הרגשתי שאני מתעד את תל אביב רגע לפני שהכל משתנה

הי שריאל. מה שלומך?

סך הכל טוב, טוב שהחגים נגמרו. מה איתך?

לא רע בכלל. חזרתי משבועיים של חופשה מדהימה בקוריאה (!) ומנסה לנצח את הג׳טלג. אבל בוא נדבר על אפריקה. בסדר?

אין בעיה. מה אתה רוצה לדעת על אפריקה שלי?

קודם כל אני רוצה לספר לך את זה: לפני חודשיים הייתי בחו״ל לכמה ימים (זה משהו שאני מקפיד עליו…) וכשחזרתי חברה סיפרה לי שאני חייב לראות את הקליפ שעשית לגלעד כהנא ושלחה לי לינקים. איכשהו זה לא קרה, הייתי עמוס נורא בהכנות לשבוע האיור והמייל נשכח. ואז, חודש אחרי, נתקלתי בשיר בעונג שבת של גיא חג׳ג׳ ובמשך יום שמעתי אותו בלופ, ממש ממש התלהבתי. ואז נזכרתי בקליפ: חיפשתי בגוגל, שמתי על מסך מלא, ופשוט נדהמתי. אבל ממש. וכמו שאתה יודע, זה לא קורה הרבה. וואוו!

אז עכשיו, אחרי שאולי קצת הבכתי אותך, אפשר להתחיל…

תודה רבה רבה. אני לא מובך, אני מוחמא

תשובה טובה! אז אולי נתחיל מההתחלה: איך קיבלת את הפרויקט? איך נוצר הקשר עם כהנא?

סיימתי את הלימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב-2012. אחרי שחזרתי מסיבוב פסטיבלים באירופה עם סרט הגמר שלי ״אלטנוילנד״, שלחתי לכהנא את הפורטפוליו שלי. מאוד עניין אותי לעבוד עם הבחור. החיבור קרה נורא מהר: קיבלתי את השיר והתחלתי לחשוב על קונספט. בגדול החיבור הקונספטואלי קרה כאשר שנינו שוטטנו בתל אביב. כל אחד מהכיוון שלו, מהמניעים שלו ובזמן אחר

ככה? פשוט עניין אותך לעבוד איתו אז שלחת לו את הפורטפוליו שלך?

כן. הרגשתי שיכול לצאת משהו מעניין

מגניב. אז הוא שולח לך את השיר – רק את המילים או כבר מוקלט עם המוזיקה? ומספר לך עליו משהו ושולח בריף או אומר תחשוב מה אתה רוצה לעשות עם זה?

הוא השמיע לי סקיצה. לא רציתי לדעת איך הוא מפרש את השיר, זה היה הורס את הכל. אם הייתי מנסה לקלוע לעמדה מדוייק או לפרש באופן מילולי זה לא היה עובד טוב, זה היה מסרס את המילים. זה שיר די מופשט. וטוב שכך

איך אתה מתחיל לחשוב על כיוונים?

שומע בלופים, מנסה להבין לאן זה לוקח אותי. היה לי ברור שאני מרגיש פה את תל אביב. באותה תקופה הייתי רושם את העיר בסקצ׳בוק קטן: הדפים היו צהבהבים, היתה לי עט ומכחול קליגרפי. נוצרה בסקצ׳בוקים הרגשה דרמטית בגלל הקונטרסט של הכהה והבהירים. היה שם משהו מאוד אפל ודרמטי, ומצד שני דוקומנטרי. חשבתי שצריך פה לידה של משהו חדש

אתה אומר ״היה לי ברור שאני מרגיש פה את תל אביב‎״. מה זאת אומרת? מה הפך את זה לשיר על או בתל אביב מבחינתך?

אני ראיתי בשיר משהו חברתי. הוא מדבר עלינו.‎ ויש בשיר את הקונטרסט שיש בתל אביב‎

אוקיי. נחזור לתהליך. הסתובבת בעיר, רשמת בסקצ׳בוק, ו…‎

הרגשתי שאני מתעד את העיר רגע לפני שהכל משתנה. אני מרגיש, לפחות, שאנחנו לקראת שינוי מאוד דרמטי, וזה הפך את הרישומים הקטנים ומלאי הפרטים לסוג של יומן;‎ למשהו שמתעד תרבות לפני שהיא נעלמת.‎ וזה מאוד התאים לי לאיך שראיתי את השיר. מהסקצ׳בוקים נוצר הארט לקליפ, והיה לי חשוב להקפיד על הלוק היומני הזה, רגע לפני שאני מפורר תרבות, לתעד אותה בפרטי פרטים

לא שצריך הרבה סיבות אבל זה די אפוקליפטי מה שאתה מתאר. ולא שהשיר הוא אופטמי מידי…

אז אני לא חושב כמוך. אני חושב שאתה מפחד משינוי. לא בהכרח אתה באופן אישי. אנחנו, כולנו, מפחדים מהשינוי.

