כל מה שחשוב ויפה

אפקט נרניה של הילה לביב

בתערוכת היחיד "ספר ליום גשום", המוצגת בסדנאות האמנים בתל אביב, הילה לביב מעוררת געגוע לארצות רחוקות וקרירות. באמצעים פשוטים ובביצוע מדוייק היא משרה קסם על החלל, מפיחה חיים במסורת של מלאכת יד ופיסול מודרניסטי כאחד, ויוצרת נוכחות-רפאים של דורות אבודים של נשים יוצרות

hila laviv rainy day (6)
מה לא היינו נותנים בשביל יום גשום! ממש עכשיו, באמצע יולי הלוהט של תל אביב, הכניסה לתערוכתה של הילה לביב, שאצרה ורד גני בגלריה של סדנאות האמנים בתל אביב מעבירה אותנו ברגע אחד לעולם אחר: עולם של ילדות חורפית בארץ קרירה. התערוכה ״ספר ליום גשום״, נקראת כך בעקבות ספר שפרסמה אם-סבתה של לביב, בשוודיה בשנת 1917. הספר היה מדריך לפעילות עם ילדים בימי החורף הארוכים והחשוכים. הוא נכתב בגובה העיניים של הילדים, כך שבגיל שבו ידעו לקרוא בעצמם יכלו גם לעקוב אחר הוראות המלאכה. בשעתו זכה הספר להצלחה ניכרת ותורגם למספר שפות (אך לא לעברית).

לביב משתמשת בספר ובזיכרון המשפחתי הקשור אליו כנקודת מוצא לתערוכה הנסמכת על מסורת של מלאכת יד ומורשת משפחתית של נשים יוצרות. היא מציגה חלל ביתי עשוי כולו ממגזרות נייר וצילומים, מהם היא יוצרת מעין דיוקן של בית. בית-סבתא אירופאי-קלאסי, עם כיסא הנדנדה וסלסלת כדורי הצמר עומדת הכן, כאילו סבתא קמה רק לרגע ומיד תשוב לשבת כשידיה עסוקות תמיד. ארון עץ כהה שעון אל הקיר, מרמז על המעבר האפשרי לאיזו נרניה מדומיינת. כל אלה עשויים באופן מתעתע בפיסול דו-ממדי. לביב משחזרת את הרהיטים אך מותירה אותם שטוחים כתפאורה ומתנודדים על חוטי תלייה.

אני חושבת על רשימת הפעלים של ריצ׳רד סרה: לגלגל, לקמט, לגלח, לקפל, לפשט. המחשבה על עבודת אמנות שנובעת מפעולות פשוטות, מייצרת זיקה כמעט גנטית בין המסורת הפרטית של שושלת הנשים השוודיות לבין הפיסול הגברי המודרניסטי

hila laviv rainy day (5)
צילומי כלים עדינים, כפיות כסף וצלחות פורצלן מעוטרות, צמודים אל הקיר. דמויות של בובות במגזרות נייר, קטנות כבובות משחק וכמעט נעלמות במרחבי השטח הפתוח של חלל הגלריה – כמו מסמלות משפחה קטנה ואולי אבודה, שכוחות חזקים וגדולים ממנה משחקים בה. חלונות מודבקים אל הקירות האטומים, ובהם וילונות בדוגמא סקנדינבית קלאסית לכאורה. ״את הרקמות הללו עיצב מהגר יהודי שהגיע לשוודיה מצ׳כיה, והשפיע עמוקות על מה שנתפס כסגנון סקנדינבי״, מסבירה לביב.

