282 ימים בשנה בלי צל

רחבת כנסת ישראל, כיכר הבימה בתל אביב, בית הקברות הצבאי בבאר שבע, חופי הים בתל אביב, גן הפעמון בירושלים, המרכז הרפואי בדימונה ועוד. בכולם ביקרו ד״ר מרטין וייל והצלם בני גם זו לטובה, בעודם מסיירים ברחבי הארץ בכיכרות ציבוריות, שכונות ורחובות ותיקים וחדשים, תוך שהם מתעדים את המרחבים הציבוריים שמשותף להם דבר אחד: כולם נטולי הצל.

 85% מהאוכלוסייה בישראל מתגוררת בישובים עירוניים והשמש קופחת על ראשי התושבים בממוצע 282 ימים בשנה. סוגיית העדר צל ומערכות הצללה מתאימות הינה אחת הבעיות הבוערות במרחב הציבורי. על אף שסוגיה זו נוגעת בין היתר בנושאים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ועיצוביים – היא כמעט שלא נדונה באופן מערכתי בקרב מקבלי החלטות ומתכנני המרחב הציבורי בישראל.

המרחבים הציבוריים בישראל, המשפיעים במידה מרובה על התנהלותנו היומיומית ברחבי העיר, תוכננו לרוב תחת התפיסות של מודרניזם אירופאי, ומתגלים כמוגבלים ובעייתיים באקלים הישראלי. בעקבות כך, צל וההצללה במרחב הציבורי הופכים ליותר מאתגר עיצובי ונוגעים בנושאים פוליטיים, חברתיים וכלכליים, המערבים בתורם שאלות של גלובליזציה, אי שוויון, חומריות, ותפקיד המעצב. כך למשל, הצללה משרטטת את הגבולות בין מרחבים פרטיים, ממוזגים ומוצללים, דוגמת קניונים, הנגישים רק לציבור מסוים, לבין מרחבים פתוחים, שאינם שמישים בעונות החמות, אשר נותרים לשימוש יתר האוכלוסייה. העדר צל הופך לחסם של ממש בפני הציבור בבואו להשתמש במרחב הציבורי והפתוח.

התערוכה צל ערים שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון העיצוב חולון עוסקת בסוגיה זו תוך שהיא מעלה שאלות כמו מדוע תוכננו ערים בישראל ללא צל? מהן ההשלכות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של העדר הצל במרחב הציבורי? כיצד צל יכול להשפיע על השיח וההתנהלות החברתית? מהו התפקיד שעיצוב יכול למלא בשינוי המרחב הציבורי דרך הצללה נכונה?

התערוכה מציינת נקודת שיא של פרויקט רב שנתי שכלל מחקר, סמינרים, יזמות ותחרות עיצוב ביוזמת קרן ברכה, ד״ר וויל (מנהלה לשעבר של קרן ברכה ומי שיזם את שיקום חירייה והקמת פארק אריאל שרון), עיריית חולון ומוזיאון העיצוב חולון.

״באופן די מפתיע, מדינת ישראל לא השכילה לתת את דעתה לתכנון ולהגדרה חוקית ומעשית של הצללה כיעד לאומי, וזאת למרות החשיבות הציבורית הרבה של הנושא והצורך הבריאותי הברור״, אומרת חנה הרצמן, מנכ״לית עירית חולון. ״לא אחת נדמה כי מבנים יפים הינם חזות הכל ואילו הצללה (טבעית או מלאכותית) של המרחב המקיף אותם – נתפסים, במקרה הטוב, רק כנספח שולי או פתרון מאולתר, ובמקרים אחרים אפילו כטלאי ׳המקלקל׳ את היצירה האדריכלית.

״בחולון אנו רואים את עצמנו כמובילים ויזמים. מתוך האמונה כי עיצוב סביבה יכול לעצב חיים, תרבות ובריאות, יצאנו יחד עם מוזיאון העיצוב וקרן ברכה למחקר בנושא ההצללה במרחב הציבורי בישראל. כעיר הילדים אנו דואגים לילדי ישראל ולכן מקווים כי תוצאות המחקר, הרעיונות והפתרונות, המוצגים בתערוכה, ובעיקר השאלות שהיא מעוררת – יפנו זרקור אל הנושא שנזנח. מכאן יוצאת קריאה לשינוי וליצירת סביבה מרגיעה ובטוחה יותר עבור הדור הבא שגדל כאן״.

״תמיד התעניינתי במרחב הציבורי, אבל רק שהייתי מעורב בהקמת פארק אריאל שרון נהיה לי ברור שאם לא יהיה שם צל אנשים לא יבואו״, אומר ד״ר וייל. ״רק אז הבנתי שחסר בארץ צל ונהייתי יותר ויותר מודע לנושא. עיריות מציבות ספסלים במקומות שאנשים לא יכולים לשבת בהם ובונות פרגולות שלא נותנות צל. כשאתה מתעמק אתה רואה שבכל מקום שהיה יכול להיות צל או שצריך היה להיות צל, פשוט אין״.

איך אתה מסביר את זה? 

״חוסר מודעות של עיריות, ראשי עיריות ומועצות, מתכנני ערים. אנחנו חיים במתכונת של תכנון אורבני אירופאי או צפון אמריקאי, אבל אנחנו חיים בארץ שטופת שמש. באופן היסטורי כשאתה מסתכל על מבנים צלבניים כמו שווקים בירושלים או בעכו, אתה רואה הם לגמרי מקוּרים והם חיים כל היום. בעיר כמו באר שבע, שהייתה צריכה להיות כמו נווה מדבר עם צל ומים, אתה לא יכול להסתובב שם רוב היום בחוץ.

״הבעייה היא לא עצים, הבעיה היא צל. אתה רואה מגמה של שתילת דקלים אבל זה לא נותן צל, זה רק דקורטיבי. בסופו של דבר זו תערוכה מגוייסת עם מטרה מוצהרת: להגדיל את המודעות לנושא, כיום אפילו לא מלמדים את זה. צריך לעשות מאמץ להגיע לרגולוציה ולחקיקה, כך שכל מי שרוצה לבנות במרחב הציבורי יהיה חייב להגיש גם תכנית צל. אפילו בערב הסעודית יש חקיקה בנושא, אתה לא יכול לבנות שום דבר בלי שאתה מגיש תכנית צל. וזה אפילו לא עניין כספי. משקיעים כל כך הרבה בריצוף, במה שיש מתחת לרגליים, יכולים להשקיע גם במה שיש מעל הראש״.

—

פורסם בגרסה מקוצרת בגליון אוגוסט של מגזין אטמוספירה