קרן שפילשר: מולטי תעשיות בע״מ

כשהתקשרתי לקרן שפילשר לקבוע מיקום לראיון, היא הציע להיפגש באחד הסניפים של רשת התכשיטים ״ה. שטרן״. אם לרגע היה אפשר לחשוב שהיא מתלוצצת, שעה לתוך הפגישה שלנו – שהתקיימה לבסוף בביתה ברמת חן – כבר היה ברור שהיא הייתה רצינית; או רצינית ככל האפשר, שכן לא תמיד ברור מתי היא צוחקת ומתי היא מדברת ברצינות.

״יש לי חולשה לכל דבר שהוא נוצץ״, היא מכריזה כבר בתחילת הפגישה, כשאני מנסה לברר מה הסיפור של עם ״ה. שטרן״. ״מכיר מכורות לשופינג? אז יש בנות שאוהבות למדוד בגדים ברזילי, ויש אותי שאוהבת למדוד תכשיטים. תמיד מתייחסים אלי שם מאד יפה ויש שם מזגן ממש קר. כשאני שמה על עצמי טבעת ב-100 אלף שקל ואומרת שיום אחד היא תהיה שלי, זה מה שעושה לי את זה. ובלי קשר, הייתי שמחה להיות הפרזנטורית שלהם״.

או למשל כשהיא מספרת את הסיפור הזה: ״כשהייתי בת 10 או 12 פתחתי טלוויזיה וראיתי אישה עם מכנסי בוקרים מעור, חולצה לבנה מעומלנת ותכשיטי כסף, ואמרתי שמה שהאישה הזו עושה, אני רוצה לעשות. לימים הבנתי שזו הייתה אילנה גור, ועד היום כששואלים אותי כמו מי אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אני אומרת אילנה גור״.

שיתוף פעולה עם עודד ארמה

NOW, שיתוף פעולה עם סיון שטרנבך

שפילשר, בת 38, היא אמנית שרקורד העשייה שלה לא היה מבייש גם אמנים ותיקים יותר. היא מרבה בשיתופי פעולה, שלא תמיד מתקבלים בעין יפה בעולם האמנות: לדוגמה, היא שיתפה פעולה עם סיון שטרנבך ובלוני הקרמיקה שלה; עם מעצב הנעליים עודד ארמה, ״כי לא לכל אחד יש 15 אלף שקל להוציא על קנבאס, וחלק גדול ממי שקנה נעליים מעודד לא ביקר מעולם בגלריה״; והלהיט החדש – נעלי האולסטאר: ״מביאים לי נעלים במידה הרצויה ואני מציירת עליהן.

״חברים שואלים אותי ׳קרן, את אשכרה עושה דברים בהזמנה?׳. אז כן. עם השנים גיליתי שאני יכולה לשבת עם בן אדם, לקלוט את הראש שלו, ולעשות לו – במרכאות או לא במרכאות – ציור בהזמנה. לאחרונה גם גיליתי את האינסטוש וגם שם התגובות פשוט נהדרות. חלק מהאמנים מתים מזה, אני יודעת, אבל הם לא מתפרנסים מאמנות. למכור ציור אחד בתערוכת יחיד? אני לא יכולה לחיות מזה. ככה גיליתי שאני חצי רני רהב וחצי אודטה, יש לי מלא פרסונות. אז אני אמנית, אבל יש לי מלחמה עם עצמי: מקצוע ׳האמנית הפלסטית׳ מגדיר אותי, אבל מבחינתי אני קרן שפילשר מולטי תעשיות בע״מ; אני סוג של מפעל. אז אני לא מסתפקת ב׳אמנית׳, גם ככה אני לא אחת שמסתפקת במועט״.

איך את מסבירה את זה?

״הבעייה בארץ היא שהדימוי של אמנות הוא משהו רומנטי שבארץ יכול לנוע בין מורה ביום למאכילת חתולים בפלורנטין בערב, אבל מבחינתי זה מקצוע נחשק. נכון יש כזה דבר עבודות מועדפות? ויש מקצועות נחשקים? אז מבחינתי עבודה מועדפת זה להיות נינט ואחרי זה להיות אמנית. גם בצילום שיופיע בכתבה אני רוצה שלפחות יעשו אותי כמו נינט, אני בעד פוטושופ. אני מתה שתהיה לי תמונה בעיתון ושאנשים יגידו שאני נראית מהמם. יש את התפישה הרומנטית שכדי ליצור באמת אתה חייב להיות עצוב. אני לא מאמינה שאי אפשר לאכול באגטים עם חמאה בשביל ליצור אמנות טובה״.

גלביות בשיתוף אלמז

ואמנם, הדבר האחרון שאפשר להגיד על האמנות של שפילשר שהיא עצובה. להפך: היא צבעונית, מלאת חיים ומלאת הומור, שיקוף מלא של תפישת העולם שלה. בימים אלו אפשר להציץ בשיתוף הפעולה האחרון שלה, גלביות עם עמותת אלמז, בתערוכה כן-לא, שחור-לבן, שנפתחה בחודש שעבר בגלריית המשכן בית מאירוב בחולון, כחלק מפתיחת עונת העיצוב של העיר. אלמז היא עמותה ללא מטרות רווח, ששמה לה כמטרה קידום אמנים יוצאי אתיופיה בישראל וסיוע בשיווק עבודת יד, ושממשיכה את פעילות מפעל אלמז בלוד שהיה קיים כ-17 שנה, והעסיק רוקמות ותופרות יוצאות אתיופיה בעבודות יד מסורתיות ונסגר בסוף 2012. כשנסגר המפעל הוקמה עמותת אלמז בישראל על ידי סמדר מסינג ששימשה כמנהלת השיווק של אלמז במשך כ-15 שנים.

התערוכה (שאצר בן זוגה, גיא מורג צפלביץ) היא תולדה של מחאת יוצאי אתיופיה ועוסקת במשמעות הצבע השחור על כל רבדיו: האנושיים, הנפשיים, הפוליטיים והאמנותיים. ״כשנכנסתי למחסן של אלמז, נפלה לי הלסת. הרגשתי שגיליתי מטמון, הייתי צריכה שמישהו יצבוט אותי. הרגשתי שגיליתי טכניקה שלא הכרתי, שגיליתי אמנות חדשה שאף אחד לא שמע עליה, והכי הדהים אותי כמה שהם כל כך דומים לי בצבעים ובחלומות. זו האמנות הכי צבעונית שאני מכירה, אני לא מכירה מישהו שהוא כל כך צבעוני״.

זו לא הפעם הראשונה שאת עושה גלביות.

״נכון. בשנת 2006 היה לי שיתוף פעולה גדול עם קום איל פו, ציירתי על בגדים, בין השאר על גלביות, אבל אז אף אחד לא חשב שגלביות זה סקסי ולא צילמו את אפרת גוש או את סנדרה רינגלר לבושות בגלביות במסיבת הרווקות של בר רפאלי. הפעם לקחתי גלביות אתיופיות וציירתי עליהן קולקציה של ׳מלכת הכיתה׳. לא אמרתי להן איך לצבוע, כמו בחוברת צביעה ביקשתי שיעבדו עם איזו צבעוניות שהן רוצות, ובין לבין שירשו לעצמן גם להיות אמנותיות. רציתי שהן לא יהיו רק רוקמות שאני משלמת להם על עבודה.

״הפנטזיה כרגע היא לייצר מיני קולקצייה, גלביות אותנטיות ושמלות מאתיופיה, והדיטיילים יהיו בעיקר של מלכת הכיתה. הטיזר לקולקציה יהיה בתערוכה ואני מקווה איכשהו לחבור לאחר מכן לאירועי שבוע האופנה בחולון. אני רוצה שסנדרה ריגלר ואפרת גוש יצטלמו עם זה ויעלו לאינסטוש. אני רוצה שקרן מור תלבש את זה. זה ברור לחלוטין שבכל הטרנד האתני ובגזרות אני לא יכולה להתחרות, אבל ׳מלכת הכיתה׳ על גלביות, את זה עוד אף אחת לא עשתה בארץ, גם לא באתיופיה…״.

שיתוף פעולה עם קום איל פו

שיתוף פעולה עם קום איל פו

מה הקטע שלך עם מלכת הכיתה?

״כל חיי הייתי בוועדת קישוט אבל אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה. והתסביך הזה, שלא הייתי מלכת הכיתה – ואני יודעת שאני נשמעת כמו אודטה לעניים, או לעשירים – הוא זה שיצר את האמנות שלי; את האובססיה שכולם יאהבו אותי. מצד שני, לא מזמן אמרתי למישהו שאני חיה את החלום, אבל החלום שלי היה מאד פשוט – חוץ מתכשיטים של ה. שטרן וארמון ולהיות מלכת הכיתה: החלום שלי היה להכיר בן זוג שאני אהיה קרועה ומשוגעת עליו, ושיעריץ את האדמה שאני עומדת עליה. והנה, זה קרה: אני גרה איתו בבית ברמת חן עם ילד וכלב״.

את לא פוחדת שאת רצה מהר מידי, יורה לכל הכיוונים?

״המון פעמים אמרו לי ׳קרן, תאיטי, את נשרפת. את תהפכי להיות מאיה בוסקילה׳. ואני אומרת סליחה חבר׳ה, להישרף זה רק בשמש. ב-2002 זכיתי בפרס של מפעל הפיס כאמנית מבטיחה, ב-2003 הייתה לי תערוכה ענקית בהלנה רובינשטיין. היה ברוזנפלד את פשע מאורגן, אני בחלל העליון וזויה בחלל התחתון. הייתי בארטלינק. הקמתי את קבוצת סלונה.

״אני מאמינה שלישון זה לחלשים: אני לא מגיעה לזה, זו לא אחת מהנאות החיים שלי. כל תערוכה אפשרית נכנסתי אליה, ואני חייב להגיד שנורא נהניתי: אני אדם יצרני עם תחושת חיות; כל הזמן להיות בפעולה. כשמישהי אומרת לי ׳יש לי כבר אוסף שלך׳, אני אומרת ׳באמא שלך?׳. זה הגיוני שאנשים אוספים אותי? וזה לא מהיום, זה משהייתי סטודנטית. רק ככה אני קולטת את ההקף של העשייה שלי. זה די מדהים שאנשים אוספים אותי, וזה מצחיק אותי המעמד של מלכת הכיתה, זה מה שרציתי כל חיי״.

זה קשור גם להתמכרות לאינסטגרם?

״לפני כמה חודשים גיליתי את האינסטוש. יש לי כבר יותר מ-1,500 עוקבים. אני אמנם לא עומר מילר, אבל אני לא חושבת שמישהו משתמש בזה כמוני, וזה למרות שאני ממש טכנופובית – אני אפילו לא יודעת לשלוח מייל. גיליתי את האינסטוש וזו התרפיה שלי. אני מפזרת מילים ודימוי ושולחת החוצה. זה כלי שיווקי היסטרי, זה כמו לשלוח מסר בבקבוק שזורקים לים ואז מישהו מוצא אותו.

״וכן, אני ממש מכורה: כל יום אני מעלה לפחות 2-3 דימויים, למרות שלייקים כבר לא עושים לי כלום. אבל התגובות… זה ממש מועדון מעריצים פרטי. אני ממש מרגישה מלכת הכיתה, גם אם זה הדבר הכי עצוב שאני כותבת, או תמונה של גיא ובן בן שמלווה תמיד באקט של חיבה ומילות אהבה, או ציור שציירתי. הייתי בפייסבוק, אבל האינסטוש יותר אינטימי: עד עכשיו זה מדהים אותי איך צה שאני מעלה לפלאפון, מחשב עם מסך קטן, מצליח לגעת באנשים״.

– – – – –

פורסם בגרסה מקוצרת בגליון ספטמבר של מגזין את