כל מה שחשוב ויפה
מאיה כהן לוי בגלריה גורדון (צילומים מ״ל)

נדודי הלילה של מאיה כהן לוי

בתערוכת יחיד בגלריה גורדון מאיה כהן לוי מציגה לראשונה וידאו ארט המבוסס על טכניקת העבודה הידנית שלה. היא פוצעת חתכים לבנים בצילומי מדבר בשחור לבן, ומתארת תחושת איום והשתוחחות מול עוצמות הטבע והנוף

גזעי עצי התמר המתים מיתמרים לגובה ואניציהם כמו פוצעים את השמיים הקודרים. הם ניצבים שם כמו טוטמים עזובים, כמתים־חיים שתקוותם אבדה. אולם השמיים אינם דוממים, הם מלאי התרחשות – מאיה כהן לוי פוצעת אותם וחושפת אט אט את הלובן שמאחוריהם בדפוס סוער ומאיים; השמש והירח כמו מכילים זה את זה ברקע והדקלים מתרבים ומשתוחחים, ואז נעלמים לטובת נוף מדבר – במיצב הווידאו על שלושה מסכים שמציגה כהן לוי בתערוכה ״טרילוגיית נדודי לילה״ בגלריה גורדון (עד 5.1.19).

טכניקת הפציעה, החיתוך והקילוף של שכבות מנייר הצילום, שאותה פיתחה כהן לוי בעשורים האחרונים, חותרת תחת יסודות הצילום ומעבירה אותו למחוזות חדשים. בעבודתה החדשה היא יוצרת לראשונה וידאו בסטופ־מושן המבוסס על עבודת היד שלה בטיפול בצילומים. בצפייה בהקרנה נראה המהלך כמעט מתבקש: מעבודה סטטית המתארת מצב היא עוברת לעבודה המתארת התרחשות. יחד עם זאת היא משאירה לצופה לתפור בעצמו את הנראטיב. יש במהלך הזה תפנית חדה בעבודתה של כהן לוי. אם בעבודות הנייר היא חצבה דרכה להפיכת הצילום לעבודה מוחשית, בעלת טקסטורה ובלתי ניתנת לשכפול, כעת הוידאו מהווה חזרה למחוזות האפמרליים, הבלתי מוחשיים.

בתערוכה זו היא עובדת עם צילומים שצילמה בלילה במדבר. היא משליכה את עולמה הפנימי על הדימוי הצילומי ומקיימת איתו דיאלוג. המקצב, הכיוון והגודל של הקילופים, יחד עם מיקומם ביחס לדימוי המצולם משקפים את החוויה הפנימית של האמנית. העבודה ״טרילוגיית נדודי לילה״ מורכבת משלושה קטעי וידאו המוקרנים בו־זמנית על שלושה קירות, שמקיפים את הצופה ושואבים אותו לאווירה האפוקליפטית. זו נתמכת בעבודת סאונד שחיבר אבי בללי במיוחד לעבודה, ״מוזיקת ספירות עמומה ומתמשכת״, כפי שכינתה אותה טלי תמיר, בטקסט התערוכה.

הקטע הראשון ״הלך״ מציג דמות אדם המתגמדת במרחב הטבע העצום. יש בכך משהו שמזכיר מסורות יפניות ואסייתיות אחרות, המתמקדות בהוד של הטבע וקטנותו של האדם מולו. אולם כאן אין התפעלות אלא דווקא תחושת איום. ההלך של כהן לוי אינו מטפס במעלה ההר (כמו סיזיפוס), אלא דווקא יורד ממנו, כאילו ויתר על האתגר. דמותו נראית משתוחחת כמעט תחת הגבול העליון של המסך, כאילו אין לו מקום עוד בעולם הזה, כשרוב שטח התמונה נתפס על ידי ההר.

ב״שמש שחורה״, קטע הווידאו השני, המוצג על גבי הקיר המרכזי, היא מפגישה בין השמש לירח: היבקעות הירח אשר השמש מפציעה מתוכו והתקיימותם זה לצד זה. זהו מפגש בין שני טיטנים בעלי גודל דומה, הנאבקים על מקומם. הקווים האלכסוניים שיוצרת כהן לוי בפציעות הצילום חודרים אל החלל ואט אט מסיגים את האפור לטובת הלבן, הריק.

