כל מה שחשוב ויפה
מורשין אללה־יארי וליאור זלמנסון, מתוך ״עיבוד גבולות״
מורשין אללה־יארי וליאור זלמנסון, מתוך ״עיבוד גבולות״. צילומי חלל: יואנה בליקמן

מורשין אללה־יארי וליאור זלמנסון פורצים גבולות בירושלים

האמנית האיראנית מורשין אללה־יארי לא יכלה להגיע לתערוכה עיבוד גבולות, המשותפת לה ולאמן ליאור זלמנסון בירושלים. הפיתרון: להדפיס את גופה במדפסת תלת־ממד, בגודל טבעי, בניסיון לבחון את נושא איבוד ועיבוד הגבולות בעידן הדיגיטלי

התערוכה ״עיבוד גבולות״, שנפתחה בחודש שעבר בסדנאות האמנים בירושלים (אוצרת: מעין שלף), מפגישה בין האמנית האיראנית מורשין אללה־יארי והאמן והחוקר הישראלי ליאור זלמנסון. לאורך התערוכה גופה של אללה־יארי יודפס בעזרת מדפסת תלת־ממד, בגודל טבעי, בניסיון לבחון את נושא איבוד ועיבוד הגבולות בעידן הדיגיטלי: האמנים פורצים את הגבולות הגיאו־פיזיים והפוליטיים של חלל התצוגה ומנכיחים בו את אללה־יארי, שגלתה מאיראן ב־2007, חיה ועובדת בניו יורק, ואינה יכולה לבקר בירושלים באופן פיזי. 

הפרויקט מתקיים במתחמים שונים במקביל, באופן שמאתגר את המושגים המקובלים של מרחב וזמן של תערוכות: בניו יורק נסרק גופה של אללה־יארי בחלקים, בסריקת תלת־ממד – שתמדל את גופה בתנוחה המאפיינת את האלה הפרסית אישתאר, ותאפשר להעבירה לתוכנות עיצוב תלת־ממדי. משם מועברים קבצי התכנון דרך הרשת למדפסת שתפעל לאורך חודשי התערוכה בירושלים, עד שיודפסו כל איבריה ותוגשם נוכחותה במרחב הפיזי. 

קהל המבקרים בתערוכה יוזמן למבחן שהינו פרפרזה אבסורדית ופואטית על מבחני גיוס ליחידות מובחרות. מי שיעבור את המבחן בהצלחה יהפוך לסוכן של היצירה ויקבל לידו חלק מגופה, ויתבקש לקחת חלק זה ולתעד אותו במקום בעל חשיבות אישית, רגשית או לאומית בעבורו. התיעוד יועלה לאינטרנט בזמן אמת כך שאללה־יארי תוכל לעקוב אחרי חלקי הגוף והמסע שהם עוברים. לבסוף, כל הסוכנים יתאחדו לטקס הרכבת הגוף שיתקיים לקראת סוף התערוכה.

She Who Sees the Unknown: Ya’Jooj Ma’Jooj. מורשין אללה־יארי וגלריית Upfor

Yuval:

הי ליאור, בוקר טוב. מה קורה?

Lior:

הי. אני כאן ☺

Yuval:

יפה! הבנתי שיש ביום שישי מפגש סוכנים ואני סקרן לדעת מה זה בדיוק אומר ומה אמור לקרות שם

Lior:

נכון: במפגש הסוכנים הראשון שיתקיים ביום שישי (11.5) בשעה 12:00 אנו מציגים את החלקים הראשונים של הגוף של מורשין אללה־יארי שהודפסו בארץ בחודש האחרון, ומאפשרים לכל מי שיעשה מבחן סוכנים (אפשר לבצע כבר עכשיו מהבית או בגלריה) לקחת חלק גוף מודפס נבחר של מורשין עם משימה לקחת את חלק הגוף לסיור מודרך בארץ – בהתאם למשימה ספציפית שיקבלו. אנו משאילים חלקים מהתערוכה לקהל בתקווה להפוך אותו לשותף סוד. במקביל יתקיים סיור מודרך בתערוכה, אפשר יהיה לראות את תהליך ההדפסה, ולצד כל זה את העבודות של מורשין מהשנים האחרונות

Yuval:

וואלה. אז בוא נעשה סדר ונתחיל מהתחלה: איך נוצר הקשר עם מורשין ואיך נולד הרעיון לתערוכה

Lior:

מורשין אללה־יארי היא אמנית איראנית שגלתה בשנים האחרונות לארצות הברית. לפני כשנתיים – במסגרת פסטיבל מנופים בירושלים, השתתפתי בעבודת פרפורמנס מתווך של האמן נדב עשור, שבו הוא מייצר מעין חלל סקייפ ציבורי ומעמיד לשיחה שני אנשים דרך שני מסכים בגן ציבורי, שככל הנראה לא היו נפגשים אחרת. אני שודכתי במקרה זה למורשין שכבר עברה לניו יורק, מקום שאליו גם אני היגרתי לאחר מכן לתקופה…

המפגש המתווך היה כל כך כיף ומעניין שהמשכנו לדבר ולהיפגש גם פיזית בניו יורק. נחשפתי לעבודות שלה שעוסקות באקטיביזם ובהדפסת תלת־ממד. היא מידלה והדפיסה את הפסלים שדעאש ניתצו בעיראק, היא הדפיסה חפצים שמוחרמים על ידי השלטונות האיראניים. הרעיון לעבודה המשותפת נבע לאחר ששוחחתי איתה על stuxnet, אותה תולעת מחשבים שהוחדרה והרסה את הצנטריפוגות של מתקני הגרעין באיראן ומיוחסת ככל הנראה למוסד.

מבחינתי זה מקרה מדהים לאיך גבולות נפרצים בעידן הדיגיטלי בצורה ״סטרילית״ והעלתי רעיון שהיא תבוא לישראל כמעין וירוס. היא הציעה שזה יהיה הגוף שלה ממש שייסרק ויחולק לחלקים וכך הרעיון לתערוכה צמח. לשמחתי סדנאות האמנים בירושלים, שיזמו גם את פסטיבל מנופים שבו נפגשנו, וכן האוצרת מעין שלף שאצרה את העבודה של נדב עשור במקור, שמחו לקחת חסות גם על הפרויקט הזה

לאורך העבודה מורשין ואני חשבנו על נשים כמו מרינה אברמוביץ׳ ויוקו אונו, שנתנו למבקרים לעשות בגופן כל שירצו, ותהינו איך ירגיש המפגש עם מורשין התלת־ממדית אך הדוממת

Yuval:

אז מה מבחינתך הערך האמנותי של המהלך, מעבר רק לטכנולוגיה? ולא שאפשר להפריד כמובן…

Lior:

יש פה מספר דברים שעניינו אותי מבחינה אמנותית. הראשון הוא איתגור הגבולות: בעבודה קודמת שלי במוזיאון ישראל יצרתי עם ערן הדס מדריך אודיו אלטרנטיבי למחלקה לארכיאולוגיה שמורכב רק מקולות של אנשים שלא יכולים להכנס למוזיאון, בגלל שלמדינות שלהם אין קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אני מקווה להמשיך פה לחקור אמנותית את הדרך שבה גבולות מאבדים חלק ממשמעותם בעידן הדיגיטלי והוירטואלי.

שנית, העבודה מתכתבת עם עבודות אחרות שעוסקות בגוף ועם מסורת ארוכה של פיסול. לאורך העבודה מורשין ואני חשבנו הרבה על נשים שנתנו למבקרי הגלריה לעשות בגופן כל שירצו כמו מרינה אברמוביץ׳ ויוקו אונו, ותהינו איך אנשים יתייחסו לגוף הפלסטיק, לייצוג, איך ירגיש המפגש הזה עם מורשין התלת־ממדית אך הדוממת. הנושא השלישי הוא כמובן הטכנולוגי: היה חשוב לי שהמדפסת בתערוכה היא אינסטליישן ושהעבודה היא משך. יש משהו מהפנט בלהסתכל על מדפסת מדפיסה גוף לאורך שעות: זה אקט של בריאה, של ליצור יש מאין, וזה מפגיש אותך עם פלא היצירה בצורה מרגשת

מתוך Re:quest. סריקת 3D: זיו שניידר

Yuval:

אני רוצה רגע להתעכב על נושא הגבול: אתה אומר שגבולות מאבדים חלק ממשמעותם בעידן הדיגיטלי והווירטואלי. זה נכון, ועדיין… מורשין לא *באמת* תגיע לפתיחה. מה המשמעות של המהלך הזה אם כך? או אולי – מה אתה רוצה שיקרה למבקרים שיגיעו לגלריה?

Lior:

נכון, הנקודה שמורשין לא מגיעה לארץ היא קריטית. משמעות המהלך היא בדיוק לשאול את השאלה בדבר מי בפנים ומי בחוץ. הצירוף בין סוגיית הגבולות לסוגיית השדים והכישוף אינה מקרית. חלק גדול מההגנה משדים הוא הגנה מכך שלא ייכנסו אליך הביתה, לשטח שמוגדר שלך. זה גם הרעיון מאחורי אוביקטים כמו מזוזה וזה מתקשר ישירות לתערוכה שחושפת שייצוגים של שדים הם שיקוף של פחדים קמאיים, אבל גם ראי לגזענות ושנאה לכול מה ששונה מהקבוצה השלטת, ועל כן אני רוצה שהתערוכה תייצג קצת את הפחד שלנו מהגוף של האחר/האויב ותפגיש אותנו עם הגוף בדרך המוחשית ביותר כמעין סוג של חוויה מתקנת (אם כי כזו שגם משקפת את המגבלות), שהטכנולוגיה העכשווית מאפשרת. 

אני רוצה שהתערוכה תייצג קצת את הפחד שלנו מהגוף של האחר/האויב ותפגיש אותנו עם הגוף בדרך המוחשית ביותר, כמעין סוג של חוויה מתקנת (אם כי כזו שגם משקפת את המגבלות), שהטכנולוגיה העכשווית מאפשרת

אחת השאלות המעניינות והלא פתורות עד הסוף ביני לבין מורשין הוא מה מערכת היחסים בינינו. לרגעים אני מרגיש כמו איזה שליח שלה שמפיץ את הוירוס הלאה, ולעיתים כמו סבא ג׳פטו שיוצר אותה. במובן הזה התקשורת איתה נדמית לי לאחרונה גם חצי על־טבעית (זו אולי נקודה פחות קשורה אבל היא עלתה לי כאסוציאציה)

Yuval:

אני לגמרי איתך במה שאתה כותב, אבל אני תמיד תוהה כמה השפעה יש למהלכים האמנותיים האלו, מה אנחנו משיגים בהם, וכמובן שזה לא המדד היחיד בהחלטה מה לעשות כשאנחנו קמים בבוקר. מבחינתי מספיק שבא לנו לעשות משהו בשביל שנעשה אותו, אגב

Lior:

אני לא פוליטיקאי ואני לא מתיימר לשנות סדרי עולם. אני רק יודע שפתאום האיום מהזירה האיראנית חזר אתמול לכותרות סביב סוריה ואיתו גם השנאה לאיראנים ולכל מה שהם מייצגים. אני מקווה שהתערוכה עולה בזמן הנכון כדי לאתגר קצת את השחור/לבן הזה. שלא תבין לא נכון, מורשין היא לא האויב לישראל: היא מתנגדת משטר גדולה שם ולכן היא ברחה לארצות הברית (אגב, השנה היא גם נתקעה מחוץ לארצות הברית לתקופה בגלל הוראות טראמפ ובכלל הייתה בגדר ״גוף בלתי רצוי״). 

המפגש איתה ועם איראנים נוספים בארצות הברית גרם לי לעצב גדול שאיבדנו קשר עם אנשים מופלאים, שמבחינה תרבותית הם סך הכל מאוד דומים לנו בהרבה מובנים. אם המפגש עם מורשין ״הפלסטיקית״ ועבודתה קצת גורם לאנשים ״להכיר את האויב״, זו כבר התחלה טובה

Yuval:

מה אם כך עוד מתוכנן להמשך התערוכה?‎

Lior:

אחד הדברים שנראה לי הכי רלוונטים לקהל של פורטפוליו הוא מפגש שייערך ב־15.5 ויעסוק בתלת־ממד ובאקטיביזם. מורשין ערכה ספר מעניין וחינמי בשם 3D Additivist Cookbook, שנועד לגרום לאנשים לחשוב על מה ״מעניין״ לעשות עם מדפסות תלת־ממד. התחושה היא שהטכנולוגיה הזו עדיין לא קרובה אפילו למיצוי יצירתי, ומורשין – עם שותפה לפרויקט דניאל רורק – מנסה לאתגר את כל אלו שרואים בזה רק כלי הנדסי ותו לא‎

Yuval:

נשמע מעניין! ואכן, כבר כמה שנים שהדפסת תלת־ממד היא מן באזוורד כזו, וגם לי יש את התחושה שאנחנו רק מגרדים את ההתחלה של הפוטנציאל שלה‎

Lior:

כן, זה לא הגיע לכל בית כמו שכולם חזו… ואחת הסיבות לטעמי שזה פשוט לא ברור מה אפשר לעשות עם זה

Yuval:

בהחלט‎

Huma and Talismans. מורשין אללה־יארי וגלריית Upfor

She Who Sees the Unknown: Huma. מורשין אללה־יארי וגלריית Upfor

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden