותה. הסיפור קצת יותר ארוך, אבל אולי נעמיק בו בפעם הבאה. טילפנתי לבצלאל ואמרו לי שזה כבר מאוחר ושהייתי צריך לשלוח תיק עבודות. נתנו לי שבוע לעשות את זה והייתי ערב נסיעה ללונדון שהפכה להיות נסיעה של פגישות ובין לבין עבודה על תיק עבודות. אחר כך קראו לי לראיון ושאלו אותי את אותה שאלה: למה אמנות, כי בתיק העבודות שלי לא היו ציורים כמעט אלא יותר עיצוב וכאלה

yuvalsaar: ו…. מה ענית?

David: עניתי כמו שעניתי באינדהובן בתואר הראשון, שאני מעוניין להרחיב אופקים ולהתפתח ושזה נראה לי כיוון טוב עבורי. בתואר הראשון בכלל רציתי ללמוד מנהל עסקים. ואז חבר שאל אותי, “תגיד איזה מנהל עסקים אתה מכיר שלמד מנהל עסקים? לך ללמוד על העולם, לך תרחיב את הדעת שלך, תלמד ספרות, פילוסופיה, אמנות וכו’…”

yuvalsaar: אני לגמרי יכול להבין. זה אולי לא פוליטקלי קורקט מצידי להגיד בתור מי שמלמד בשלוש תוכניות לתואר שני בשלושה מוסדות שונים אבל לא פעם אני ממליץ למי ששואל אותי ועשה תואר ראשון בעיצוב ללכת לעשות תואר שני במשהו אחר…

David: ובאמת הייתי עוף מוזר קצת. בשני המקומות, אבל נדמה לי שגם אני וגם החברים לכיתה הרוויחו מזה

yuvalsaar: לפני הלימודים עשית אמנות? או משהו שקשור בזה?

David: זו שאלה לא פשוטה. צריך להגדיר מהי אמנות קודם… נראה אותך, לדעתי אפשר להיות אמן בכל דבר שעושים. אתה יכול להיות אמן בניהול סניף של מקדונלד, זו עוד מדיה

yuvalsaar: בוא נגדיר את זה כרגע ככל דבר שלא היה לו לקוח. בסדר?

David: מעניין, אבל כן, בטח, עשיתי הרבה בחיים לא בשביל לקוחות

yuvalsaar: מה למשל

David: מאיפה להתחיל…. פעם ביקשו ממני לארגן ארוחת ערב באקדמיה בהולנד ל-400 איש אבל לא היה תקציב. רצו שכולם ישבו ושתהיה אווירה של ארוחת ערב אבל בלי אוכל. התוצאה היתה שפרסתי גלילי נייר עיתון על שולחנות באורך של 20 מטרים שעליהם הדפסתי קוי מתאר של אנשים ופיזרתי המון צבעי פנדה ויין והתוצאה הייתה שכולם שתו וציירו את מי שישב מולם

yuvalsaar: נחמד!

David: כן, זה היה ערב מעולה

yuvalsaar: אז בוא נמשיך עם הלימודים. איזה מדיום הכי אהבת לעסוק בו בזמן הלימודים? בבצלאל, זאת אומרת, בתואר השני

David: אולי אענה על השאלה הזו דרך המסלול שעברתי. בתואר הראשון התחלתי בעיצוב מוצר, וסיימתי בתקשורת חזותית. בהתחלה הייתי סוחב לבית ספר כל מיני אובייקטים ומודלים וזה היה סיוט (מאוד קר בהולנד והכל עושים על אופניים). במחלקה לתקשורת חזותית היית בא עם USB ומאוד אהבתי את זה. לסין נסעתי לייצר מוצרים ולשלוח אותם במכולות וחזרתי לארץ עם סלידה מחפצים. מרתק אותי לייצר כמה שיותר אימפקט בכמה שפחות חומר ואני חושב שזה מאוד מאפיין את העבודה שאני מציג בתערוכה האחרונה. זה לא שלא מדובר במאמץ, אולי הפוך, המאמץ הוא אדיר. עבדתי על התערוכה חודשים, ולהקים אותה לקח שבועיים מלאים. לפרק אותה יקח 20 דקות

yuvalsaar: שניה לפני התערוכה – כמה שיותר אימפקט בכמה שפחות חומר – זה לא קצת פרסום? או תקשורת חזותית?

David: כן. זה כן. אבל צריך להיות אמן כדי לעשות את זה חכם וטוב בלי לבזבז ערמות של חומר, כסף ועבודה

yuvalsaar: החברים שלך לתואר מסכימים עם החלוקה הנדיבה שלך של תואר האמן לכל אחד?

