פיסול: אלגוריות של ההווה

התערוכה הקבוצתית ״פיסול: אלגוריות של ההווה״, שתיפתח מחר (ו׳), מכנסת תחת גג אחד עבודות פיסול ומיצבים מהתקופה האחרונה. אלה מאופיינים בהיברידיות מופגנת, בפעולות איסוף, ליקוט ופיגורטיביות ארס-פואטית (המתבוננת ומתייחסת אל עצמה). היצירות, לדברי האוצרת, אירנה גורדון, נולדו מתוך ריבוי ושבר צורני. הן משלבות רדי-מייד, אמצעים פיסוליים מסורתיים וחומרים אלטרנטיביים.

״הן נוצרו מתוך מודעות לאופן בריאתן, למתח שבין נרטיב לפירוק ובין יופי למפלצתיות הנמצא בבסיסן. לעתים קרובות יש בהן שנינות, משחקיות, אירוניה וביקורת עצמית לצד עיסוק בכוחנות ואלימות״. גורדון רואה בפיסול תגובה ״לא רק לאופן ההתהוות האמנותית, אלא למציאות הפרגמנטרית והכאוטית של החיים בארץ. פיסול הוא תוצר של הכפלה וחלום, התמלאות והתרוקנות, של היזכרות והתפוררות, של השגבה ויומיומיות״.

היצירות בתערוכה נפתחות למשמעויות ולמישורי פרשנות מרובים. ״הן יוצרות אלגוריות של ההווה בכך שהן מחצינות את התהליכים והדימויים שיצרו אותן, שהם לעתים קרובות מקוטעים ומשבריים. העבודות מצביעות על חוסר האפשרות לספר סיפור קוהרנטי אחד, בזמן ובמקום, אך עדיין אינן מוותרות על הניסיון ללכוד את שולי המציאות.

״כל יצירת אמנות היא במובן מסוים אלגורית, שכן היא תמיד מייצגת משהו אחר. אולם המקום שבו צומחת האלגוריה, טען ולטר בנימין, הוא המקום שבו הדברים מנותקים ממה שהם אמורים לייצג. הם מסמנים את אי-הקיום של מה שהם מייצגים. הפרדה זו אינה רק אמצעי אמנותי אלא היא מגלמת את פני ההיסטוריה המלאים עקבות התפרקות ומוות. זו ההיסטוריה לא כאתר של לידה וצמיחה אלא כאתר של מה שעומד ללכת, להתרחק ולהיעלם״.

הבחירה בכותרת התערוכה ״אלגוריות של ההווה״, נועדה לתאר את אותו חלק של הפיסול העכשווי, ״שבמודע הורס ומנתץ את האורגני והמיתולוגי שבחומר ובדימוי, ומצביע על היות המשמעות מוטלת בצד הדרך, מתבוננת על עצמה מתוך עצמה, עולה ומתהווה מתוך הריבוי, מתוך החלקים, מתוך השברים״.