פיצו קדם: אור לא דורש כלום, ולמרות שהוא לא דורש הרבה, הוא משפיע מאוד

אור, לכאורה, הוא עניין פשוט: יש או אין, פתוח או סגור, חזק או חלש. אולם על פי מעצב התאורה האדריכלית איילון גביש, אור הוא ענין מורכב הרבה יותר. ״לפעמים אתה יושב בחלל ולא מבין למה לא נעים לך”, הוא מסביר.

״החלל יפה, אבל אתה מרגיש תחושת אי נוחות: אור מרצד או מסנוור. אור חזק מדי, ממוקד או מעוות. אור יכול לעוות את התפישה שלנו. אני יכול לשים פה סלט ואם האור לא נכון הוא ייראה לך חיוור או ישן. אתה לא תרצה לאכול אותו. כשאתה רואה בסופר את הבשר הוא אדום בגלל האור: יש תאורה מיוחדת שמחמיאה לבשר, זו תאורה שיש בה יותר אדום בספקטרום שלה״.

״האור הוא משאב שמשפיע על כולנו, אין מישהו שיכול להתעלם ממנו״, מוסיף האדריכל פיצו קדם. ״יש אור שמביא שמחה ויש אור שמביא נוגות, יש אור של לילה ויש אור של יום. כל אחד מרגיש את זה, גם אם זה בתת מודע. אנשים יושבים בבית קפה או בפארק, ומסובבים קצת את הכיסא כדי להיות בזווית יותר טובה לשמש.

“אתה נכנס לחלל שיש בו איזו קרן אור, אף אחד לא יכול להתעלם מזה. גם ילד בן ארבע שם לב לזה. אי אפשר להישאר אדיש. אור הוא חומר שאני אוהב שיש לנו הרבה ממנו. יש בו משהו מפתיע, קשה לשלוט בו. יש בו ליריקה שמפתיעה אותך בכל פעם מחדש. הוא לא דורש כלום, ולמרות שהוא לא דורש הרבה, הוא משפיע מאוד״.

דברים אלו, מתוך הכתבה שלי על תאורה אדריכלית שהתפרסמה בשבוע שעבר בגלריה, מייצגים גם את המקום שבו הייתי כשהתחלתי לעבוד על הכתבה: הייתי קצת סקפטי, לא הייתי בטוח מה כבר אפשר לכתוב על אור. אבל אז קרו שני דברים: נפגשתי עם גביש ושמעתי הרצאה של קדם.

גביש הוא מעצב תאורה אדריכלית. קדם הוא אדריכל, אבל יש לו חיבור מיוחד לאור, שנובע בעיסוק בצילום, שבו החל לפני העיסוק באדריכלות. ״בנשמה שלי אני צלם, ומבחינה היסטורית צילום הוא קודם כל אור שמונח על נגטיב״, הוא אומר.

״יש משהו באדריכלות, ובטח במודרניזם, שאני מאמין בו. בדיוק שלו. לעומת זאת יש משהו באור שהוא לא מדויק. הוא אמנם פרמטר נמדד, אבל ככל שתנסה לצפות איך הוא יתנהג, תמיד יהיו עוד פרמטרים שמשפיעים עליו: הדינמיות שלו היא גם עונתית וגם יום יומית. חלל או מבנה אף פעם לא נראים אותו הדבר בעונות ובשעות שונות״.

להרצאות האורח שמעביר קדם על עבודותיו הוא נותן את הכותרת ״היעדרות ונוכחות״, שמתמצתת את הגישה שלו לאור ואדריכלות: היעדר של מקור האור והנוכחות של התוצאה. ״אני מאמין שטביעת האצבע של האדריכל לא צריכה להיות חזקה יותר מהפרויקט״, הוא אומר. ״הרבה פעמים אנחנו נתקלים באדריכלות שמנסה לעשות שריר, לצעוק צעקה, להתבלט. אני מנסה לחפש את האל זמניות – מה שכמובן כמעט בלתי אפשרי – ובתוך האיפוק הזה לאפשר לאור לחולל את הסערה, את הדרמה״.

מה מושך אותך באור?

״החיבור בין המדטיבי לבין המדויק, בין המינימליסטי לבין הדרמטיות והקונטרסט. אור הוא אמנם משהו אוניברסלי אבל אור הוא גם מקום. קצת כמו ריח. למדתי בלונדון והאור באזורים הכפריים של אנגליה הוא לא האור בירושלים, וגם לא האור במדבר סיני או בחוף הים של תל אביב. אור מחבר אותך לקונטקסט. כאדריכל אני משתדל ליצור דיאלוג עם האור הטבעי, ליצור מהמשאב הזה ארכיטקטורה של ממש.

״היופי באור זה שהוא נגיש, הוא חינם והוא של כולם. הוא לא עוד מוצר יקר או חומר נדיר. להבדיל מבנייה יקרה או מפריט אספנים נדיר, גם בדירה ישראלית טיפוסית אפשר לנצל את אור הבוקר הנהדר. זה מה שמרגש באור: הוא כל הזמן פה. כישראלים יש לנו אותו כל הזמן״.

גביש הוא בוגר החוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי המכללה למינהל (2000), ובעל תואר שני בעיצוב מוצר בהתמחות לתאורה מדומוס אקדמי במילאנו (2002). בין הפרויקטים שבהם היה מעורב אפשר למצוא את מלון ״מנדלי סטריט״ ומסעדת ״טופולופומפו״ (אדריכלים ברנוביץ־קרוננברג) בתל אביב. בנוסף, הוא מלמד במכללה למינהל ובמכון הטכנולוגי חולון.

לסטודיו שלו הוא קרא Twilight (דמדומים), מכיוון ש״יש סיבה לכך שאנשים מתפעלים משעות הדמדומים או משעות הבוקר המוקדמות. זה אור עם קרניים ארוכות, ויש בהן יותר אדום ויותר צהוב. אור אנושי יותר, שקל להתחבר אליו. זה בדיוק המקום שאנחנו שואפים אליו בסטודיו: אנחנו רוצים לחבר בין תאורה לבין אנשים ומקום.

״אני מקווה שאנשים יבינו מה זה החומר הזה. אנשים גרים עם תאורת פלורסנט, וזה אולי חוסך להם כסף, אבל בסופו של דבר האיכות של האור לא טובה. יש אנשים שאומרים לי, אני לא מבין למה אני עצבני, ואני אומר להם תחליפו את הפלורסנטים ולא תהיו עצבניים״.

עלית פה על משהו. אולי נחליף בכל המדינה את הפלורסנטים ונהיה מדינה יותר רגועה?

״לגמרי״.