את האיכות הדו ממדית של עבודות הנייר בתערוכה היא רותמת לסיפור המעשה – סיפור הדורות של נשים במשפחתה, העקירה מארץ אחת לאחרת, מתרבות לתרבות, מהאקלים הצונן השוודי לחום של הנגב הישראלי. כשנכנסים לחלל הגלריה יש בה איזו איוושה של תנועת הנייר בכל משב אוויר, בכל תנועה של איש מהמבקרים במקום. אולי זה דמיוני, אבל האופן שבו הדברים מוצבים יוצר נוכחות רפאים, משהו שנראה לא רק פגיע ודקיק, אלא גם כחיפוי של שכבות בלתי מטופלות של אותו סיפור אישי ומשפחתי.

״הדחף שלי לעשות אמנות קשור בסבתא שלי, נוני״, מספרת לביב. ״סבתי נולדה בהמבורג, בגרמניה ב-1922 לאם שוודית ולאב יליד המבורג, משפחתה ברחה לשוודיה ב-1938, וסבתי הגיעה לישראל ב-1949. היא גרה במדבר ומתגעגעת לתותים מהיער״.

קבעתי בתהליך העבודה שלי מול הספר ׳חוקי עבודה׳. אני קוראת כל פרק ולומדת מחדש לעשות את עבודות היד. הגוף שלי נזכר, כיוון שכילדה עשיתי את עבודות היד הללו עם אחותי, אחי ובני-דודים, בהדרכת סבתא שלי, שלמדה לעשות אותן מאמה

hila laviv rainy day (2)
היא מייצגת בעינייך ״חיים אחרים״, ילדות במקום אחר?

״כשהייתי בת 7 או 8, היה לי דמיון מפותח ובעיה קלה של הבחנה בין דמיון למציאות. המציאות נראתה עלובה ביחס למה שהרגשתי שהיא צריכה להיות. בסבתי נוני היתה ויטליות ואצילות שלא היו קיימים אצל האחרים והיא נשאה געגועים. את הספר לא הכרתי כשהייתי ילדה. כתבה אותו אמה של סבתא שלי, אנה ורבורג, ואיירה חברתה, המאיירת הידועה אלזה בסקוב. הספר במקור Vad Ska Vi Gora?׳׳ (מה נעשה היום?). הוא הודפס במספר מהדורות בכמה שפות, והועבר בין נשות המשפחה עד שהגיע אלי. אני קיבלתי מסבתי עותק של המהדורה האנגלית, ששמה My Rainy Day Book׳׳, כשכבר הייתי בוגרת״.

מה היחס שלך כלפי הספר?

״הספר פונה אל הקוראים בגוף ראשון. כאשר אני קוראת את ההוראות אני לפעמים מרגישה שאנה מדברת אלי. מטבע היותו של הספר אישי עבורי, ומרגש מאוד, קבעתי בתהליך העבודה שלי מול הספר ׳חוקי עבודה׳. בשלב ראשון אני קוראת כל פרק ולומדת מחדש לעשות את עבודות היד. הגוף שלי נזכר, כיוון שכילדה עשיתי את עבודות היד הללו עם אחותי, אחי ובני-דודים, בהדרכת סבתא שלי, שלמדה לעשות אותן מאמה.

״כך אני מוצאת את עצמי בתוך רצף על-זמני, משובצת בתוך שרשרת נשים מעוררות השראה. העבודות שנוצרות בתגובה הן שילוב של תשומת לב וניסיון לפצח את המהות של ההוראות והזיכרונות לבין תגובה משוחררת ואינטואיטיבית. זהו מהלך שמנסה לברר משהו לגבי הקרקע שממנה צמחתי להיות אמנית, דרך הפעילויות הללו שנועדו ליום גשום, ונעשו בימי קיץ חמים מאוד״.

את חושבת שהמורשת המשפחתית של ״עבודת יד״ השפיעה על בחירתך באמנות או על דרכך כאמנית?

