ליאור זלמנסון: אין ספק שבמובנים רבים אנו יותר רגישים מאי פעם

בסוף השבוע הקרוב יתקיים במדיטק חולון בפעם החמישית (!) פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית. נושא הפסטיבל השנה הוא רגישות בעולם הדיגיטלי של ימינו, וזכוכית המגדלת תופנה לשאלה כיצד ניתן להשתמש בטכנולוגיות אינטראקטיביות כדי להגדיל את הרגישות החברתית, הסביבתית, החושית והאישית של הצופה.

ביקשתי מליאור זלמנסון, המייסד של הפסטיבל והמנהל האמנותי שלו, לספר על הדרך שעבר הפסטיבל משנתו הראשונה ועד היום, על התובנות שלו לגבי רגישות בעידן הדיגיטלי, בעידן האמוג׳יז שמספיק להשתמש באייקון אחד כדי להגיד את מה שרוצים מבלי להידרש לדקויות, וכיצד כל אלו באים לידי ביטוי בפסטיבל.

הי ליאור. בוקר טוב, מה שלומך?

אני במצב תמידי של לחשוב על שעוד יש לחשוב עליו, או על כך שיש משהו שלא עולה לי לראש ואני חייב להתייחס אליו, ואני לא יודע מהו. זה הסטטוס של הפקה מתקדמת של פסטיבל גדול

Yuval:

לגמרי. בדיוק אתמול בערב דיברתי על שיחות טלפון שמתחילות בשאלה ״אתה באמצע משהו?״, ועל כך שזו לא שאלה שאפשר לשאול ב-2015. אנחנו תמיד באמצע משהו…

כן. ולכן עברנו לא-סינכרוני, אנו לא רוצים להפריע ומצד שני מתים שיפריעו לנו בכל רגע (כי אנו תמיד רוצים לבחון אם ההפרעה יותר מעניינת ממה שאנו עושים כרגע) וכמובן שככל שמפריעים לנו, אנו חשים יותר פופולריים ורצויים

אכן. אז בוא אני אפריע לך ונדבר על פרינט סקרין. חמש שנים! איך זה התחיל בכלל?

הכל התחיל מכך שלפני חמש שנים לימדתי מבוא לתרבות דיגיטלית ב״חשיפה״ של האוניברסיטה הפתוחה ושמתי לב עד כמה אני משתמש בקולנוע כדי להעביר את הנקודות שלי. לשמחתי, הכרתי את מנהל התוכן דאז של סינמטק חולון וסיפרתי לו על רצוני לעשות רטרוספקטיבה של קולנוע ואינטרנט. בסינמטק ישבה אז מנהלת בשם שירה כרמי (כיום סופרת) והבינה את הפוטנציאל וביקשה ממני להציע את זה כמעין פסטיבל, אירוע אינטנסיבי וחגיגי יותר.

עם השנים, תודות לתמיכה ועידוד של מנהלי הסינמטק לדורותיהם (נועה רגב וכיום רוני מהדב), וכן מנהל המדיטק, אלון ספן, הבנו שאנו לא רוצים להיות רק אירוע שמקרין סרטים על טכנולוגיה, אנו רוצים להיות בית אמיתי המטפח את קהילת הניו מדיה הישראלית. הבנו שהשיח על תרבות דיגיטלית לא יכול להיעצר באמנות הקולנוע ושהפסטיבל נועד לעסוק ב-Moving Image ולפתוח את ההגדרות המקובלות והנוקשות בארץ. למרות שאנו פסטיבל של מוסד קולנוע, אנו ששים לפתוח את השאלה מה היא חוויה קולנועית וכיום מגדירים עצמנו כפסטיבל לתרבות ואמנות דיגיטלית

אז חוץ מההקף, מה הדבר שהכי השתנה מהפסטיבל הראשון לזה הקרוב?

הייתי אומר שעברנו מדגש על שיח, לדגש על יצירה וקידומה. תוך כדי הפסטיבל של השנה יווצרו שישה פרויקטים אינטראקטיביים חדשים (יחד עם מחלקת האינטראקטיב של פסטיבל טרייבקה) שייחשפו בערב הנעילה

אתה יכול לתת דוגמה או שתיים?

האמת היא שבשלב זה אנו לא יודעים עדיין מה יהיו היצירות, הן נעשות במסגרת האקתון (מרתון של 72 שעות). אני יכול להגיד שהם יעסקו בתמה שלנו שזו רגישות בעידן הדיגיטלי, ואני גם יכול להגיד שבהאקתון משתתפים אנשי קולנוע, עיצוב, דיגיטל, מייקרים ואמנות מובילים ומסקרנים

וואלה. מגניב! למה רגישות בעידן הדיגיטלי? ומה היות התמות הקודמות? ואיך אתם בוחרים אותן? (הרבה שאלות, אני יודע…)

תהליך בחירת התמה הוא האהוב עלי מכל כשזה נוגע לפסטיבל, ונכנסים פה כמה שיקולים. הראשון הוא הרלוונטיות של הנושא לימינו – אנחנו בכל זאת פסטיבל מאד צייטגייסטי. השני – הסקרנות שזה מעורר בי בשלב ראשון ואני שואף שגם בקהל. השלישי – ברמה הפרקטית, האם יש מכלול עבודות, אמנים, סרטים ומיצגים שנוגעים בתמה הזו. הרבה פעמים גם התמה מתחילה בשאלה או תהיה, ואני אנסה להדגים עם הנושאים שהיו עד ימינו.

התחלנו עם התמות רק לפני שני פסטיבלים. ב-2013 זיהיתי את הטרנד של שילוב האקרים באמנות ומצד שני ראיתי לא מעט קולנוע שעוסק באיבוד שליטה על הטכנולוגיה וגם עבודות וידאו שפוגעות בכוונה בזכויות יוצרים (שוב מתוך אמירה סמי-האקרית). החלטתי לאחד את כל זה תחת התמה User/Abuser.

לפני שנה רציתי להתעסק בשכחה סביב השאלה החברתית ״האם יש לנו יכולת לשכוח וזכות להישכח?״, קראנו לפסטיבל Forget it וראינו בשכחה אקט רדיקלי של עידן התיעוד המסיבי. ראיתי שגם לא מעט קולנוע רלוונטי עוסק בענייני זכרון ושכחה בעידן שלנו וחשבתי שזו תמה מספיק גדולה שתוכל לתת גם השראה לאמנים ולמעצבים.

השנה נורא רציתי לבוא ממקום רך ורגשי יותר. שמתי לב שאמנות ניו מדיה נוטה ליפול לטכני ולמגניב ורציתי לראות אם אפשר לפנות לרגש וללב. בנוסף חשתי שההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות נתפשות כמעודדות ניכור וזרות וחשבתי שיהיה נכון לבחון את ההפך, האם אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי להגביר אמפתיה ותחושת קירבה לבבית

ומה המסקנה שלך בעניין הרגישות בעידן הדיגיטלי? ובטח בעידן האמוג׳יז שמספיק להשתמש באייקון אחד כדי להגיד את מה שאתה רוצה מבלי להידרש לדקויות. או לרגישויות

הלוואי והיה ניתן להגיד משהו חותך, אבל המצב לא פשוט כל כך וכמובן רחוק מלהיות ברור או מוגדר. מבחינתי בסוף זה הכל עניין של קשב: רגישות דורשת קשב בראש ובראשונה. בעידן עומס המידע אנו באופן טבעי במיעוט קשב ולכן קשה לנו לפעמים להיות רגישים לזולת, לבן שיחנו, להבין את הדקויות. האימוג’י גם הוא נועד לחסוך זמן, ליצור סטנדרט, לקצר, וגם לבלוט…

מצד שני, אין ספק שבמובנים רבים אנו יותר רגישים מאי פעם. במובן האישי אני חושב שאנו לומדים להעביר ולקלוט רגישויות בתקשורת הא-סינכרונית הזו: פתאום אנו מאזינים לרווח, להשהייה, לזמן הזה שלוקח ״להקליד״ ולמחשבה להתבשל. החוסר פנים אל פנים הזה מבטל אינטימיות במובן מסויים אבל דווקא מאפשר (לחלקנו) מרחב ניסוחי רגיש. במובן הקולקטיבי יותר אני חושב שיש לנו מודעות יותר גדולה למה שהולך במקומות רחוקים מאיתנו, ועם המודעות באה רגישות. אני חושב שתנועת הטבעונות של ימינו לא הייתה יכולה להגיע לאן שהיא היום בלי פייסבוק

אז איך כל זה בא לידי ביטוי בתכנית הפסטיבל השנה? אני יודע שזה קשה לבחור מכל מה שהולך לקרות אבל בכל זאת, תן כמה היילייטס

נתחיל בפעילויות עם אורחינו מחו״ל: אנו מביאים ארצה השנה את קארים בן חליפה, צלם מלחמות שתיעד 12 סיכסוכים עולמיים וכיום משתמש במציאות וירטואלית כדי להכניס אנשים לתוך סיטואציה של סכסוך. אנו מביאים את The Machine to be another (בשיתוף עם מוסררה מיקס, מט״ח וארטפורט), קולקטיב שבונה מכונות שמעודדות אמפתיה – הם משתמשים פה במציאות מדומה ובטריקים של צילום ומוח כדי לגרום לשני אנשים לחשוב שהאחד נמצא כעת בגופו של השני. שניהם ידברו וידגימו אצלנו בפאנל מיוחד בשבת ה-30.5 שידבר על מודעות ורגישות בהקשרי מציאות מדומה.

יש לנו את מון ריבס וניל הארביסון הסייבורגים שמופיעים אצלנו בחמישי ה-28.5, שהשתילו חיישנים לגופם כדי להגביר את רגישותם. מון לדוגמה חשה במרפקה בכל פעם שיש רעידת אדמה וניל מתרגם את צבעי העולם (הוא עיוור צבעים מלידה) לסאונד, ובכך גדל יצור היברידי עם רגישויות גדולות לסביבה ולאחר. בתחום הקולנוע אנו מקיימים מחווה למירנדה ג’ולי, יוצרת הקולנוע העצמאית שכל יצירתה עוסקת ברגישות בתקשורת בין אנשים בעידן של ימינו והמציאה השנה את Somebody, אפליקציית מסנג’ר שבעצם משתמשת בשליחים אנושיים להעביר את ההודעה. מעין קונטרה לבירוקרטיה הדיגיטלית. וג׳ייסון דנינו הולט וחבריו יופיעו במופע משך במוזיאון העיצוב בו יספרו וידויים אינטימיים פנים אל פנים ואני רואה זאת כ קונטרה להודעות הסטטוס המנוונות ולאפליקציית ״סיקרט״

אז כמו שאמרת בהתחלה, זה כבר ממש לא רק חוויה קולנועית

לגמרי. עם זאת, כן יתקיימו בפסטיבל יותר מ-25 הקרנות מסורתיות של קולנוע, כיאה למוסד קולנוע

תגיד, ראית כבר את אקס מכינה?

לצערי לא. כולי תקווה שאספיק לפני הפסטיבל עצמו. זו פשוט הקרנת טרום בכורה… אז קיבלנו את העותק ממש לא מזמן

לא נורא. נמתין בסבלנות, אני מחבב את אלכס גרלנד עוד מימיו כסופר ואני סקרן לגבי הסרט. תגיד, משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כן, דבר אחרון ששכחנו לציין ונשמח לייצוג הולם של קהילת העיצוב הוא האי כנס השלישי לאמנות, עיצוב וטכנולוגיה שאנו מקיימים ביום שישי בבוקר (ה29.5) יחד עם יוסי ורדי. זו כבר מסורת: בין השעות 09:00-13:00 כל אחד יכול לבוא ולדבר ולהתייעץ על עבודתו ולשמוע על עבודות של אחרים. זה כנס ספונטני בלי היררכיה ועם המון שיתוף ידע, ניסיון, השראה וכיף. כל הפרטים על הכל באתר ובפייסבוק שלנו

מגניב!