Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
אסף עיני ונדב פינק: אם הדבר היחיד שמעניין אותך הוא לחדש, סביר שבסופו של דבר כל מה שתייצר יהיה פרובוקציה
מי שקצת מעורה בעולם האופנה המקומי, סביר להניח שנתקל יותר מפעם אחת בשמם של אסף עיני ונדב פינק. אם לא, אף פעם לא מאוחר להתחיל.
לפני כמה חודשים פתחו השניים את hommegrown, בלוג אופנת גברים מקומי, כחלק מרשת הבלוגים באתר telavivian. עיני הוא צלם, פינק הוא מעצב – למרות שאני בטוח שלהגדיר אותם רק בתואר אחד עושה להם עוול – ובסדרת הצילומים שהם מפרסמים בכל פעם הם מצליחים ללכוד משהו מרוח הזמן, ועושים את זה בצורה רעננה, לא מתאמצת, ולא פחות חשוב – סקסית.
ביקשתי מהשניים שיספרו איך הם בוחרים את המצולמים ואת הלוקיישנים, איזה סוג של גבר ישראלי הם מציגים, והאם בעידן של עודף דימויים אפשר בכלל לחדש. אבל לפני הכל, עוד דוגמה מייצגת לעבודה של השניים:
yuvalsaar:
אהלן
Nadav:
היי
Asaf:
שלום
yuvalsaar:
מה שלומכם?
Asaf:
בסדר גמור… מה נשמע?
yuvalsaar:
לא רע בכלל. מאד מרוצה ממזג האוויר!
Asaf:
גם פה 🙂
yuvalsaar:
אז בואו נתחיל, וקודם כל מהשם שבחרתם לבלוג: hommegrown. למה הכוונה?
Nadav:
האמת שבהתחלה נורא רצינו את לתת לו את השם “וואחש”, על שם איזו הפקה שעשינו, אבל לא ממש מצאנו דרך להעביר את המשמעויות של השם באופן ברור באנגלית. hommegrown נולד כמשחק מילים על מושג הגידול הביתי, כשאנחנו מאייתים את המילה הראשונה באיות הצרפתי למילה גבר. מכיוון שאנחנו עוסקים באופנת גברים מקומית זה נראה לנו אך מתאים.
yuvalsaar:
מתאים לגמרי, ועדין – למה ביתי? מה החיבור שלכם לבית?
Nadav:
הכוונה בביתי היא בעיקר לכך שבחרנו לעסוק בתוצרת מקומית – בין אם זה מעצב מקומי, דוגמן או מצולם מכאן, או באיזושהי מגמה שרלוונטית לתל אביב.
Asaf:
נראה לנו הגיוני שאם אנחנו חיים פה ועובדים בתעשייה המקומית, שנעבוד איתה ובתוכה וננסה לפתח אותה.
yuvalsaar:
מה באמת הרקע שלכם, אפרופו עובדים בתעשייה? תגידו כמה מילים בני כמה אתם, מה אתם עושים, וכן הלאה
Asaf:
אנחנו בני 27, אני התחלתי לצלם הפקות אופנה פחות או יותר בגיל 21. מאז אני מצלם למעצבים מקומיים, עובד גם עם אחי הגדול בתעשיית הוידאו קליפים, וגם לומד אמנות בבצלאל
Nadav:
אני סיימתי ללמוד עיצוב אופנה בשנקר לפני כשנתיים וחצי, מאז הספקתי לעבוד כשנה בחו״ל ועוד כשנה וחצי בארץ. בנוסף מזה כשש שנים אני עובד ככתב אופנה בטיים אאוט.
yuvalsaar:
אוקי. אז מעניין אותי איך זה עובד, כי אצלי זה יותר פשוט: אם אני רוצה לכתוב משהו אני פשוט פותח את הלפטופ, מקסימום צריך לקבוע עם מרואיין או שניים… איך זה עובד אצלכם? איך מחליטים מה יהיה הפוסט הבא?
Asaf:
בדרך כלל אנחנו מוצאים מצולמים שאנחנו רוצים שישתתפו בפוסטים, ואז אנחנו יושבים וחושבים בבגדים של מי אנחנו רואים אותם מצטלמים ובאיזה אווירה וסיפור. זה קצת מרגיש כאילו שלא יודעים באמת למה לצפות בכל יום צילום או שאנחנו מצפים למשהו אחד ויוצא משהו אחר – כשכל האלמנטים מתחברים יחד
yuvalsaar:
אז הנה שאלה איך זה עובד מספר 2: אם אתם מסתכלים על הפוסטים שפרסמת עד עכשיו, מה משותף למצולמים שבחרתם?
Nadav:
שכולם “לא עשויים”. כמעט את כל מי שאנחנו מצלמים אנחנו מוצאים בעצמנו, ובדרך כלל זאת גם הפעם הראשונה שהוא נמצא מול מצלמה, כך שגם אם לפעמים יש קצת קושי להתניע, הם תמיד יהיו נטולי מניירות.
yuvalsaar:
וואלה. איפה מוצאים, אגב?
Nadav:
האמת שבעיקר ברחוב.
yuvalsaar:
אז מצאתם מישהו, חשבתם על בגדים, על אווירה, על סיפור. מה עם לוקיישן? לדוגמה בפוסט על רוני בר (תמונות השחור לבן שלמעלה) או בפוסטים על אדם גפן (מקבץ התמונות הבאות) שאני מחבב במיוחד. איך ואיפה בחרתם אותם? (לחיצה על כל תמונה תפתח אותה בגדול בחלון נפרד)
Asaf:
בדרך כלל אנחנו נוסעים לסיור לוקיישן ומוצאים מקומות שבא לנו לצלם בהם, לפעמים זה פשוט כמו לצלם בגינה שמאחורי הבית… כמו אצל רוני בר
yuvalsaar:
ממה שאתם אומרים זה נשמע כאילו הכל נעשה קצת ללא מאמץ, מה שנקרא על הדרך…
Nadav:
הלוואי. נראה לי שדולי פרטון היתה זאת שאמרה פעם שצריך הרבה כסף בשביל להראות כל כך זולה.
Asaf:
🙂
yuvalsaar:
לול. יש בזה משהו… ועכשיו ברצינות: איך אתם מתמודדים עם העידן הזה שאנחנו מוצפים באלפי דימויים ונדמה כאילו הכל כבר נעשה. אפשר בכלל לחדש? אסף, כסטודנט לאמנות אני מניח שזה מעסיק אותך לא מעט
Asaf:
האמת שזו השיחה הבלתי נגמרת של הסמסטר (: וכן, זה מעסיק אותי מאוד, גם בלימודים וגם בעבודה. אבל באיזשהו מקום זו שאלה שאי אפשר כבר להתמודד איתה, אחרת היא יכולה להאפיל על כל תהליך העבודה. אנחנו מנסים בעיקר להתמקד בליצור דימויים באופן אותנטי שיוצאים מהסיטואציה… ולהנות גם
yuvalsaar:
נדב? כמי שגם כותב על אופנה, איך אתה מתמודד עם זה?
Nadav:
אם הדבר היחיד שמעניין אותך הוא לחדש, סביר שבסופו של דבר כל מה שתייצר יהיה פרובוקציה. מאוד פשוט לראות את זה באופנה. בתור מעצב מצאתי שהכתיבה, והצורך להשאר כל הזמן מעודכן, פוגמים לעיתים ביכולת ליצור ממקום נקי, אבל זה הכל עניין של איזון. אתה לא יכול ליצור בוואקום כמו שאתה לא יכול ליצור מתוך מקום רווי מדי בהשפעות.
yuvalsaar:
איך בכלל התחברתם, אגב, אחד לשני?
Nadav:
כשהייתי בשנה ד׳ בשנקר ביקשו מכמה סטודנטים להכין פורטפוליו, פחות או יותר מהיום למחר, עבור מעצב כלשהו שבא לראות עבודות של סטודנטים. באותו הזמן בדיוק עיצבתי תלבושות עבור עבודה של אריאל כהן וידעתי שהוא מכיר את אסף אז ביקשתי שיקשר ביננו כדי שאוכל לצלם את העבודות שלי בלי שזה יהפוך לסיוט הפקתי, וזאת היתה אהבה ממבט ראשון. מהר מאוד הבנו שיש לנו המון במשותף והמשכנו לעבוד ביחד מהר מאוד.
yuvalsaar:
נייס! אני אוהב סיפורים כאלו. והבלוג בתל אביביאן איך צמח? ולמה (ולא שצריך סיבה מיוחדת…) החלטתם להתמקד דווקא באופנת גברים מקומית?
Nadav:
אחרי הרבה זמן שעבדנו בעיקר עבור עצמנו, הרגשנו שהגיע הזמן להתחיל להוציא את זה החוצה. החיבור לתל אביביאן נוצר תחילה מתוך הכרות עם כמה מהמשתתפים האחרים, ומהר מאוד מצאנו שזה המקום האידאלי עבורנו. זאת פלטפורמה מסוג שאין בארץ. היא מאפשרת ליצור תוכן בלי אף שיקול מסחרי ובלי שום התערבות מערכתית, ובו בזמן היא רצינית ועשויה לעילה.
yuvalsaar:
איזה סוג של גבר ישראלי אתם מציגים? זה מודל מציאותי? פנטזיה?
Nadav:
אני לא בטוח שאנחנו באים ליצג גבר ישראלי כלשהו, אלא בעיקר לתת את הפרשנות שלנו לעשייה המקומית. חלק מהמטרה של הומגרואן היא לנסות לרענן את הדרך שבה מוצגת האופנה המקומית, כך שאין לנו כל עניין להדגיש בה מוטיבים ישראלים, אלא דווקא לנסות לתת לה תחושה בינלאומית. מבחינת מציאות ופנטזיה, כמו כל עיסוק ביצירה, אתה מתחיל עם מציאות כלשהיא וגורר אותה אל עולמות הפנטזיה, כך שהתוצאה היא שילוב של שתיהן.
yuvalsaar:
מה באמת אפשר להגיד על אופנת הגברים המקומית? משהו השתנה מאז שהבלוג השכן שלכם, הגרסונייר, נוסד לפני חמש שנים אם אני לא טועה?
Asaf:
אני מרגיש ששוק העבודה של הגברים פה מאוד מצומצם. הוא גדל, אבל בבייבי סטפס. ונראה הכי טבעי לתפור לו איזושהי פלטפורמה שתעודד אותו לגדול…
yuvalsaar:
נדב, מה אתה אומר?
Nadav:
באשר לגברים – כמעצב תמיד העדפתי לעסוק באופנת גברים, זה יותר עניין אותי ונמשכתי לזה באופן טבעי, כך שבפעמים הראשונות שעבדנו יחד זה היה נתון. זה המשיך באותו הכיוון גם בגלל ששנינו מצאנו את עצמנו שם. אופנת גברים נמצאת בנסיקה עולמית כבר שני עשורים בערך, כשהיא הופכת לשוק עם כוח שלעולם לא היה לו קודם. בארץ כמובן שהמצב הרבה יותר עדין, שכן גם אופנת נשים היא תחום מוטל בספק.
אפשר להגיד על אופנת הגברים המקומית שהיא סוף סוף מתחילה להעז. יצא לי ללמוד ואחר כך לעבוד עם אלה אייזנברג, שהקימה את מייזון רוז’ לפני כמעט עשור, ואני זוכר את עצמי כבר אז נדהם מכך שסוף סוף מישהו מעז להרים את הכפפה ולהציע אופנה אמיתית לגברים. לגרסוניירים יש מקום של כבוד בצמיחה של השוק הזה, שכן הם היו הראשונים כאן להתייחס אליו בתור משהו שראוי לכיסוי באופן עצמאי.
yuvalsaar:
אם אני לא טועה גם פרויקט הגמר שלך בשנקר היה קולקצייה לגברים. נכון?
Nadav:
נכון. השתדלתי לעצב כמה שיותר לגברים במהלך הלימודים.
yuvalsaar:
אסף, התחלת כבר לחשוב על פרויקט גמר משלך? באיזו שנה אתה בכלל?
Asaf:
אני בשנה ב׳, ואני מממממש לא חושב על הפרויקט גמר שלי. בעיקר חושב על פרויקט סוף השנה…
yuvalsaar:
כן… שנה ב׳ יש עוד זמן. משהו חשוב להגיד שלא אמרתם לפני שמסיימים?
Nadav:
האמת שכן. כשנכנסנו לפרוייקט קצת דאגנו שיגמר לנו החומר המקומי לעבוד איתו די מהר, אבל ככל שאנחנו מתעסקים בזה יותר אנחנו מגלים יותר כשרונות חבויים, ויותר מעצבים שיש להם מנעד יצירה מספיק רחב כדי לדלות מהם יותר מסיפור אחד. ושמעבר לכך, זוהי רק ההתחלה, אנחנו עדיין בשלבים הראשונים, ויש לנו עוד חלומות גדולים לעתידו של הומגרואן 🙂
Asaf:
מה שנדב אמר… (:
yuvalsaar:
לגמרי. אם אפשר יש לי רק תלונה אחת, או בקשה: יותר פוסטים. הבנתי שאתם עסוקים אבל בכל זאת…
Nadav:
אנחנו באמת משתדלים. אם זה היה אפשרי, היינו מצלמים כל יום מבחינתנו
yuvalsaar:
אני את שלי אמרתי…