״בהחלט. בביתה של סבתי עשינו קסמים בעזרת ניירות, שקיות, אבנים ואצטרובלים. שם הבנתי לראשונה שלכל דבר יש הפוטנציאל להיהפך למשהו אחר. ביתה התמלא בחפצים שמלאים בגעגועים ומציעים נחמה – ספרים ששפתם לא מוכרת, רהיטים קטנים מקופסאות גפרורים, בובות שעשויות מאצטרובלים, חיות מצוירות על אהילים, ועלים יבשים שמקשטים את החלונות. אני מלאה בהשראה מהרוח החופשית, והעשייה משאריות ומחומרים יומיומיים, זולים ופשוטים. בעבודותיי מתקיים ניסיון להמשיך את הרצף של מה שאני לא מוכנה שיעלם מן העולם.

״לצד ה׳עיזבון׳ המשפחתי קיימת גם מורשת נוספת, המורשת של הפיסול המודרניסטי והפוסט מודרניסטי, זו שנובעת במידה רבה מאותם רעיונות חינוכיים. אני חושבת על רשימת הפעלים של ריצ׳רד סרה, רשימת פעלים שנוספו לאינוונטר האפשרויות בעבודה: פעלים כמו לגלגל, לקמט, לגלח, לקפל, לפשט וכולי. המחשבה על עבודת אמנות שנובעת מפעולות פשוטות, מייצרת זיקה כמעט גנטית בין המסורת הפרטית של שושלת הנשים השוודיות לבין הפיסול הגברי המודרניסטי״.

hila laviv rainy day (4)
בתהליך העבודה לקראת התערוכה הזו ידעת לאן את חותרת, או שהיא התהוותה בהדרגה?

״מכיוון שבתהליך העבודה שלי אני אף פעם לא יודעת מה תהיה התוצאה, אני מתחילה בבליעה של סיפור שכבר נבלעתי לתוכו. תהליך העבודה על התערוכה החל לפני חודשים רבים, ובמקביל אני עובדת על ספר אמן, שמסכם את הפרויקט וייצא במהלך השנה הקרובה. לצורך כך ערכתי בירור ארוך ובלתי צפוי סביב הספר המקורי וסביב נסיבות כתיבתו, המשפחתיות והפוליטיות. מבירור זה התקבלה מסה מרגשת של אלבומים, מכתבים, דוחות ארכיון וסיפורים שמצאו את דרכם אל הסטודיו.

״שיטת העבודה היתה כירורגית, נעזרתי במצלמה, בסורק, במדפסת, במספריים ובסכין חיתוך. מצד אחד גישה דייקנית, מצמצמת ומחמירה, ומן הצד השני גחמנית, נאחזת בדברים מקריים, ומלאה בחדוות ההמצאה. האובייקטים שנוצרו הם קליפות של חפצים מביתה של סבתי. הם שייכים לתחום החינני- חמור, לא יציבים, וגמישים, כאלו שמצליחים להיות גם הרמטיים וגם מתפזרים באותה העת״.

בחלל הגלריה מקבלים הפריטים חיים חדשים, מסבירה לביב: ״האובייקטים הדו ממדיים ׳מנפחים׳ את עצמם להיות תלת ממדיים בעזרת הארכיטקטורה והאוויר. אולם במהות שלהם הפסלים האלה חותרים תחת המונומנטליות שהמדיום שואף לייצר״.

הפיסול בנייר מבקש להביא את האובייקטים למצב ביניים שבין נוכחות מלאה לבין קליפה. חשוב לי שלעבודות שלי תהייה היכולת או הכורח לזוז ברוח. מה שלפעמים יכול להיראות כשבריריות, הוא גם playful, מרהיב ומפתיע, ולעתים מאיים. התערוכה משקפת במידת מה את איך שראיתי את העולם כילדה

hila laviv rainy day (3)
כיצד אמא שלך וסבתא שלך הגיבו לתערוכה? במונחים עכשוויים הספר היה סוג של להיט בשעתו. האם במיתולוגיה המשפחתית הוא נתפס כהישג והצלחה, הייתה לכך חשיבות בעיני הסבתא-רבה, היא ראתה את עצמה כמו בתיה עוזיאל כזו?

״המשפחה כולה מאוד נרגשת ומפרגנת. סבתי כבר מכירה את העניין שלי בעבר שלה ובחפצים שלה, אבל הפעם זה אכן יותר אינטנסיבי, מכיוון שהיא הגיבורה של התערוכה באופן מאוד מפורש. במהלך העבודה והמחקר שמלווה אותה גיליתי שאנה ורבורג, סבתא רבה שלי, שהייתה גננת ומעורבת בחינוך והכשרה של גננות בהמבורג ובשטוקהולם. היא הייתה תלמידה של פרויבל (Froebel), שהמציא והקים את גני הילדים הראשונים.

״הספר של אנה ואלזה נובע ממסורת החינוך הרדיקלית בגני הילדים הראשונים הללו. חינוך שבבסיסו עומדת המחשבה שכל דימוי בעולם אמור להיווצר מחלקים של צורות יסוד. כך לומדים הילדים להבחין ולהעריך בהרמוניה וביופי בעולם. הרעיון (שבעיניי עודנו רדיקלי) היה ללמד ילדים חשיבה מופשטת והפשטה, דרך שימוש חוזר ונשנה בצורות גאומטריות, מערך לימודי שיש בו מצד אחד הנחיות מחמירות ומצד שני חופש אינסופי בתוכן.

״לפי הבנתי, אנה תפסה את עצמה פחות ככוהנת של מלאכת יד, ויותר כאשת חינוך, שמאמינה בהזדמנויות שוות דרך שימוש באלמנטים של מלאכת יד, למשל – יצירת בית בובות והרהיטים שבו, במקום שזה יהיה משחק לבני עשירים בלבד (כפי שהיה עד אז), הכנת מתנות לבני המשפחה במקום לקנותן. זו בעצם הדמוקרטיה של החפץ. לעומתה, האקלים של בתיה עוזיאל אמנם היה אידיאולוגי במובן הסוציאליסטי של ׳מה שאפשר ממה שנשאר׳, אבל הנסיבות שבהן ניסחו אנה ורבורג ואלזה בסקוב את הספר מעוגנות בתפיסת עולם חינוכית הוליסטית״.

על תחושת הרפאים ו״אפקט נרניה״ השורה על התערוכה, על נוכחות הרפאים של העבר ושחקניו הראשיים, אומרת לביב: ״אני שמחה שהרגשת בזה. הבחירה בנייר ובאופן החיבור וההנחה שלו, מבקשת להביא את האובייקטים למצב ביניים שבין נוכחות מלאה לבין קליפה, אל-חומר (non-material). הם עפים וזזים אך האשליה שהם מייצרים משתמרת. הפער הזה, בדומה למודלים אחרים של פיסול רך או פיסול חלול, מייצר חוויה אל-ביתית.

מאיזושהי סיבה חשוב לי שלעבודות שלי תהייה היכולת או הכורח לזוז ברוח. מה שלפעמים יכול להיראות כשבריריות, הוא גם playful, מרהיב ומפתיע, ולעתים מאיים. התערוכה משקפת במידת מה את איך שראיתי את העולם כילדה עם דמיון מפותח – כשסבתא שלי מספרת על סבתא שלה היא מחווה לעבר כיסא הנדנדה החום, וכך אצלי יש סינתזה סוריאליסטית, אולי פרוידיאנית, בין ׳מורמור אלן׳ לבין כיסא הנדנדה.

״לא רק הכיסא – כל החפצים קשורים בדמות כלשהי, אמתית או דמיונית. היות והבית של סבתא שלי הוא מקום קסום הוא יכול להכיל חפצים כאלה כמו ארון שאפשר לעבור דרכו לעולם אחר, ציפורים מאובנות שקמות לתחייה בחצות, או קערות שאכלו מהם שלושת הדובים״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden