המעצב שאמר לא לברק אובמה

מדי שבע שנים עוזב סטפן סגמייסטר את כל עיסוקיו ויוצא לשנת שבתון. זה לא היה עניין מפתיע אם היה מדובר במורה או באיש אקדמיה, אלא שסגמייסטר הוא מעצב גרפי, יליד אוסטריה, שחי מאז ראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת בניו יורק, ונחשב כיום לאחד המעצבים הגרפיים הידועים והמוכשרים ביותר עולם. השילוב של שני הדברים – עבודות העיצוב יוצאות הדופן שלו, וההצלחה שלו לקחת פסק זמן ולעזוב הכל במשך שנה שלמה – גרם למארגנים של ועידת TED היוקרתית להזמין אותו בשנה שעברה להרצות על הכח של פסק זמן (The power of time off).

כצפוי, היה מי שהיה סבור ששנת שבתון היא פריוילגיה לעשירים ולמפורסמים בלבד. אחת התגובות באתר האינטרנט של TED הייתה: ״נשמע לי שמה שאתה אומר הוא ביסודו: לעניים אין הלוקסוס לצאת לשנת שבתון. העולם הוא מקום לא הוגן. לכן כולם צריכים להתנהג כאילו גם להם אין אפשרויות בחירה, ולהמשיך לחיות כרגיל״.

כשהוא עונה באמצעות הדואר האלקטרוני, נדמה שסגמייסטר לא מתרגש. ״אם אני מבין נכון, זו לא הייתה תגובה להרצאה שלי, אלא תגובה לתגובה בהרצאה שלי. מהתגובה הראשונית השתמע ששבתון הוא דבר שרק עשירים עושים ורק הם חושבים עליו. ללא ספק, עד שהבטן לא מלאה והגג לא דולף, שום דבר לא חשוב. האמנות לא חשובה, העיצוב לא חשוב, ובוודאי ששבתונים לא חשובים. אבל, ברגע שהצרכים הבסיסיים שלנו מסופקים, כולנו רוצים להגיע גבוה יותר, רחוק יותר ועמוק יותר״.

---

לקריאה נוספת: מדיטציה, טיפול פסיכולוגי או תרופות פסיכיאטריות? המעצב סטפן סגמייסטר, שבסך הכל רצה להיות מאושר, יצר את ״הסרט השמח״, המשלב בין להטוטים טיפוגרפיים לבין וידויים אישיים בסגנון ״מחוברים״

---

לזכותו של סגמייסטר צריך לציין עניין נוסף: הוא דבק בהחלטתו גם כשהוא מקבל הצעת עבודה שסביר להניח שכל מעצב אחר היה מבטל את כל התחייבותיו הקודמות למענה – לעצב כרזה לקמפיין הבחירות לנשיאות של ברק אובמה. ״הצעת העבודה הזאת הגיעה בדיוק לפני שהחלה שנת השבתון השנייה שלי והבטחתי לעצמי שלא אקבל על עצמי שום עבודה, גם אם היא תהיה מפתה מאוד״, הוא מספר. ״חשבתי על הכרזה לאובמה במשך אחר צהריים אחד והגעתי למסקנה שהמצביעים שעשויים להיות מושפעים מכרזה שאולי נעצב ממילא משתייכים למחנה שלו. הסיבה היחידה לעשות זאת הייתה אפוא האגו שלי, הרצון לקפוץ על עגלת הפרסום והתהילה שלו. ברגע שהבנתי את זה ויתרתי ויצאתי בשמחה לשבתון״.

 האם פירושו של דבר שכרזות בקמפיינים פוליטיים כבר אינן רלוונטיות, או שזה היה עניין שנוגע רק לקמפיין הספציפי הזה?

״מובן מאליו שכרזות עובדות בהקשר פוליטי, כמו שראינו בתמונה הנהדרת שעיצב שפרד פיירי לאובמה. הבקשה שהופנתה לסטודיו שלי הגיעה בשיא המאבק בפריימריז, כשכל הצעירים האורבניים – אלה שיכלו אולי להיות מושפעים מכרזה בעיצוב המשרד שלי – כבר החליטו להצביע לאובמה. במקרה הזה התרומה שלנו כנראה לא הייתה מביאה לשינוי״.

סגמייסטר נולד באוסטריה ב-1962. הוא החל ללמוד עיצוב גרפי באוניברסיטה לאמנות שימושית בווינה (וקיבל תואר מוסמך לאמנויות). אהבתו לעיצוב התעצמה כשהחל לעצב כרזות שבמהרה מצאו את דרכן על לוחות המודעות ברחבי עירו. ב-1987 הוא הגיע לניו יורק והשלים לימודי תואר שני במכון פראט. לאחר מכן חזר לאוסטריה לשירות צבאי וקהילתי כפי שמחייב החוק באוסטריה. הוא החל לבצע עבודות עיצוב לעירייה וקיבל עבודות פרטיות בערבים.

בהיותו בן 29 החל לעבוד במשרד הפרסום ליאו ברנט, בסניף החברה בהונג קונג. עד מהרה נעשה לדמות חשובה במשרד, וקיבל לראשונה את ההזדמנות לבחור בלקוחות שאיתם הוא מעוניין לעבוד. הוא לא התכוון להישאר בהונג קונג, והחל לפעול לחזרתו לניו יורק. במסגרת זאת עבד תקופה קצרה בסרי לנקה, ובהמשך קיבל משרה בניו יורק; כעת שימש כמעצב ראשי לצד המעצב האגדי טיבור קלמן. זמן קצר לאחר מכן החליט קלמן לסגור את המשרד וסגמייסטר החליט לפתוח סטודיו משלו, הנושא את שמו.

מאז, דרך כוכבו של סגמייסטר בעולם העיצוב. את פרסומו הראשון קיבל דרך עבודה מסחרית לתעשייה המוסיקה, עיצוב גרפי ואריזות ללקוחות כגון להקת הרולינג סטונז, דייוויד ביירן, לו ריד, אירוסמית ופאט מתיני. סגמייסטר מספר שהעניין במוזיקה החל בנעוריו, כשהיה בן 14 וניגן ב״להקות רוק איומות. רק אז התחלתי להתעניין בעטיפות אלבומים ובעיצוב״. העבודה הייחודית שעשה סגמייסטר זיכתה אותו בארבע מועמדויות לפרס גראמי, והוא זכה כמעט בכל פרסי העיצוב העולמיים האפשריים.

זו גם הייתה אחת הסיבות שהוא הוזמן להרצות בועידת TED. כך מתאר אותו אתר האינטרנט של הארגון: ״סטפן סגמייסטר אינו חרב להשכיר. אמנם הוא יוצר עיצובים גרפיים שתופסים את העין, ועם לקוחות נמנים הרולינג סטונז ולו ריד, אבל הוא נותן את לבו ונשמתו בכל אחת מיצירותיו. עבודת העיצוב שלו היא על-זמנית ושייכת לרגע בעת ובעונה אחת, ותשומת הלב הדקדקנית שהוא מקדיש לפרטים הקטנים ביותר יוצרת עבודות שמציעות משהו חדש בכל פעם שמתבוננים בהן.

״אף שבעיצוביו צץ שוב ושוב ההומור, סגמייסטר מתייחס לעבודתו ברצינות רבה; גישתו האינטימית וצורת המחשבה הכנה שלו מרוממים את עיצוביו. סגמייסטר הוא אינדיווידואליסט של ממש, והתפרסם בשנות ה-90 כמעצב שפגע בעצמו בשם האמנות: הוא יצר כרזה לפרסום הרצאה שלו באמצעות חריטת הפרטים החשובים על פלג גופו העליון״.

הכרזה המדוברת של התאחדות המעצבים AIGA דטרויט מוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל בירושלים בתערוכה המציגה פריטים בולטים מקולקציית העיצוב של המוזיאון. מאז שפורסמה הפכה לאבן דרך בעולם העיצוב הגרפי: ״יש בה אמירה חזותית חזקה. היא מספרת את הסיפור של התהליך שלה (דרך יצירתה) בתמונה אחת. היא אמיתית”, אומר סגמייסטר כשהוא מנסה להסביר את האפקט שיצרה. “ניסינו להעביר בצורה חזותית את הכאב שנדמה שמלווה אותנו בכל הפרויקטים שאנחנו עובדים עליהם. מרטין, האסיסטנט שלנו, חרט את כל המילים על העור שלי. וכן, זה מאוד כאב״.

באתר האינטנרט של סגמייסטר יש חלק שמוקדש לתשובות לשאלות ששלחו אליו סטודנטים מרחבי העולם. בנסיון להסביר את השימוש בעירום בכמה מעבודותיו הוא אומר: ״זה בסך הכול תכסיס זול. זה עבד בעבר ומן הסתם זה יעבוד בעתיד. בשבילי להיות עירום זה לא עניין גדול. כשלמדתי בווינה היו הרבה מרחצאות ציבוריים שבהם מסתובבים בעירום או בלי חולצה, אבל כאן בארצות הברית זה מושך תשומת לב״.

לפני שנתיים (בשנת 2008) הוציא לאור סגמייסטר ספר בשם ״דברים שלמדתי בחיי עד כה״ (Things I Have Learned in My Life So Far). מקורו של הספר ברשימה שכתב סגמייסטר ביומנו, הכוללת הצהרות מסוג ״להתלונן זה טפשי, או שתעשה מהו בנידון או שתשכח מזה״ (Complaining is silly. Either act or forget ) ו-״הניסיון להיראות טוב מגביל את חיי״ (Trying to look good limits my life). הספר מחולק ל-15 ספרונים נפרדים היוצרים 15 כריכות שונות, כל ספרון מוקדש למשפט אחר. סגמייסטר השיג את תמיכת לקוחותיו והפך את המשפטים לעבודות טיפוגרפיות שהופיעו על מודעות ענק באירופה. התוצאה המרשימה הפכה במהרה לספר חובה בספרייה של כל מעצב גרפי.

נראה שחשוב לך מאוד לשמור על תחושה של עבודת יד, מגע אנושי. איך אתה מסביר את זה?

״בעידן המודרני הכול נעשה במכונות, אם באדריכלות, אם בייצור מוצרים ואם בגרפיקה. זה היה מתאים והגיוני בשנות ה-20, כשהיה צורך להיפטר מהעיטורים כדי לשקף את האווירה ששררה אז. הכיוון הממוכן ה’אובייקטיווי’ הוא הסטטוס קוו זה 90 שנה, ועכשיו הדרך היעילה ליצור תקשורת היא גישה אנושית, סובייקטיווית, טבעית יותר, בעבודת יד״.

כמה אנשים עובדים בסטודיו שלך, ומה מידת מעורבותם בכל הפרויקטים?

״אנחנו שלושה מעצבים ושני מתלמדים. אין לנו מזכירה, אין לנו מנהל עסקי, אין לנו אנשים שמטפלים בניהול החשבונות. אנחנו מנסים לבדוק לעומק את היכולת לגעת בלבו של הצופה באמצעות עיצוב, להימנע מהקלישאות הרגילות שאנחנו המעצבים עסוקים בהן במקרים רבים ולנסות ליצור תקשורת אקטואלית ופועלת״.

מה גישתך כלפי העידן הדיגיטלי – פייסבוק, טוויטר, רשתות חברתיות וכדומה?

״אני מנסה לצמצם את הזמן שאני מבלה מול מסכים ולהרחיב את הזמן שאני מול אנשים, פשוט משום שאני אוהב את זה יותר. בגלל זה אני לא מבלה זמן רב בכל האתרים האלה״.

בתשובה לשאלת סטודנט אחר שמופיעה באתר, האם מעצב יכול כיום להיות טוב יותר בעקבות השימוש בתוכנות חדשות ובמחשבים מהירים, ענה סגמייסטר: ״אתה חושב שלתוכנה יש קשר כלשהו לאיכותך כמעצב? זו שאלה בצחוק, כן? למקרה שאתה רציני, מחשבים מהירים לא קשורים לאיכות הכוללת של העבודה. למדתי את זה בשלב מוקדם כשעדיין ניגנתי בלהקות וכל כך שגיתי באשליות – חשבנו שנוכל להיות טובים כמו האלילים שלנו אם רק יהיה לנו הכסף לקנות אותם מגברים ורמקולים. זה לא נכון. אף פעם לא חזרתי על הטעות הזאת כמעצב. יש לנו כאן מחשבים טובים (כי אנחנו יכולים להרשות אותם לעצמנו והם מקלים קצת את החיים), אבל השפעתם על התוצאה הסופית היא מינימלית״.

עבודתך המסחרית היא בדרך כלל אמוציונלית, מעורבת, אינטנסיווית, אפילו אישית. איך אתה מצליח לשמור על הערכים האלה בעבודתך אחרי כל כך הרבה שנים?

״תחום העיצוב, למרבה השמחה, הוא עצום, וזה מאפשר הרבה כיוונים וכיוונונים חדשים, ולהימנע משיעמום. השנים שבהן אני לא עובד עם לקוחות אלא עורך ניסויים (אחת לשבע שנים) עוזרות מאוד״.

לא פעם אתה מתואר כמעצב שמספר בעבודותיו סיפור. באיזה הקשר אתה משתמש במונח “לספר סיפור” (story telling)?

״אף פעם. אלא אם כן אני מספר סיפור. אני נתקל במונח הזה כמילת הבאזז הנוכחית שנצעקת אל תוך טלפונים סלולריים מפיהם של מנהלי ביניים של סוכנויות מיתוג בינלאומיות בנמלי תעופה, בדומה למונח ‘ליצור חוויה’ שנוצר בשנות ה-90. המוני מומחים למיתוג הפכו מיוצרי חוויות למספרי סיפורים בשחר המילניום החדש, ורובם משתמשים במונח בצורה מגוחכת. אותו קהל אוהב לחשוב ׳מחוץ לקופסה׳. אם אתה מתבקש לעצב רכבת הרים, אתה יוצר חוויה. אם אתה מעצב אתרים, זה לא כך. אם אתה כותב ספרים, אתה מספר סיפורים, אם אתה מחבר דוחות מס, אתה לא״.

את שנת השבתון האחרונה בילה סגמייסטר בבאלי (את זו שלפניה בניו יורק). בחודש יוני השנה הציג לראשונה ביריד העיצוב בבאזל פריטי ריהוט פרי עיצובו. ״כיסא דרווין״ עושה שימוש במבנה נדנדה חופשי המורכב מכ-200 גיליונות של הדפסים מחוברים. כשהגיליון העליון מתלכלך או נשחק, המשתמש יכול פשוט לקרוע אותו וכך לשנות את מראה הכיסא (והספחים שנותרים לאחר קריעת הגיליונות יוצרים משענת נוחה לראש). כל הגיליונות מודפסים בהדפסים מורכבים, תיאור מופשט של בריאת העולם, שעובר מבריאת השמים והארץ, תחילת החיים של הצמחים, בעלי החיים ובני האדם, ומגיע עד למהפכה הדיגיטלית.

״כשהייתי באינדונזיה הסטודיו שלנו בניו יורק עבר שיפוצים, והיה צורך להשיג לו רהיטים חדשים. הרהיטים שאהבתי היו מעבר להישג ידי (ראיתי ספה יפהפיה של האחים קמפנה, שמחירה 125,000 דולר), והרהיטים שיכולתי להרשות לעצמי לא מצאו חן בעיניי. לכן עיצבנו רהיטים בעצמנו, בתקציב מתקבל על הדעת, ושלחנו אותם לייצור. אנשים אחרים התעניינו בהם ולכן ייצרנו עוד. כיסא דרווין הוא אחד הרהיטים האלה, וכיום מייצרת אותו חברת דרוג (Droog) מאמסטרדם״.

פרויקט אחר שנולד בשנת השבתון של סגמייסטר, שאף הוא לא קשור לעיצוב הגרפי הקלאסי, הוא סרט תיעודי בנושא אושר, שייקרא ״The Happy Film״ (הסרט השמח). ״הייתי שמח למצוא תשובה לשאלה אם אדם יכול לאמן את מוחו כפי שאפשר לאמן את הגוף. האם אני יכול – באמצעות טכניקות שונות ובהן אולי מעשים טובים, כתיבת יומן ומדיטציה – להגביר את רמת האושר הכללי שלי? יש כמה פסיכולוגים רציניים שמשוכנעים שזה אפשרי, אבל הייתי רוצה למצוא לכך ראיות, למעני ולמען הצופים. הסרט יהיה בנוי על התרגשות חזותית, והוא יתאר את המסע שלי באופן אישי וכן ככל האפשר״.

למה בעיצוב קשה להגיע לאותה רמה של רושם רגשי שיש בסרטים, במוסיקה או בספרות?

״כי מעצבים לעתים קרובות מנסים למכור או לפרסם מוצר כלשהו. הרצון ליצור רושם רגשי לעתים קרובות (ובצדק) נתפש אצל הקהל כמלאכותי. הצופה בפריט עיצוב טיפוסי נוטה להגדיש ליצירה שניות או דקות בלבד. קשה לגעת במישהו במסגרת זמן קצרה כל כך. באותו אופן אני עצמי בדרך כלל מתרגש מספרים יותר מאשר מסיפורים קצרים״.

האם אתה עדיין לומד דברים חדשים?

״כן, מאחר שאנחנו בשלב ההתחלתי של הפקת סרט תיעודי, יש המון מה ללמוד. לא מזמן חשבתי למה למידה – או פשוט שיפור היכולת בתחום מסוים – היא עניין מהנה כל כך באופן מובנה באדם, והגעתי למסקנה שיש לזה כנראה שורשים אבולוציוניים. האבולוציה בוודאי הפכה את הלמידה למהנה כי היא רוצה שנצמח – זה האינטרס שלה, בסופו של דבר – כמו שהיא הפכה את הסקס למהנה כי היא רוצה שנביא ילדים לעולם״.

—

פורסם בגרסה מקוצרת במוסף גלריה של עיתון הארץ