איור עכשיו. מפגש 78: אסף קרבס

המסלול המקצועי של אסף קרבס, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בצלאל (1999), התחיל בדומה למסלול של מעצבים רבים. לאחר שסיים את הלימודים הוא עבד בעיצוב תערוכות, בעיצוב לברודקאסט ובמיתוג, ואז קרה המפנה, כשהרגיש ש״המוח שלי התרוקן לגמרי. פשוט הרגשתי חור בלב. קראתי את ׳הוידויים׳ של רוסו – זו האוטוביוגרפיה הראשונה במערב חוץ מהווידויים של אוגוסטינוס – ומאד התרגשתי. רוסו מספר שם שהוא התחנך על יוון ורומא, ואמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות״.

קרבס, כיום בן 43, לא הסתפק בלהגיד: הוא עשה תואר ראשון בלימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל למד במשך שנה תכנית אישית במדרשה. משם המשיך לתואר שני בלימודים קלאסיים, וכיום הוא עושה דוקטורט – חוקר את הגוף בעת העתיקה. בנוסף, סיפור קצר שלו התפרסם ב״הארץ״ וזכה להיכלל בין הסיפורים המומלצים בתחרות הסיפור הקצר של העיתון לפני כמה שנים, הוא השתתף בתערוכות שונות בארץ ובחו”ל, היה חלק מקבוצת האמנות ״סלמנקה״, וב-20/2 הוא ישתתף בתערוכה קבוצתית שתיפתח בגלריה P8 ברחוב יהודה הלוי בתל אביב.

במקביל לעבודות פרילאנס כמעצב, קרבס מלמד בשנקר במחלקה לתקשורת חזותית ובלימודים העיוניים, ומאייר, ״אבל אני לא מאייר קלאסי. אני לא מצליח לעשות איורים חמודים, יפים ומתוקים, איכשהו הם יוצאים לי מרושעים. במקור רציתי ללמוד אמנות, אבל חשבתי שכמעצב העתיד הכלכלי שלי יהיה יותר מובטח. והנה, אני חוזר לאמנות: באיורים שלי אני כל הזמן על הגבול: המקום שבין איור לאמנות ובין עיצוב לאמנות הוא המקום שמעניין אותי. בסופו של דבר אפשר להגיד שהעבודות שלי נמצאות על קווי התפר שבין איור, עיצוב, אמנות, ספרות ופילוסופיה.״

״זה התחיל כבר בבצלאל מצורך כפייתי להיות עם ספר סקיצות 24 שעות ולתעד את החיים. יש לי דחף לרשום כל מה שקורה והמחקר האקדמי נכנס לזה מהצד הטקסטואלי. עד היום רוב העבודה שלי היא רישומים שאני כל הזמן רושם בכל מקום על כל דף. במקביל, בגלל שאני חוקר את הגוף – המחקר שלי עוסק בגבולות של הגוף, בשלד החיצוני, בעור – התחלתי לעבוד הרבה עם דימויים של גוף.

״האיורים שלי ניזונים מטקסטים פילוסופים שאני קורא ולכן הם לא תמיד קונקרטים. זה לא איור במובן שאני לוקח טקסט ונותן לו פרשנות אישית לאיזה סיפור. בנוסף אני רושם כל הזמן את הסביבה שלי, את החפצים ואת העולם שסביבי: לוגואים, מוצרים, בקבוקים, תוויות, כל הדברים שמעצב גרפי אוהב להתעסק בהם. בשנה האחרונה אני גם עובד הרבה עם טקסטים של משוררים. אני תולעת ספרים, מאד אוהב שירה, עובד גם עם משוררים עתיקים כשאני משאיר את הטקסטים בלטינית״.

״במשך שנים נמנעתי מפייסבוק, רק לפני חצי שנה נכנסתי, ואתר עם עבודות לא היה לי אף פעם. היתרון הגדול של פייסבוק מבחינתי הוא שאני נחשף למשוררים ישראלים ומעלה איורים לטקסטים שלהם. אני אף פעם לא יודע מה יאהבו ומה לא. יש איורים שאני מקבל עליהם הרבה לייקים ויש כאלו שאני בטוח שזו יצירת מופת ולא מקבל שום תגובה, וזה מבאס.

״ויש מקומות שאני לוקח טקסט של דלז או של ניטשה, קורא ופשוט מצייר. הרבה אנשים סולדים מהפוסט מודרניזם, אבל מרגע שנכנסת לזה ואתה מצליח לברור, יש בו משהו משחרר ופורה שמטיס אותך למעלה. כשאתה מבין שאתה לא מחויב לטקסט עם נרטיב של התחלה, אמצע וסוף, אלו המקומות שמעניינים אותי. לקח לי הרבה זמן להעז לקחת טקטסים כאלו והתגובה שלי אליהם הרבה יותר חופשית. אני אוהב שאני יכול לשחק עם כמה הצופה מבין וכמה לא״.

״כשסיימתי את בצלאל היו מעט מאד מאיירים. בשנים האחרונות אני מרגיש פריחה מופלאה גם בטכניקות, ואני מרגיש שהמחשב עשה משהו טוב מהבחינה הזאת. יש עבודות נפלאות של סטודנטים, יש המון עושר, פתאום יש פריחה לתחום הזה וחשיפה גדולה למה שקורה בעולם, שהבין את הכוח והמקום התרבותי שיש לאיור ונותן לו הרבה יותר מקום.

״מצד שני אני רואה עולמות שלמים בחו״ל שלא קיימים בישראל וזה חבל. באופן אישי אני נאבק למצוא לעצמי מקום בשדה הזה, נזהר מלעבוד במקום המסחרי. לפעמים יש באיור המסחרי משהו של ועדת קישוט, שהוא פשוט רק יפה, וזה המקום שפחות מעניין אותי. פחות מעניינת אותי האסתטיקה המתקתקה של האיור, ואני גם חושב שאני פחות טוב בה. עד היום קשה לי להשתחרר מהמקום שאיור היה שייך לספרי ילדים. ברגע שנתתי לעצמי להגיב לשירה או פילוסופיה, לטקסטים מכוננים, זה השתחרר״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.