איור עכשיו. מפגש 51: דולה יבנה

למרות ששמעתי כבר לא מעט סיפורים על הדרך שבה מעצבים ומאיירים מקבלים פרויקטים, מדי פעם גם אני מצליח להיות מופתע. זה בדיוק מה שקרה כששמעתי את הדרך שבה קיבלה דולה יבנה את העבודה על הספר שהיא עובדת עליו, (עוד) דוגמה מדהימה לאופן שבו העידן הדיגיטלי פותח דלתות. יבנה, בת 34, היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית באסכולה (2002). במשך כמה שנים בתחילת דרכה היא איירה בעיקר למוסף סגנון של מעריב, שערים לעכבר העיר, הוציאה לאור את חוברת הקומיקס ״אוכלים בתחת – ביקורת מסעדות״, ועשתה עבודות פרילאנס. מלגת אמן שקיבלה מהמוזיאון לאמנות ביוסטון איפשרה לה לשהות חודשים בפרובאנס, שם עבדה על רומן גרפי מקורי שעדין נמצא בעבודה. בימים אלו היא עובדת על ספר ילדים שהגיבור הראשי שלו הוא כלב פיטבול, עם סופר קנדי, שלמרבה הפלא, הגיע אליה דרך… פינטרסט. ואפילו לא דרך איורים שלה שהיא העלתה לשם.

״עשיתי repin לתמונה שהוא העלה, כריכת ספר פאלפ פיקשן של פעם, ואז אחרי כמה ימים קיבלתי ממנו אימייל. מסתבר שהוא ראה את האייקון שלי בפינטרסט, איור של כלב, ומשם הוא הגיע לתיק העבודות שלי. בהתחלה כשקיבלתי את המייל שלו חשבתי שזה מין מייל גנרי אז התעלמתי ממנו במשך שבוע, וגם כשכבר קראתי אותו, חשבתי שזה בטח שרלטן.

״אבל אז עשיתי גוגל וגיליתי שיש לו חוזה ברנדום האוס, שהוא כותב קבוע בהאפינגטון פוסט ושהוא הוציא שלושה רבי מכר בקנדה. עניתי לו והתחלנו להתכתב. שנינו מאד אוהבים כלבים, הוא הביא את הקטע של הפיטבולים, יש פה נסיון לשפר את התדמית של כלבי הפיטבול. אנחנו מגייסים כסף בקיקסטאטר, זה יהיה פרינט און דימנד, למרות שיש כבר הוצאה שמתעניינת בזכויות. אני מקווה שתוך חודשים נעלה את הקמפיין״.

״אני לא מרגישה שזה משנה שאני פה והוא לא, כשצריך מדברים בסקייפ. זה קורה במיוחד כשאני מרגישה שיותר קשה לי להציף הרבה נושאים בבת אחת, וצריך פידבק מידי, וסתם תכתובת מיילים לא מספיקה. מבחינתי השינוי הכי דרמטי הוא שזו כמעט הפעם הראשנה שאני מאיירת לילדים, לא עניין החו״ל. אני כל הזמן בוחנת את הסגנון שלי שהוא קצת קודר, קצת מפחיד. עד עכשיו מה שלקח את מרבית הזמן זה לבחון את הסגנון, לא העובדה ששנינו נמצאים במקומות שונים בעולם״.

״יש בפידבק שקיבלתי באינטרנט משהו שאני מודה שהפתיע אותי. לדוגמה, העליתי תמונה של ילדה עם רטייה ומישהו כתב הכל מאד יפה ושאל למה הרצועה שלה חותכת את העין. במשך ימים אני עובדת על הציור הזה ולא ראיתי את זה. הפידבק חיוני אפילו במובן הזה, שאתה נמצא מול ציור הרבה זמן ואתה לא רואה פרטים בסיסיים. חלק גדול מזה ממלא גם את הצורך בפידבק מיידי, אחת הרעות החולות של פייסבוק, אבל זו בכל זאת דרך לבקש מאנשים עם ילדים, למשל, שיראו את האיורים שאני עובדת עליהם לילדים שלהם. זה מעניין לשמוע את התגובות״.

״אני תמיד מציירת ביד קודם כל, עם וואקום אני לא יודעת לעבוד בכלל, מעולם לא ניסיתי. אני מתחילה לצבוע עם דיו ואקריליק, באיזשהו שלב סורקת, עובדת בפוטושופ, מדפיסה שוב, על זה צובעת שוב וכן הלאה. חלק גדול מזה מגיע מבעיה בתפיסה המרחבית שלי וממה שקשור לסידור על דף. אם אני צריכה לצייר ציור שלם מוגמר מתוכנן מראש על עמוד, אני לא אצליח. לכן נקטתי בגישה של להפוך את החסרון ליתרון, זה שירת אותי וזה נותן לי המון אפשרות משחק עד שזה נהיה חלק מהשפה שלי. הוואקום כן מושך אותי אבל אני לא יודעת למה לא ניסיתי. כמו שאין לי רשיון נהיגה״.

״אני במאבק פנימי רציני עם העידן הדיגיטלי. מצד אחד אני משתמשת הרבה במה שיש לו להציע, מבלה כל יום שעה באיסוף תמונות ישנות למשל. חלק גדול מהם נמצא בציורים שלי וגם יופיע בעתיד. גם מבחינת קידום הוא תורם לחשיפה, אבל, אני נהיית יותר ויותר מודעת לכך שזה מסרס. זה גורם לך לרוץ למרחקים קצרים כי זה גורם לך לעבוד לפי פידבקים מידיים. לדוגמה, עבדתי על ציור וכשהוא מספיק טוב להעלות אותו אני מעלה אותו לרשת, כי אני רוצה פידבק. שמתי לב שאם אני מקבלת פידבקים מדהימים אני כנראה לא אחזור אליו אף פעם. זה באמת מסרס. לעבוד על כל הפרטים ולגדול עם היצירה – זה מסרס את המקומות האלה, זה בעייתי. וזה כמובן מעבר לדברים המובנים מאליהם – הרעש, והפרעת הקשב שגם ככה יש לי״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.