אני שומע מידי פעם שהקליפ אפוקליפטי או מדכא, אבל רוב התגובות הן תגובות של ״תודה שנתת לנו קרדיט כצופים״, וזה אומר הכל. זה מעורר תגובות אופטימיות. תראה, בן אדם לא יישב שנה ויעשה תרבות, אם הוא לא מאמין שיש עוד סיכוי לתרבות פה. הייתי טס לברלין במקום. אני מאמין שקליפים כאלו, או בכלל האלבום של כהנא, הם מסוג נקודות האור שכן חשוב שתהיינה פה בטח בתקופה כזו

אני לא בהכרח מסכים עם זה ש״בן אדם לא יישב שנה ויעשה תרבות, אם הוא לא מאמין שיש עוד סיכוי לתרבות פה״. אני חושב שאנחנו כחברה וכתרבות לגמרי חיים בהדחקה, הכחשה, אסקפיזם – לא משנה איך תקרא לזה. אבל זה דיון שיכול להימשך עוד שעות וימים ושבועות… אז בוא נחזור לתהליך. מעניין אותי איך נוצר הסיפור שלך בקליפ מהסקצ׳בוקים. איך החלטת מה אתה מראה ומתי. ומה הסיפור שאתה מספר פה

אוקי.

בקליפ רציתי לפורר את המחיצות התרבותיות יותר מאשר להשמיד את תל אביב. רציתי להפשיט את העיר מההגדרות התרבותיות שלה: דרום העיר וצפונה למשל.‎

הסקצ׳בוקים לא מהווים אלמנט עלילתי אלא אלמנט חווייתי. גלעד מתחיל לרקוד ריקוד מוזר – כמעט אפריקאי – דווקא מול היכל התרבות. הריקוד הוא היסוד הראשוני הזה; הריקוד, התנועה, אל מול המבנה המלוקק של התרבות היהירה שלנו, שלא מצליחה להימנע מלייצר מחיצות, גם אם היא מתפארת בליברליות כביכול.‎ ובמקביל לריקוד הכל מתפורר למשהו ריק. אתה יכול לראות בו חורבן, אני מעדיף לראות בו התחלה חדשה.

אם אני לא מובן או מופשט מידי תגיד לי‎. אני פשוט עם הקליפ הזה המון זמן ולפעמים נראה לי שאמורים להבין אותי, למרות שממש לא‎…

זה בסדר… אבל אני בכל זאת חייב לשאול: אתה אומר התחלה חדשה, ואני שואל התחלה חדשה של מה?‎

אין לי תשובה‎.
אין לי פתרונות.
כמו שמאיר אריאל כתב: ״בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, וכמו חדש למקום חפצי אגיע״‎

אז אני אשאל אחרת: התחלה חדשה של משהו טוב?‎

חייב להיות‎. תראה, הקליפ בא להעביר תחושה, לא אמירה.‎ כל נסיון כזה פשוט יפספס אותו. אני לא אתיימר לנבא מה יהיה פה

ברור. מעניין אותי מה גלעד אמר כשהוא ראה את הסקיצות שלך. מה בעצם הראית לו בפעם הראשונה: רישומים? כמה שניות של אנימציה? ואיזה הערות הוא נתן תוך כדי?‎

היה פידבק לגבי כל דבר, זה היה כמו לידה (נראה לי): הרבה התחבטויות על כל פיפס. יש לגלעד קרדיט גדול על התוצאה. בגדול הקו שהנחה אותנו היה שאם זה לא מושלם אז חוזרים אחורה ומתקנים

תן דוגמה למשהו מהותי שהוא אמר, ששינה לך מעבר לקו או כתם

״איטי מידי״, על העריכה. בגלל שעבדתי לבד לא הייתה לי פרספקטיבה עם הקצב עובד או לא. הקליפ היה בקצב של סרט של מיכאל האנקה או ערן קולירין – כבד כזה. כי זה גם הטעם שלי בקולנוע: לאט. אבל זה לא התאים פה. הוא הציע עורך חיצוני, אור בן דוד, שהרים את הקליפ למעלה. זה משהו שאני לוקח איתי הלאה

ALTNEULAND from Sariel Keslasi

אז עוד שאלה. איזה קשר אתה מוצא בין אלטנוילנד, פרויקט הגמר שלך בבצלאל, לבין אפריקה שלי? איפה התקדמת ואיפה אתה רואה שכתב היד שלך נשאר דומה, גם אם הוא התפתח מאז?

שאלה מעניינת.

אני חושב ששני הטפרויקים מנסים לעורר מחשבה, והם לאו דווקא בידוריים. שניהם מאוד אישים אבל מזמינים עוד אנשים להזדהות. כשאני בא ליצור משהו חשוב לי שהמדיום שמתווך ביני לבין הצופה יהיה מאוד אנלוגי. כצופה אני רוצה להרגיש שבן אדם מתקשר איתי ולא מחשב. לכן גם חשוב לי שירגישו את הדיו, את הדף ואת הטעויות הקטנות. גם באלטנוילנד וגם באפריקה הנוכחות הזאת מורגשת.

מה למדתי…? הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא להישאר מאוזן בתהליך אינטנסיבי של יצירה. אלטנוילנד כילה אותי ואת כל מה שהיה לי אז. היום זה לא המצב. אני חושב שכל תהליך של יצירה, במיוחד אנימציה (שזה שעות על שעות), מלווה בעלייה וירידה, והקושי הוא לדעת למנן ולא להישאב יותר מידי

שזה בכלל נכון לחיים… ובכל מקרה אני מאחל לך שתמיד שתהיה אופטימי. או ליתר דיוק, שתמיד תצליח לשמור על אופטימיות…