בית הבראה לאופניים

בחודש נובמבר נפתחה במוזיאון העיצוב חולון התערוכה ללא מעצורים – 100 זוגות אופניים אייקונים. כחלק מפעילויות התערוכה קיים המוזיאון בחודש שעבר פרויקט יוצא דופן: “בית הבראה לאופניים”. במסגרת הפרויקט אספו תלמידי בתי ספר שונים בחולון – ובהם קרית שרת, הרצוג, איילון, קוגל, חטיבת גולדה ואורט – עשרות זוגות אופניים שיצאו משימוש, ושהיה צריך לתקן ולשפץ על מנת להחזירם פעולה.

בהדרכת צוות המוזיאון ואנשי מקצוע התלמידים תיקנו את האופניים במסגרת יום פעילות מיוחד שהתקיים בבתי הספר בעיר. אמנון זילבר, מנהל אגף החינוך של המוזיאון, מספר על תגובות התלמידים, על הרקע לפרויקט, ומה הקשר של פעילות מסוג זה למוזיאון לעיצוב. אבל קודם עוד תמונה, ככה זה התחיל:

הי אמנון, מה שלומך?

הכל תקין, תודה. מתחילים?

לגמרי. מוכן?

מוכן ומזומן

מעולה. בוא רגע תגיד כמה מילים על עצמך, מה הרקע שלך ומה אתה עושה במוזיאון

שמי אמנון זילבר, כיום מנהל אגף החינוך של מוזיאון העיצוב ושל המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. מ2004- ועד 2009 הייתי מנהל המרכז הישראלי לעיצוב שפעל במדיטק והקים את ספריית החומרים שפועלת עד היום. בוגר לימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, תואר ראשון ושני, ומנחה קורס טכנולוגיות עץ בבצלאל מ-2000 עד 2012. יש עוד פרטים אישיים אך נחסוך זאת מהקוראים…

מרשים מאד בינתיים… בכל אופן, בית חולים לאופניים. לצערי לא נכחתי בפעילות אבל נראה שהיה מאד מוצלח. ספר קצת מאיפה הגיע הרעיון ומה קרה בשטח

הרעיון נולד באחת מישיבות הנהלת המוזיאון שקדמו לפתיחת תערוכת האופניים. הקשבתי לאנשים אך בו זמנית חשבתי על ארבע זוגות אופניים (לילדים) מפונצ’רים, חלודים, שתקועים אצלי הרבה זמן במחסן. אז עלה הרעיון של בית חולים או בית הבראה לאופניים. אז איך זה בדיוק עובד? פנינו לשישה בתי ספר בחולון והצענו להם שיתוף פעולה שבמסגרתו כיתה מכל בית ספר תתרום זוגות אופניים שכבר לא בשימוש. צוות החינוך של המוזיאון, התלמידים ומכונאי אופניים ניקו את האופניים, תקנו אותם כמובן, עשו להם מתיחת פנים וטיפול יופי. לאחר מכן אספנו את כל זוגות האופניים, 60 במספר, מששת בתי הספר והעברנו את התרומה לאגף הרווחה של עיריית חולון שמעבירה אותם בימים אלו לילדים של משפחות בחולון שאין להם אופניים. כל זאת על רגל אחת ומאוד בקיצור.

מקסים! מה היו התגובות של התלמידים שתרמו את האופניים ושיפצו אותם?

תודה רבה. לפני התגובות הייתה הפעילות בשטח. המשפט שעלה לי כל הזמן הוא “עוד לא אבדה תקוותנו”: הייתה התגייסות, הרבה רצון ואכפתיות אמיתית. נראה לי שזה נובע מתחושה שיש משמעות אמיתית למה שאתה עושה. אתה נותן ועושה למען מישהו וזה מרגיש הדבר הנכון.

וגם הילדים הרגישו ככה?

דיברתי על הילדים… אי אפשר שלא לראות זאת, הם רציניים, עובדים, מרוכזים וגם התגובות היו כמו ״יש לי עוד זוג אופניים, אני יכול להביא…״, וגם ״בוא נעשה את זה טוב, זה הולך לילדים אחרים…״. נשמע קצת מתקתק אך זה בא ממקום אמיתי.

זה מעניין הדבר הזה, זה חלק ממגמה רחבה שאפשר לראות בעולם: ארגון Fixperts של דניאל צ׳רני, התערוכה Repair שנפתחת השבוע במוזיאון העיצוב של ויטרה. ממה זה נובע לדעתך?

תרשה לי להזכיר את ויקטור פרנקל הפסיכואנליטקאי, ניצול השואה, שכתב את “האדם מחפש משמעות”. זה בדיוק כך – אנו מחפשים משמעות עמוקה יותר למה שאנו עושים ולמרוץ היומיומי שבתוכו אנו כלואים. איך אמר גנדי (מאהטמה)? “עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם”. בנתינה לאחר ישנה משמעות.

ובכל זאת, למה עכשיו? פרנקל וגנדי לא אמרו את זה אתמול…

זה נכון, אך כיום יש הרבה מאוד רעשי רקע שמפריעים להבין לאן הכל הולך ומה התפקיד שלי בכל הדבר הגדול שרוחש סביבנו. המסרים שעוברים דרך אמצעי התקשורת לילדים וגם לנו המבוגרים הם של תחרותיות וחומרנות. ילדים מודדים זה את זה לפי דגם האייפון ומבוגרים לפי המודל של הרכב. הדרך שבא אנו נוהגים זה בזה מושתתת יותר על אנוכיות ואינטרסנטיות ופחות על אחווה ודאגה לאחר. מכאן מגיעות התפישות החברתיות שמחפשות תיקון.

ואתה אופטימי?

אני אופטימי מודאג. כאב לארבעה ילדים אני רואה כיצד הם מתחילים את חייהם ואני מודאג. מצד שני עולם המדע, העיצוב והתעשייה מספקים פתרונות מדהימים שיאפשרו איכות חיים נהדרת אם רק נדע לעשות זאת נכון. עשייה נכונה מתחילה בערכים שפועמים בך. הערכים הם בסופו של דבר הדרך שבה תנהג על הכביש או לחלופין תסייע לאדם במצוקה (סליחה על הטון המטיף זה לא בא משם)

דווקא לא נשמע מטיף. איך הפעילות הזו משתלבת עם שאר הפעילויות של אגף החינוך של המוזיאון? אתה יכול לתת עוד כמה דוגמאות לפעילויות עבר או עתיד שלכם?

בשמחה. גם במוזיאון העיצוב וגם במוזיאון הקומיקס חשוב לנו מאוד הצד החברתי של העשייה המוזיאלית. חשוב לנו הקשר עם בתי הספר בחולון, עם ילדי העיר ותושבי העיר, לצד פעולות וסדנאות שמתיחסות לנושאים סביבתיים.

יכול לתת דוגמאות ספציפיות?

במוזיאון הקומיקס הפקנו ספר בשיתוף עם תוכנית קרב לחינוך, “סימני דרך”. הספר מיועד לילדים בכיתות ה’ ועוסק בקונפליקטים חברתיים בישראל. למשל, פערים בין עשירים ועניים, היחסים העכורים בין חרדים וחילוניים, ערבים ויהודים. בספר ישנם 11 סיפורים קצרים בקומיקס שמספרים את הבעיות הגדולות שעליהן דיברתי באמצעות סיפורים קצרים של יוצרי קומיקס מעולים. במוזיאון העיצוב אנו מציעים סדנאות שעוסקות ב”עיצוב כפותר בעיה”. לדוגמה, אריזות לפירות משלטי חוצות ממוחזרים שהילדים מעצבים בעצמם. חשוב לספר את הסיפור בשלמותו, אז גם הילדים מבינים את המשמעות של העשייה ואז גם מתחולל בהם (כך אני מקווה) שינוי קטן לכיוון הנכון. אנו מנסים באופן זהיר ומתון לעצב תודעה ומודעות.

בהחלט. משהו חשוב נוסף שצריך להגיד לפני שמסיימים?

הזכרתי אנשים כמו ויקטור פרנקל וגנדי אז אי אפשר שלא להזכיר את דה וינצ’י (ובעקבותיו ברונו מונארי) שכתב “לדעת לראות”. נאחל לכולנו שנדע לראות באמת יותר האחד את השני ואת האחר בכלל.