איור עכשיו. מפגש 37: עומר הופמן

לפני חודשיים חזר עומר הופמן משהות של שנתיים בניו יורק, שם הוא פרסם איורים בניו יורק טיימס, בוול סטריט ג׳ורנל ועוד. הופמן, בן 36, הוא בוגר מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2007). בארץ הוא אייר בעיתונות לכלכליסט, גלובס, ידיעות אחרונות, מעריב ועוד. בנוסף מפרסם טור חודשי באתר המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, מאייר את הטור השבועי של ליאור טומשין בגלובס, ואייר ספרי ילדים כמו אבא אכל דיסה מאת שהם סמיט ונמרת מאת אורנה לנדאו, שניהם יצאו בהוצאת זמורה ביתן.

״יש הבדל מאד גדול בין ההתנהלות בניו יורק לבין ההתנהלות בישראל. בכל הקשור להתנהלות מול לקוחות יש להם סדר מאד ברור, ובגלל שהוא קיים מאד קל להתנהל, ברור לך מה מגיע אחרי מה, העבודה מאד מסודרת, התשלום, הכל ברור. זה מאד נוח, קל להישאב לזה. מצד שני, בגלל הסדר הזה אתה לא יכול לפגוש במקרה ברחוב מישהו ולהגיד לו תקשיב אני מאייר והוא יגיד וואלה ויציע לך עבודה. זה לא עובד ככה. צריך לעשות נטרווקינג ואתה צריך לעמוד בתור. מה שכן, אם אתה מתמיד יגיע תורך, אתה רק צריך להתמיד בזה. בארץ כולם מנסים לעקוף את התור וגם אתה מצליח בסוף, לטוב ולרע״.

״כמאייר, כיוצר, זה עולם אחר כי הוא יותר ממוסד. חלקתי סטודיו עם שישה מאיירים, כל אחד מאייר משהו אחר לחלוטין: קומיקס, פנטזיה, איורים למגזינים גדולים וכן הלאה. יש מקום לנישות וכל אחד מתמחה בנישה שלו. נראה לי שההתמחות היא משהו שמגיע יותר מהמאיירים מאשר מהלקוחות אבל אני לא בטוח בזה. אתה מרגיש שהם לא נלחמים בזה. רוב המאיירים שפגשתי שם אהבו לאייר בסגנון שלהם ואמרו שזה מה שטוב להם. לרובם זה גם עובד״.

    

״אני משתדל שהאיור שלי יתחיל תמיד בצורה ידנית, עם עיפרון או דיו. רק אז אני עובר למחשב. רוב החיים שלנו נמצאים שם. אני מאבד ככה אולי את החד פעמיות אבל בעידן הדיגיטלי היכולת לשכפל לדוגמה תורמת לי יותר. בסופו של דבר זה גם משחרר מטכניקה, אתה יכול לוותר על מומחיות בצבעי מים שלוקחת המון זמן ואתה יכול לבחור צבעים נורא בקלות במחשב. זה מאד נוח.

״מצד שני יש לי געגוע, היה מאד קשה לעזוב את זה. האיור הראשון שעשייתי היה למעריב והוא היה רישום בפחם. זה היה הרב עובדיה, הייתי מאד בתוך התהליך, והם זרקו אותי מכל המדרגות. הם אמרו מה זה, חסר צבע. מבחינתם הם צודקים, הייתי המאייר הרגיש ממבצלאל שהגיע וזרקו אותו לעולם ציני של עיתונות. מה שכן, עיתונים כלכליים תמיד יצטרכו מאיירים. כמה פעמים אתה יכול לשים דימויים של מטבעות או של קופות חיסכון בדמות חזירים. דווקא בגלל הכלכלה למאיירים יש כסף, זה מצחיק. כשהגיע המשבר הכלכלי מארצות הברית לכל המאיירים הייתה פתאום עבודה. אין לך מושג כמה פעמים ציירתי את ארצות הברית שוקעת״.

״אתה מוצא את הסיפוק שלך בדברים אחרים. אני חושב שבלהעמיד היום אימג׳ טוב יש סיפוק מאד גדול. אם פעם האיורים היו מורכבים יותר מבחינת התוכן שלהם, היו להם קונספטים יותר מורכבים והנראות שלהם היתה אולי פחות חשובה, היום הנראות צריכה להיות הרבה יותר חזקה בגלל עודף דימויים והקושי של הקהל להתרכז במסר. אנחנו חייבים שמשהו יתפוס את העין, ליצור למשל איור שיזרוק אותך לשנות ה-60 אבל גם לשנת 2013 ויצליח לספר סיפור מאד מהר. זה מאד מספק לתקשר בצורה הזו. להיות סנטימנטלי זה טוב וחשוב לראות איך אתה מכניס את זה בעבודה שלך כמאייר אבל בסופו של דבר עולם האיור מאד השתנה וכרגע זה נפלא, אנחנו נמצאים בעידן אדיר.

״היום אתה יכול לזייף את הנראות של הדפס הרשת וזה נפלא בעיני. אני מאד שמח על העובדה שיש כזה עושר בתרבות הזאת. תרבות לא יכולה להמציא את עצמה מחדש בכל פעם והיוצר הבודד תמיד חי בסביבה שמשפיעה עליו. ברגע שהיא מאד עשירה בבת אחת היוצר גם מושפע מכך. יש לי מזל להיות יוצר בזמן כזה, בתקופה כזאת״.

״בשנים האחרונות יש קפיצה נורא גדולה בכל מה שקשור לאיור בארץ. זה מעניין שזה קרה דוקא בזמן שהפלטפורמה העיקרית של איור לעיתונות הצטמצמה בצורה ניכרת. כתוצאה מכך מאיירים מחפשים את הפלטפורמות שלהם ונכנסים לאפליקציות, הדפסי רשת, מחפשים את הדרך ליצור. כל זה קרה במקביל למהפכה הדיגיטלית שמאפשרת נראות מאד גדול, יכולת לתקשר וחופש יצירתי הרבה יותר גדול ממה שהיה פעם.

״עד לאחרונה האיור הישראלי טרף והמציא את עצמו בכל פעם מחדש. היום זה כבר לא ככה, היום אפשר שכמה דברים יחיו במקביל. היום אפשר גם אקטוס וגם דברים אחרים לצידם. פתאום רואים מנגה וזה לא נעלם, זו לא אופנה. גם פנזינים של קומיקס שמוציאים בני נוער עדין מתקיימים ולא נעלמים באופנה כזו או אחרת. זה מאד משמח״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

 

.