David: מעולם לא שאלתי אותם

yuvalsaar: מה אתה חושב?

David: אני בטוח שיש כאלה שתוהים מה לי ולזה. אמרו עלי שאני סוכן כפול, שאני מושתל, כל מיני כאלה. זה דווקא מצא חן בעיני

yuvalsaar: אני יכול להבין… אז מה אתה מציג בתערוכה? הבנתי שהשנה אגב הבוגרים מציגים גם ביחד וגם לחוד. נכון?

David: כן, בחלל בקומת הקרקע אנחנו מציגים תערוכה קבוצתית ולמעלה לכל אחד יש חלל אישי. החלל שלי מתחלק לשניים, אחד קטן מהשני. בחלל למטה אני מציג שלוש עבודות שמוצגות כעבודה אחת ובכלל, כל העבודות, גם למעלה וגם למטה הן חלק מעבודה אחת ולכולן שם אחד: מורשת.

למטה אני מציג עבודת וידאו שצילמתי בשדה התעופה בהונג קונג. רואים בה מדרגות נעות מן הצד, כל שתי דקות מגיעה רכבת, המדרגות מתמלאות ואז מתרוקנות עד הרכבת הבאה. לצד הוידאו מוצג צילום ממוסגר. פה רואים סיטואציה אירופאית של אנשים שמבחינתי מייצגים את המערב הישן, כסף ישן. זו תמונה של דאגה, וביניהם שולחן הפוך, ובאמצע, בין רגליו, תלוי קומקום תה בריטי עתיק

yuvalsaar: אתה יכול להגיד כמה מילים על מורשת?

David: כל העבודה שלי מתעסקת במתח שבין כלכלה חדשה לישנה, בין מוקדי כח, משיכה, כאלה שנראים אל העין וכאלה שמוסתרים. אני מתעסק בחשיפה של מערכות יחסים. המערב שפעם יצר קומקום יקר וקרא לו צ’יינה עכשיו עסוק בלשמר את נכסיו בעוד שבמזרח בקצב אחיד וברור מתפתח עולם חדש. למעלה אני מציג ארבע עבודות וידאו וכמה עבודות מיצב. באחת רואים הודים חוצים את נהר הגנגאס ובוידאו אחר רואים ישיבה באולם ישיבות בחברה גדולה בסין, יש פוקוס רק על אחת מהבחורות הסיניות שמקשיבה למערביים מסבירים ובמסך נוסף רואים צילום של הנעשה בחלל השני, זו מצלמת רוורס של מכוניות שמראה מה קורה מעבר לקיר

yuvalsaar: יש גם את העבודה עם המוקשים. נכון?

David: זו עוד עבודת וידאו, שרואים בה אותי בנגב מפנה שטח אש מפחיות חלודות של מזון שהשאירו חיילים. לפני שלוש שנים הייתי שם בטיול ומצאתי את כל הפחיות. אחת לקחתי איתי והשנה חזרתי לאסוף את כל השאר. זה היה לא קל. כשהגעתי הביתה מצאתי כל מיני בליטות בתחתית הפחיות וכמו שעשינו פעם על מטבעות, הנחתי נייר על האותיות ועברתי עם עיפרון. הפחיות במצב מאוד קשה, והתחלתי להוציא רק מעט מהשרידים אבל בעיקר הצלחתי להוציא את שם הייצרן

yuvalsaar: מעניין

David: אחרי התכתבויות חובקות עולם מצאתי, כנראה בוודאות, שמדובר בחברה שהתחילה לייצר באוסטרליה ב-1872 והפחיות הגיעו לנקודה הספציפית הזו עם חיילים אוסטרליים ששהו בנגב בזמן מלחמת העולם הראשונה

yuvalsaar: אז יש לי שאלה: קצת קשה הרי להבין מהתיאור לגמרי מה קורה שם בדיוק ובשביל זה צריך לבוא לתערוכה.  מה חשוב לך אם כך שמי שרואה את האמנות שלך יבין? ירגיש? יחווה?

David: טוב שאתה שואל, כי מעט מבינים מה הם רואים בתערוכה. הקונספט שנבחר השנה זה תערוכה בלי טקסטים מה שמאוד מקשה על הבנתה. בחלל מוצגת פחית אחת מהאוסף. היא מוצמדת לקיר בעזרת מגנט. ככלל, כל החיבורים של האובייקטים שאני מציג לקיר מבוססים על מגנטים. אני עובר עם מגנט מאוד חזק על הקיר ומזהה באמצעותו נקודות משיכה שנובועות מברגים וקורות ושאר מתכות שנמצאות בתוך הקיר וככה נקבע המיקום של כל אובייקט. אני מצמיד לקיר מגנט ואליו את האובייקט.

אלה חיבורים לא מחייבים שלא משאירים עכבות. אין חורים בקירות, כשאצא משם לא יהיה זכר לתערוכה. הכל תלוי על בלימה, שווי משקל, גבולות דקים בין יציבות לבין קריסה.

מה שריתק אותי בפחיות במדבר היה שגם אחרי מאה שנה במדבר הן עדיין נמשכות למגנטים שלי ויש כאלה שהתכלו כמעט לגמרי. מעניין אותי הגבול, מתי מתכת מאבדת את המשיכה שלה, מתי היא “זקנה מידי”. זה מתקשר לעבודות למטה, לצילום של אירופה המודאגת ואסיה המושכת

yuvalsaar: אני שוב רוצה לשאול – מה חשוב לך שמי שרואה את האמנות שלך יבין? ירגיש? יחווה?

David: חשוב לי שיבינו את העיקרון של הארעיות, של מה זה תלוי על בלימה, איך כלכלה יכולה להתהפך, איך מערכות יחסים יכולות להתהפך, כמו מגנטים שמצד אחד נמשכים ומצד שני דוחים זה את זה

yuvalsaar: ואפשר להבין ולחוות את זה בלי טקסטים על הקיר?

David: מהתגובות שאני מקבל אני מבין שאנשים מבינים לא מעט. יש עוד עבודות בחלל שעוזרות להבין אבל בעיקר אנשים יוצאים בתחושה של עניין, סקרנות ורצון לדעת עוד. יש בחוויה של ביקור בחלל הזה עניין של גילוי. אחת המבקרות סיפרה שכשהיא נכנסה היא חשבה שהיא רואה שלוש עבודות, וכשהיא יצאה היא הבינה שהיא ראתה לפחות שלושים עבודות, ושכנראה היא לא ראתה את הכל. זה חשוב לי העניין הזה של גילוי, של לפקפק במה שרואים, לחשוב מחשבה שניה, לשאול את עצמך מה אתה רואה, מה העמדה שלך מול זה

yuvalsaar: אתה חושב שהרקע העיצובי שלך (בוא נקרה לזה לרגע ככה) השפיע על העבודות? שאפשר לזהות אותו שם? שחשוב לך אולי שהן יהיו יותר מובנות? לעומת מי שהגיע מעולם האמנות?

David: בהחלט. הרבה אמרו לי שהעבודות מאוד עיצוביות

yuvalsaar: הא! הייתי בטוח שתגיד שלא

David: אני מתעסק המון באסתטיקה, זה דבר שאני עושה עם כל דבר שאני מתעסק בו. אני חושב שבתת מודע אני גם נוהג באופן כזה. זה עיקרון שאפשר ליישם בכל דבר שעושים, בפיסול כמו בבישול כמו בפירסום

yuvalsaar: אני מאד מזדהה. משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

David: רציתי קודם להגיד שבאמנות לפעמים שוכחים שיש צד שני, צד מקבל, מאזין, רסיבר. זה דבר שבתקשורת חזותית אנחנו מפוקסים בעיקר עליו ובאמנות גם יש “לקוח”, מישהו שמתהלך במוזיאון וצריך לעבור חוויה. עד כמה אתה שולט בחוויה הזו, כמה מקום אתה נותן למתבונן, כמה אתה מאכיל בכפית, אלה שאלות מרתקות שכל אמן ומפרסם חייב להתעסק בהן

yuvalsaar: זו אכן שאלה מעניינת עד כמה עולם האמנות צריך להתחשב בחלק הזה של המשוואה. אבל לי יש שאלה אחרונה לסיום: מעניין אותי איזו ביקורת קיבלת מאמא שלך…

David: על התערוכה?

yuvalsaar: כן

David: אספר לך דבר אחר במקום

yuvalsaar: נו בסדר, נוותר לך

David: נכנסה לתערוכה אישה שאני לא מכיר ואמרה לי, בלי לדעת מי אתה, אני יודעת מי זו אמא שלך. אסתטיקה כזו יש רק לכם

yuvalsaar: קטעים. עכשיו באמת לא נשארה ברירה אלא להגיע לתערוכה בימים שהיא עוד פתוחה ולבדוק. אני מתכוון להגיע לשם היום בחמש. זה פתוח, נכון?

David: כל יום מ-16:00 עד 22:00 ובחמישי הקרוב, ערב הסגירה, עד חצות. בחצות ועשרים תוכל לראות אותי יוצא מהבניין עם שקית ובתוכה כמה מגנטים ובלון גז ורוד

yuvalsaar: נייס!