הקטע השלישי, ״ים המלח״, ממחיש את המוות ששורר בממלכה זו של גוויות דקלים ובולענים. הוא מהדהד עבודות קודמות של כהן לוי, שעסקו במרחב הזה וקשה שלא לחשוב גם על עבודותיה של סיגלית לנדאו – שתערוכתה ״אשת לוט״, המתמקדת באובייקטים שהתאבנו במלח, מוצגת בגלריה אלון שגב הסמוכה – שהפכו לסמל של ים המלח הגווע.

מאיה כהן לוי – עבודת וידאו בשלושה חלקים, מראה הצבה

גריעה והיעדר

כהן לוי יוצאת מהמרחב האורבני שבו עסקה בעבודות הקודמות וחוזרת אל הטבע שהעסיק אותה בשנות ה־90. אולם אלו אינם דימויים של צמחים וגזעי עץ בעלי ממד דקורטיבי, אלא תמונה כוללנית יותר, שיש בה אמירה חזקה לגבי מקומו של האדם בטבע והיחסים ביניהם. הלימודים שלה ביפן מורגשים באסתטיקה הצורנית, ומשפיעים גם על תהליכי העבודה, כפי שהיא מעידה, בהתייחסות לג׳סטה של האמן שהיא בו זמנית ספונטנית ובשליטה מלאה.

בחלל הקדמי של הגלריה מוצגות עבודות הנייר שהיוו את הבסיס ליצירת הוידאו. כאן אפשר לבחון מקרוב את הפציעות שמייצרת כהן לוי, לבדוק לעומק את הטקסטורות שנוצרות ולהרהר על הבחירות של האמנית לקלף חלק מן החיתוכים ולהשאיר אחרים כחריצים בלבד. המפגש עם עבודות אלה הוא אינטימי יותר וחוסר השלמות של עבודת היד מורגש בהן, בעוד עבודת הוידאו, עקב הגודל והמרחק, מנטרלת פגמים אלה. ההצגה שלהן יחד מוסיפה רבדים לעבודה ומעשירה את חוויית הצופה.

עוד מוצגים בגלריה שני ציורי שמן על בד של כהן לוי מ־2014. למרות שאין להם נגיעה ישירה לעבודה הנוכחית, הם מאפשרים לראות כיצד הנושא מתפתח אצל כהן לוי ואיך ה״פציעות״ מתורגמות לעבודת צבע נהדרת. מבחינתה של כהן לוי כל העבודות האלה עוסקות בגריעה ובהיעדר, גם אם באות לידי ביטוי בטכניקות שונות.

נדמה כי חלל הגלריה הגבוה והמואר אינו משרת באופן מיטבי את עבודותיה של כהן לוי והצבת אוביקטים שאינם קשורים לתערוכה (כסאות מפוסלים של רון ארד, עבודת נוף בצמר של גל ויינשטיין) יוצרת הפרעה בחוויית הצופה. מחוץ לגלריה, בתוך חלון שנפער במסך הקורטן העוטף את המבנה (בעיצוב רון ארד), מוצג דימוי של אחת מעבודות החיתוך של כהן לוי, ככרזת פרסום לתערוכה המשתלבת נהדר בחזית ומעניק לה נופך דרמטי. לצידה, בחלון נפרד, מודפס על רקע לבן שירו של חיים לנסקי, שנכתב בעת שהיה אסור בברית המועצות ב־1935:

מעריב היום על אגם,
הדגה ירדה לנום בעמק.
כבר שבתו עופות מלהגם;
מה עגום ברשרושו הגומא!

הד קול מה והד קול מי קובל
בקנים המפרכסים האלה?
הן שמם החוף, מימי תבל
לא דרכה עליו כף רגל הלך.

על ימים שמשם שקעה מכבר,
על כיסוף שלא נתן לו אומר,
על נדוד הסיס ואווז הבר —
על כל זה לוחש ליאור הגומא.

השיר, שבחר אמון יריב, בעל גלריה גורדון, חותם ופותח את התערוכה באופן נהדר וייחודי. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
This error message is only visible to WordPress admins

Error: API requests are being delayed for this account. New posts will not be retrieved.

Log in as an administrator and view the Instagram Feed settings page for more details.

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden