רותי דירקטור מוכנה להיות לרגע לא רלבנטית ולו רק כדי להעלות שאלות שעדיין תקפות בעיניה

בחודש שעבר נפתחה במוזיאון חיפה לאמנות (בשיתוף עם נעמת) התערוכה משולש שיקגו, במלאות 40 שנה לעבודה האיקונית ״דינר פארטי״ של ג’ודי שיקגו. שיקגו החלה לעבוד על יצירתה המונומנטאלית ב־1974. בתום ארבע שנות עבודה שנעשתה בשיתוף פעולה עם-400 נשים וגברים, הוצגה היצירה במוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו ומייד נחשבה לציון דרך בכל הקשור לנוכחות נשית באמנות.

העבודה היא שולחן גדול בצורת משולש שווה צלעות, שכל אחת מצלעותיו ערוכה ל־13 דמויות של נשים שהשאירו חותמן על ההיסטוריה האנושית. השולחן הדהד את ״הסעודה האחרונה״, אחת הסצנות המפורסמות ביותר באמנות המערבית, אלא שבמקום ישו ו-12 השליחים, שולחן ״הסעודה החגיגית״ הוקדש לכל הנשים שערכו שולחנות והכינו סעודות במהלך ההיסטוריה ולא זכו למקום ולקול משלהן.

במלאת 40 שנה לתחילת העבודה על ה״דינר פארטי״ ומתוך הכרה בחשיבותה החלוצית, הזמינה רותי דירקטור עשרות אמניות ישראליות ליצור עבודת מחווה לדמות נשית כלשהי לבחירתן. האמניות שמשתתפות בתערוכה הן בנות דורות שונים, ובעלות סגנונות ושפות אמנותיות שונים. מושאי המחווה הנשיים של האמניות, דמויות היסטוריות לצד בדויות, נשים מפורסמות ואנונימיות, אמניות, אמהות, דמויות ספרותיות, לוחמות חופש, סופרות ועוד, מציפות היסטוריה נשית אלטרנטיבית, שהיא נדבך הקריאה הנוסף של התערוכה, לצד העבודות עצמן.

ביקשתי מדירקטור לספר על תהליך העבודה על התערוכה ולענות על השאלה האם ב־2014 יש מקום לתערוכה שמתבססת על מין האמנים.

הי רותי, בוקר טוב

הי

מה שלומך?

שלומי טוב. יושבת בנח, רעש לבן מסביב, הסביבה שהכי מאפשרת לי ריכוז

נחמד מאד. אפשר לפני הכל להתחיל במזל טוב על התפקיד החדש?

מתקבל בתודה!!

התחלת כבר?

מתחילה ב-1 באפריל. עד אז אני בחיפה, מנסה ללוות ככל האפשר את התערוכות החדשות

מתרגשת?

בהחלט… מרגש, מסעיר, הראש מלא מחשבות בכל מיני כיוונים

יפה. יש לי הרבה מה לשאול אבל לא לשם כך נתכנסנו. בואי נדבר על משולש שיקגו: מתי ראית בפעם הראשונה את הדינר פארטי של ג׳ודי שיקגו?

את הדינר פארטי ראיתי לראשונה בתמונות בספרים. זה היה, אני מניחה, בתחילת שנות ה־80, כשהעניין שלי באמנות של נשים ובשיח הפמיניסטי באמנות הלך והתגבש. אחר כך התחלתי לעקוב אחרי גלגולי הדינר פארטי במגזינים אמריקאיים לאמנות. מידי כמה שנים הופיעה ידיעה כזו או אחרת על גורלה של היצירה – זו הרי יצירה מאוד גדולה, והיא נדדה ברחבי ארצות הברית, בין מוזיאונים, אבל היה ברור שזו יצירה שזקוקה לבית משלה. לחלל תצוגה קבוע. וב-2007 היה לי העונג לראות אותה במציאות – במשכן הקבע שלה במוזיאון ברוקלין בניו יורק.

גם אני ראיתי אותה שם בפעם הראשונה, אפילו באותה שנה לדעתי. קטעים. מה חשבת אחרי שקראת עליה כל כך הרבה? כי אפשר להיות מאוכזבים ואפשר להיות מופתעים, אפשר להתרגש ואפשר להרגיש כאילו כבר ראינו את היצירה, אחרי שאנחנו לכאורה יודעים עליה כל כך הרבה

למרבה השמחה העמידה מול היצירה עצמה לא רק שלא הייתה מאכזבת, אלא אפילו גרמה לי להעריך אותה מחדש. הופתעתי שהשולחן וכל מה שעליו – המפות והכלים – נמצאים במצב טוב ומשדרים רעננות, כאילו לא חלפו כמה עשורים. כמובן, נקודת המבט על הדינר פארטי צריכה להיות מעוגנת בזמן שבו היא נוצרה: שנות ה-70, תחילת השיח הפמיניסטי באמנות. חלק מההתרגשות שלי כשעמדתי מולה במוזיאון ברוקלין הייתה הידיעה עד כמה היצירה הייתה חדשנית, מקורית ומטלטלת כשהוצגה לראשונה ב־1979, במוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו.

הדינר פארטי הייתה נסיון ראשון לזמנו לייצר היסטוריה נשית אלטרנטיבית דרך האמנות הפלסטית. השולחן עצמו ערוך, כזכור, ל־39 דמויות נשיות שהאירו חותמן על ההיסטוריה או המיתולוגיה, ועל האריחים שבתוך המשולש מצוינים עוד 999 שמות של נשים נוספות. גם היום, 40 שנה אחרי, אני עדיין חושבת שזה לא מובן מאליו – להציף היסטוריה נשית שהייתה ברובה מודחקת הצידה, או מוכחשת במשך דורות.

ובקפיצה לתערוכה שנפתחה בחיפה: מה מוצג בה? מה ביקשת מהמשתתפות?

תהליך העבודה על התערוכה היה ממושך. התחלנו בו לפני למעלה משנה. הכל התחיל כשיו״ר נעמת, גליה וולוך, פנתה אלי והציעה לי לעשות משהו שקשור בדינר פארטי. קפצתי על ההצעה. הבנתי שב־2014 ימלאו 40 שנה לתחילת העבודה על הפרויקט המונומנטלי, וכך נקבע תאריך הפתיחה – 8 במרץ 2014 – יום האישה הבינלאומי. אז לפני הכל היה לנו תאריך פתיחה…

אני אוהב דדליינים

כמובן. חרב הדד ליין המרחפת מעל ראשנו היא מאיץ חיוני… אחר כך חשבתי מה נשאר רלבנטי ותקף מהדינר פארטי אחרי ארבעה עשורים של שיח פמיניסטי אינטנסיבי. לקחתי מהעבודה מספר דברים: המחווה הבין־נשית, ההצפה של היסטוריה נשית אלטרנטיבית, וגם, תתפלא, את ההיבט הדידקטי של העבודה.

פנינו לעשרות אמניות ישראליות ובקשנו מהן שיצגו עבודה, או גוף עבודות, המוקדש לדמות נשית לבחירתן – אמיתית או בדויה, מעולם האמנות או לאו דווקא. בסביבות יום האישה הבינלאומי הקודם, ב־2013, קיימנו אירוע במוזיאון חיפה בהשתתפות כ-50 אמניות שהציגו כל אחת בתורה את הדמות שהיא מבקשת לחלוק לה מחווה. זה היה מרתק. עדיין לא דובר על היצירות שתוצגנה, אלא רק על מושאי המחווה.

טווח הדמויות שעלה היה רחב מאוד – בין אמניות מוכרות כמו אווה הסה, אגנס מרטין או לואיז נוולסון – כולן דמויות מפתח באמנות המאה ה־20, דרך פמיניסטיות ערביות כמו נאוול אל־סאדעווי וראדה אל־סמאן ועד דמויות בדויות או ספרותיות כמו אשת לוט, ארבע האמהות, האסופית, אנה קרנינה… בין לבין היו גם הרבה אמניות שהזכירו את האמהות שלהן כמושאי מחווה; אמהות, סבתות, אחיות, בנות.

אני ישר מנסה לחשוב במי אני הייתי בוחר… (למרות שאני לא אשה)

זה באמת מעניין… ובמהלך השנה שעבדנו על התערוכה התלבטנו לא מעט האם היינו צריכים לפנות גם לאמנים גברים. בדיעבד אני חושבת שזו תערוכה בפני עצמה…

לגמרי

אבל אני רוצה רגע לחזור לבחירה באמא, סבתא, אחות או בת. בהתחלה אני מודה שחשתי אכזבה קלה. ציפיתי לדמויות יותר הירואיות, פוליטיות, ״גדולות״. ואז הבנתי שלמעשה נפלתי בדיוק למלכודת השוביניסטית, זו הרואה בביוגרפיה ובמשפחה משהו פחות ערך מהיסטוריה ופוליטיקה. האישי מזוהה כנשי וביתי, ומאליו נוצרת הררכיה: הציבורי והפוליטי לעולם נתפשים כ״חשובים״ יותר.

גם אני נפלתי בזה. מודה

עם הזמן התחלתי לקבל את קורות החיים של מושאי המחווה, ומהר מאוד התפייסתי לגמרי עם הצד האישי־משפחתי. האמהות המוצגות בתערוכה (הן מוצגות דרך טקסטים), או האחיות והסבתות, מייצגות סיפורי חיים מרתקים ומשקפות דרך חיים נשית ואחרת, עם כל המורכבות של היות אישה בתקופה המודרנית.

אני רוצה רגע לקפוץ לשאלה שאולי אני צריך לשאול בסוף, אבל מעניין אותי עכשיו לדעת מה המקום של תערוכה מהסוג הזה ב־2014. אני האחרון לטעון שיש שוויון בין נשים וגברים, ואני יודע שהביוגרפיה שלי כגבר לבן אשכנזי (מתל אביב) מחשידה אותי מראש, ובכל זאת. יש מקום לתערוכה נשית? האם תערוכות מסוג זה עדין רלווטיות? ואני מניח שהתשובה שלך היא כן, בכל זאת אצרת כזאת תערוכה…

אתה יודע, אני גם מלמדת. כשאני עומדת מול סטודנטים בשנות ה־20 לחייהם, אני תוהה האם פמיניזם הוא דבר־מה מובן־מאליו בעבורם ו״לא רלבנטי״ לדבר על זה, או שלהגיד ״כבר לא רלבנטי, זה לשחק לידיהם של אלה המאמינים שאנחנו בשלב פוסט־פמיניסטי ולפיכך כל המטרות כבר הושגו וכו’…

לגמרי ברור לי שיש הסתכנות באנכרוניזם בתערוכה כל־נשית ב־2014, אבל כאמור, אני מאמינה במחוות. והתערוכה אמורה להיות אקט של מחווה ליצירה מרשימה ומקורית מאוד שנעשתה רק לפני 40 שנה, וכבר הפכה להיסטוריה. הסכנה שבלהאמין שמטרות הפמיניזם הושגו גדולה בעיני מהסכנה להיתפס כאנכרוניסטית. אני מוכנה לקחת על עצמי את האופציה להיות לרגע לא רלבנטית ולו רק כדי להעלות שאלות שעדיין תקפות בעיני במלואן, ועדיין יש לשאול אותן. לכן גם ההיבט הדידקטי שאמצתי מהדינר פארטי. כשהולכים סביב השולחן הגדול במוזיאון ברוקלין, הולכים עם דפדפת ביד ובה פרטים על כל אחת מ־39 הדמויות הנשיות שלכבודן נערך השולחן. אינפורמציה בסיסית. גם בתערוכה בחיפה יש מין ״ויקיפדיה נשית״ כזאת, והיא חלק בלתי נפרד מהתערוכה.

כל אחת מ־50 האמניות בתערוכה מוצגת לצד מושא המחווה שלה וטקסט קיר פורס את הפרטים הנחוצים. מבחינתי זה רובד הקריאה הנוסף – והמאוד חשוב – של התערוכה. לא רק לראות את עבודתה של מיכל שמיר, למשל, אלא ללמוד על חנה ווילקי שהייתה מורתה ואמנית חשובה החל משנות ה-70;  לא רק לראות את עבודת הוידאו היפה של אריאלה פלוטקין, אלא ללמוד משהו על מריאן, רוח החופש הצרפתית, ועל האופן שבו חלחלה לציור המפורסם של דלקרוא ״החירות מובילה את העם״ ובכלל, לאתוס הרפובליקני הצרפתי; לא רק להתפעל ממיצב סכיני הבטון של חנאן אבו חוסיין (התלויים מהתקרה) אלא לקרוא על נוואל אל־סעדאווי, פמיניסטית מצריה הלוחמת למען נשים בעולם הערבי ונגד המנהג של מילת נשים. ועוד ועוד. המון דוגמאות. זה הערך המוסף של התערוכה, הפן הלימודי שלה.

