ורק בסוף - המאייר ויכולותיו: ליאורה גרוסמן על הצד הטכני של האיור בישראל

כמה ימים אחרי שראיינתי את המאיירת ליאורה גרוסמן על התערוכה שאצרה, אני מכאן, שתפתח ביום חמישי בבית אריאלה, פתאום קלטתי שבכלל לא דיברנו על איור. כלומר, דיברנו המון על איור, אבל בעיקר על הפרשנות שלו. במילים אחרות, לא דיברנו בכלל על טכניקה, צבע, סגנון וכן הלאה. מיד כתבתי לה מייל ושאלתי אם יש משהו בכל זאת שאפשר ללמוד מהתערוכה על הצד – נקרא לו כרגע הטכני – של האיור או המאיירים בישראל?

בהתחלה ליאורה ענתה שבתור מאיירת היא תמיד בוחנת דברים לפי סגנון, שליטה טכנית וקומפוזיציה, אבל כל אלה היו משניים במקרה של התערוכה, ש״עוסקת בתכנים ובמערכות יחסים בין טקסט לתמונה; עוסקת בגישות שונות לאיור, ובמאיירים שהשפיעו מאד בזמן כזה או אחר״. ואז היא הוסיפה ש״חשוב להבין שספר ילדים הוא פונקציה של תקופה, האמצעים של אותה תקופה, הערכים של אותה תקופה, העורכים והסופרים של התקופה, ורק בסוף – המאייר ויכולותיו״.

בכל זאת ביקשתי יפה שתוסיף משהו, ובאופן לא מפתיע גם בהבטים האלו היו לה דברים מעניינים להגיד. הבוקר התפרסם הראיון בגלריה, אבל בגלל שגם ככה הוא יצא ארוך ממה שאפשר היה לפרסם, חשבתי שחבל להשאיר את הדיון הזה רק ביני ובינה, אז הנה בכל זאת מה שהיה לגרוסמן להגיד על התפתחות האיור בישראל.

שנות ה-50: ההיבט הטכנולוגי: קטסטרופה.

יש רק מקום אחד בארץ שמדפיס אופסט. כל השאר – מכונות שני צבעים. זה אומר איור בשני צבעים, לפני עידן המחשב, כלומר – אתה מייצר את השכבות לבד, ביד. רוב ההוצאות לא יכולות להרשות לעצמן יותר מזה. המעטים שכן מרשים לעצמם להדפיס אופסט – מדפיסים חוברות זעירות וקטנטנות, שנכנסות לפורמט של חצי גיליון, שזה מה שיש. מיכל אפרת, שעלתה לארץ מפראג – מקום שגם אחרי המלחמה היו בו צבעים ומכחולים -בכתה בפעם הראשונה שניסתה לעבוד עם צבעי המים המקומיים “הלל”. היא, אמנית צבעי מים, ויצא לה בוץ חום וירוק. כנ”ל אמנים אחרים.

אפקט חזותי: העבודה המאולצת והמוזרה בשני צבעים הביאה להברקות – כמו עבודות חיתוך לינול של שרגא וייל (שהיה ה-אמן שאותו מחקים בזמנו), או מגזרות הנייר של מרים ברטוב. האמנים שידעו לעבוד בטכניקות מעניינות של שחור לבן שיחקו אותה.

קומפוזיציות: דווקא פה לא היה משהו מובהק. היו כאלה שעבדו – כמו מרים ברטוב או אילזה קנטור – באיורים קטנים, מה שהיום קוראים לו וינייטות על רקע לבן, והיו אחרים שהשתלטו על כל רוחב הדף, כמו שרגא וייל ופרץ רושקביץ (מהבודדים שספריו יצאו בפרוצס, כפי שאפשר לראות בתמונה בראש הפוסט – מתוך ״ברכבת ישראל״, מאת בנימין טנא, הוצאת רושקביץ). מה שכן – עד, נניח פולונסקי, נהוג היה למקם את הקומפוזיציה ככה – שהיא לא כוללת את הקיר הרביעי. כמו מין במה שעליה מוצג מחזה להנאת הילד.

שנות ה-60-70: נכנסו עוד כמה מכונות צבע לכמה בתי דפוס.

ועדיין, רוב ההוצאות העדיפו להדפיס בצבע אחד, גג שניים. ההתקמצנות והקשיים הטכניים באו לידי ביטוי בסוג של ״דלות החומר״. איורים צבעוניים, אם הודפסו, הוגשו בצורת חוברות מהודקות בסיכות (הוצאת עופר עדיין מוציאה ככה ספרים). איורים בשחור לבן הפסיקו איכשהו להיות מורכבים, והפכו למין איורי קו, ואחר כך איורי קו חופשי (למשל ״והילד הזה הוא אני״), וגם שרבוטים לא מיומנים של חלק מהסופרים שהפכו למאיירים לעת מצוא.

דבר בולט נוסף: האיכות הירודה של העיצוב. אנחנו מדברים על שנים שבהן יצאו ספרים נפלאים לילדים בחו״ל, ובארץ חסכו על עיצוב. המאיירים התבקשו גם לעצב. חלק התחשבו לפחות בדברים כמו מקום לטקסט, וחלק לא. זו תופעה שהחמירה בשנות ה-80. במקרים של איורי צבע מלא, בלטה מגמה (כמו למשל אורה אייל, ב״תירס חם״) של קומפוזיציות חסרות על רקע דף לבן; שורת ילדים על רקע דף לבן; ציור עם שוליים לבנים. לא ״תקפו״ את הדף מכל הכיוונים כמו היום, ולא עשו בליד לאיורים.

שנות ה-80: הטכנולוגיה דווקא השתפרה.

נכנסו מכונות גיליון, והתרבה מספר מכונות האופסט בבתי הדפוס. ארטא קמה, ועמה הגיעו לשוק צבעים מעולים, מכחולים משובחים וכו׳. למרבה הצער, זה לא בא לידי ביטוי באיכות האיורים. הקומפוזיציות המיושנות עם השוליים הלבנים המשיכו לשלוט. גרוע מזה, נראה שחוץ מאחדים – המאיירים היו פשוט לא מספיק טובים. זו היתה תקופה שבה הרבו להוציא לאור ספרים מתורגמים (ובצדק). הפער בין האיור הישראלי לאיור הבינלאומי נראה כמעט בלתי ניתן לגישור. קח בחשבון גם שבאקדמיה – אז היו לנו רק בצלאל וויצו חיפה – לא היה מסלול איור. כולנו נאלצנו ללמוד עיצוב גרפי, שזה כמו להכריח רופא להיות אופה (מבחינתי לפחות…).

שנות ה-90: במילה אחת – רותו.

עולם האיור השתנה מהיסוד בעקבות ״אמבטים״ ובטח ״אבא בורח עם הקרקס״, על הקומפוזיציות המורכבות, האסוציאציות החריפות, המסרים הפמיניסטיים, ההתעסקות בעיצוב דמות, הרעננות, החדשנות, איך שאתה רוצה לקרוא לזה. תודה לאל – העולם הטכנולוגי יישר קו. לקח עוד זמן עד שעולם המחשבים שינה את התמונה, אבל לפחות ההדפסות היו טובות, היה אפשר להוציא ספרים בפורמט גדול. בהוצאות הספרים התחילו לעבוד בעיקר על השוואת רמת האיור המקומית לרמת האיור הזרה; לעסוק בעניינים מהותיים של תרבות וחברה באיור; ולהכניס מעצבים גרפיים מעולים וצעירים לתמונה. פתאום יצאו לך ספרים שנראו ממש כמו חו״ל אבל היו לגמרי שלנו.

שנות האלפיים, עשור ראשון: המחשב נכנס לחיינו.

חלק מהמאיירים הולכים על זה. המחשב מאפשר הגדלה, ולפיכך עבודה מורכבת על פרטים זעירים, טקסטורות, רקעים – בעצם קולאז׳ אמנותי גדול. בתיה קולטון מוציאה את ״שרשרת זהב״ המופתי שמשלב סגנון ״כאילו״ מיושן בנוסח איורי הפיפטיז, עם דימויים חזותיים מקוריים, לפעמים סוריאליסטיים. הקומפוזיציות בספר הזה ״כאילו״ מיושנות (וינייטות על רקע לבן) אבל היא תמיד סוטה במשהו מהסטנדרט, זזה הצידה, שוברת את הדף בצורה מרתקת. מאיירים אחרים, כמו דוד פולונסקי ב״בית חרושת לשירים״ וכמובן ״על עלה ועל אלונה״ ממש ממציאים את הקומפוזיציה מחדש. פולונסקי הוא יחסית מאייר ריאליסט, אז הוא עוד עשה עבודת יד – כך שאת ״על עלה ועל אלונה״, ספר על עץ שמבקש את העלה שלו בחזרה, הוא אייר על עץ, מה שיצר תחושה מיוחדת לספר. בנוסף הוא – כמו לנה גוברמן, תלמידתו הנאמנה ביותר, הם וירטואוזים ברישום. זה היה עידן של וירטואוזיות וריאליזם, וזה מביא אותנו להיום.

היום: וירטואוזיות ואנטי ריאליזם.

קשה לי לנתח את העידן הזה, כי אנחנו בתוכו, ואני יכולה לעשות את זה רק מפני שאני מאיירת ששייכת סגנונית לעידן אחר. זה עידן מאד ממוחשב, כשהמחשב מדמה טכניקות מורכבות של ציור ידני (כמו אסף בן הרוש), אך מאפשר גם עבודה בפרטים זעירים (כמו גבריאלה ברוך), קולאז׳ים ממקורות רבים ועוד. מה שמאפיין את העידן הזה בספרות ילדים – הקטנת חשיבות דמות הגיבור, והטמעתו בכלל האיור באופן שאינו מבליט אותו, עידון צבעוני מודע לעצמו (שאינו נובע מבעיה טכנית), רמת הפקה עילאית ויחד עם זאת – היטמעות במין גל גדול של סיגנון שרק פרטים אחדים (נניח, נטלי וקסמן-שנקר) מתוכו תופסים את העין. קניתי קטלוג של נו-ברו עכשיו בברלין, וכשעברתי עליו בבית היה נדמה לי שאותה יד ציירה הכל.