איור עכשיו. מפגש 75: קורן שדמי

קריירת האיור של קורן שדמי התחילה בגיל צעיר, אחרי שבגיל 15 הוא כבר היה אסיסטנט של אורי פינק, שלדברי שדמי הכניס אותו לעולם הקומיקס. חודש אחרי הצבא הוא עבר לארצות הברית והחל ללמוד במחלקה לאיור וקומיקס ב-SVA, ניו יורק. שדמי, כיום בן 32, סיים את הלימודים ב-2006 ונשאר לגור בה מאז. מאז הוא עושה בעיקר איורי אדיטוריאלז לעיתונים ומגזינים, ביניהם הניו יורק טיימס, הווילג׳ וויס, בוסטון גלוב, וולסטריט ג׳ורנל ועוד. בנוסף הוא הוציא לאור ב-2009 ספר קומיקס – קובץ סיפורים קצרים בשם In the Flesh – ובמקביל הוציא מספר ספרים גם באירופה. לפני שנה יצא בצרפת ספרו האחרון, The Abaddon, שפורסם במקור כסדרת קומיקס אונליין.

הפרויקט העצמאי אחרון שלו, שלווה בקמפיין קיקסטארטר, היה לוח השנה ״To Die For״. בכל דף הוא אייר נשים מפורסמות מההיסטוריה כנערות פין-אפ, בהשראת המסורת האמריקאית של שנות ה-40, ה-50 וה-60, אבל במקום לקחת סתם נשים יפות וסקסיות, הוא בחר בנשים כמו פרידה קאלו, מארי אנטואנט, ג׳יין מנספילד ועוד.

״כמאייר אני מקבל כתבות שעוסקות בנושאים שלאו דווקא מעניינים אותי. לא פעם נהיה לך טייפקאסט, מזהים אותך בתור מישהו שמתאים לכתבות מסוימות. אני מקבל הרבה כתבות של עולם העסקים. אלו דברים קשים לאיור, לאו דווקא מה שהייתי רוצה לעשות כמאייר. יחד עם זאת, אתה חייב להמשיך ולעשות מהצד דברים שמלהיבים ומעניינים אותך. זה היה הרעיון, לעשות משהו שאני אהנה לעבוד עליו ושיש לו פוטנציאל מסחרים, שאנשים יבינו ויקנו. בלי קשר, מאיירים נמשכים לגוף האנושי, אז זה היה עוד תירוץ לעשות את זה״.

״גם בארצות הברית יש הרגשה שהעיתונות המודפסת היא ספינה שאף אחד לא יודע לאן היא נוסעת. העולם של איור ושל יצירת תוכן למגזינים ולעיתונים משתנה כל הזמן, אלה לא מים יציבים, המצב די סוער ואף אחד לא יודע לאן זה הולך. כפרילאנס אני כבר רגיל שיש שנים טובות יותר ויש טובות פחות, ולכן אני מנסה לא לשים את כל הביצים בסל אחד. בשנה האחרונה אני עובד על ספר קומיקס עם הוצאת מקמילן, ספר שלא אני כתבתי אבל אני מצייר. כך, מצד אחד אני ממשיך לעשות איורים לעיתונים ומצד שני יש לי את הפרויקט הזה, שהוא פרויקט גדול שאני עובד עליו כל יום. זה יוצר יותר יציבות.

״כשהמצב טוב אני עושה את מה שאני עושה, מקדם את האיור שלי כמה שאני יכול, ועובד על פרויקטים. כשהמצב פחות טוב אני חושב מה הפלאן בי שלי. הכיוון הכללי הוא להיות יותר מי שיוצר את התוכן ולא מי שמקבל כתבות ומאייר משהו שמקשט טקסט שמישהו אחר כתב. אחרי שמונה שנים שאני עושה איור יש הרגשה שאפילו המאיירים הכי מצליחים מגיעים לקיר, במיוחד מאיירים שלא עושים ספרי ילדים. יש יתרון בליצור את התוכן של עצמך, למצוא דרך לספר את הסיפור שלך. זה הכיוון הכללי, ואני יודע שזה לא קל, לא פשוט״.

״עד היום התחלתי בדרך כלל את האיורים שלי בעפרון או דיו, סרקתי והוספתי טקסטורות של צבעי מים. הבעיה בסריקה ובצביעה בפוטושופ היא שזה יוצר לוק דומה. לכן התחלתי לעשות איורים עם צבעי מים, כדי לא להיראות כמו כולם. זה משהו שאני חושב עליו כל הזמן, איך לא ללכת יותר מדי אחרי אופנות. יש מאיירים שכל הזמן משתנים אבל אני די שמרתי על אותה טכניקה. עם השנים זה נהיה יותר ויותר דיגיטלי. מדי פעם אני עדין משתמש עם מכחול ודיו אבל חלק גדול מהאיורים שלי אני עושה ישר במחשב, גם אם את הציור הראשוני עדין תמיד עושה עם עפרון״.

״גם באיור יש אופנות, למרות שהן לא מתחלפות מהר כל כך כמו בעולם האופנה שכל הזמן משתנה. כרגע יש את האופנה של השנה שנתיים האחרונות, איורים מאד גרפיים, שטוחים, המגזינים מאד אוהבים את האיורים הגרפים הרדוקטיווים האלו. פה קוראים למי שיוצר אותם dillustrators, גרפיקאים שגם עושים איור. זה מאד פופולארי״.

״העידן הדיגיטלי די מבלבל. כמות הפלטפורמות שיש לך לקדם את עצמך היא עצומה. יש את פייסבוק, יש טוויטר, יש ביהאנס, יש אינסטגרם, ועוד ועוד, ולהגיד את האמת, זה יותר מדי בשבילי. בסופו של דבר זה לוקח את תשומת הלב שלך ממה שבאמת חשוב, שזה האיור עצמו.

״זה מפעל שלם לתחזק את הנוכחות הדיגיטלית שלך. למאיירים המצליחים שאני מכיר יש אסיסטנט שמתחזק את זה, זה הרבה עבודה. יש לי פאנפייג׳ בפייסבוק, שמאד עזר שעשיתי את הקיקסטארטר, כי אלו אנשים שמוצאים את הסגנון שלך מעניין ויש להם קשר למה שאתה עושה. בכל מקרה כרגע אני מרגיש שזה ממש יותר מדי, אבל אני משחק במשחק הזה. אתה לא יכול שלא, אחרת אתה יכול להיעלם, וזו הדרך כיום לקדם את עצמך״.

״בכל פעם שאני בא לארץ אני רואה מה מפרסמים בעיתונות, בידיעות אחרונות, אני עדין עובד עם כלכליסט פעם ב… יש דברים מאד יפים ומעניינים, הבעיה היא שכמה שקשה פה, בארץ קשה פי שניים. התקציבים אף פעם לא היו גבוהים, אין היסטוריה של איור. לא הסתכלתי על ידיעות אחרונות בשנות ה-70 אבל אני מניח שלא היו שם איורים כמו שיש היום. בארצות הברית כבר בשנות ה-30, ואפילו לפני זה, השתמשו באיורים״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.