יש מקרה אחד שבו חרגנו מהמבנה הקבוע של אמנית ומושא מחווה וזה המקרה של קבוצת ״ברביזון החדש״. זו קבוצה של חמש אמניות, הפועלות יחד, והחדר שלהן במוזיאון בנוי כהצבה ציורית אחת, המורכבת מעשרות ציורים של דיוקנאות נשיים. חלקם דיוקנאות שבהם הן מציירות זו או זו, או חברות ושנים אחרות. לפני שנתיים אצרתי במוזיאון תערוכה שבה הצגתי קבוצות אמנים וגלריות שיתופיות, מתוך רצון להאיר תופעה חדשה ומאוד מעניינת. קבוצת ״ברביזון החדש״ טרם הייתה קיימת אז. מבין כל הקבוצות הפועלות היום בארץ ״ברביזון החדש״ היא חריגה ושונה: זוהי הקבוצה היחידה שיש לה מצע תיאורטי משותף, וקבוצה יחידה שלחברותיה זהות כמעט אחידה – נשים, ילידות מדינות ברה”מ לשעבר, ומאמינות בציור מתוך התבוננות. ההיבט של עבודה בקבוצה גם הוא משהו שאפשר לייחס לדינר פארטי של ג’ודי שיקגו. מראשית דרכה כאמנית בעלת מודעות פמיניסטית היא עבדה בשיתוף פעולה עם נשים אחרות, והדינר פארטי היא למעשה תוצר של עבודה קולקטיבית. במוזיאון ברוקלין מופיעים השמות של כל אלה שעבדו יחד איתה.

מה אם כך חשוב לך שהמבקר בתערוכה ייצא ממנו? יש מסר? תחושות רצויות? מחשבות?

אתמול ביקרה בתערוכה אוצרת פולניה חשובה. היא אמרה לי: אני לא בטוחה שהייתי יכולה למצוא 50 אמניות פולניות עכשוויות לתערוכה כזאת… אז קודם כל, חשוב לי שהמבקר בתערוכה יתרשם מ־50 אמניות ישראליות מצוינות הפועלות כאן ועכשיו, ויוצרות גופי עבודה מגוונים, הנעים בין כל סוגי היצירה.

חשוב לי שהמבקר יקרא את הטקסטים וילמד דברים חדשים – על נשים שלא הכיר, על יצירה שלא ידע עליה. כל קצוות החוטים שהעלינו כאן – מדוע רק נשים, ואת מי אני הייתי בוחר, ומעמדו של פמיניזם היום, נשים 2014, אמניות נשים 2014 – כל אלה כחומר למחשבה שילווה את הצופה מהתערוכה והחוצה, גם אחרי הביקור.

וחשוב לי גם לציין את המסגרת הכרונולוגית של התערוכה – היא מתחילה ומסתיימת בשלוש עבודות היסטוריות של דגנית ברסט ושל מיכל נאמן, עבודות שנעשו ב־1975. ״רוזה לוקסמבורג, יונה הנביאה, המלכה ליר״ של מיכל נאמן פותחת את התערוכה ו״העיגול ליד וירג’יניה״ + ״אורלנדו״ של דגנית ברסט נועלות את התערוכה. הן מבהירות שבזמן שג׳ודי שיקגו עבדה על הדינר פארטי, בחוף המערבי של ארה”ב, אמניות ישראליות עשו מהלכים דומים בארץ – בשפה אמנותית שונה, במידה דומה של רדיקליות וחדשנות.

בזמן שתלינו את התערוכה נודע שמיכל נאמן זכתה בפרס ישראל לציור. הציור שלה תלוי, כאמור, בכניסה לתערוכה – קרטון ועליו טקסט בעפרון. לצידו עבודה של נעמה צבר שנעשתה שבועיים לפני פתיחת התערוכה. זו המסגרת הכרונולוגית והתמטית של התערוכה – בין אמניות שהחלו לפעול בשנות ה־70, לבין אמניות שגדלו על מורשתן והיו תלמידות שלהן. בקיצור, אשמח גם שהצופה יצא מהתערוכה עם מחשבות על שושלת אמנותית נשית.

עכשיו אין ברירה אלא לבוא לבקר… משהו חשוב נוסף לפני שמסיימים?

לצד ״משולש שיקגו״ מוצגת במוזיאון תערוכת צילום של רון עמיר שצלם במשך למעלה מעשור בג׳סר א־זרקא, יישוב ערבי שנמצא לצידי כביש חיפה־תל אביב. יישוב שרואים אותו בדרך כלל דרך המכונית, תוך כדי נסיעה… אז עוד נקודה למחשבה: על אחרות אתנית, לצד אחרות מגדרית.

וואלה. תודה לבינתיים ואני מקווה לשמוע בקרוב חדשות מעניינות מכיוון תל אביב…

להתראות, ואני מחכה לשמוע מי תהיה מושא המחווה הנשית שלך!

רציתי להגיד החתולה יהודית אבל הבנתי שזו דחקה לא רצינית… מבטיח לחשוב על זה

!!!