כל מה שחשוב ויפה
גלי כנעני. צילומי עבודות: שירי כנעני ועידית לבבי גבאי

ישעיהו איש גבאי וגלי כנעני: מראיון הקבלה בשנקר לתערוכה משותפת

מורה ותלמידה, אוצר ואמנית, קולגות ליצירה ולהוראה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. האוצרת מיכל שכנאי יעקבי משוחחת עם ישעיהו (איש) גבאי וגלי כנעני על התערוכה הזוגית ״מפרט״, בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה טבעון

מיכל:

איש, גלי, השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול היא למה בחרתם בתחום הזה, בטקסטיל: תחום שכיום אין לו נוכחות ניכרת בתרבות המקומית, בשונה ממה שקורה באירופה או ביפן, לדוגמה

איש:

כל העניין של הפאטרן העסיק אותי תמיד. זה היה עניין של ״דלתות מסתובבות״: נרשמתי לארבעה מקצועות במקומות שונים והחלטתי שאבחר במקום הראשון שיקבל אותי. וכך היה. אם לא היו מקבלים אותי בשנקר קודם, יכול להיות שהייתי היום מרצה לספרות כללית.

אני רואה ממשק גדול בין השירה לטקסטיל – מבחינת הסטרוקטורה, במיוחד בצורות שירה קמאיות, בתים עם חריזות פנימיות – הכל הועבר בעל פה כי לא כתבו והדרך היחידה לזכור היתה באמצעות מקצבים וחריזות. דרך אגב, בתרבויות עתיקות, כמו לדוגמה בתרבות הסינית – דוגמאות אריגה מסובכות היו זוכרים באמצעות שירים

ישעיהו איש גבאי. צילום: עידית לבבי גבאי

גלי כנעני. צילום: אחיקם בן יוסף

גלי:

אצלי יש בסיס ביוגרפי. סבא שלי היה ״שטולמייסטר״ – מומחה למכונות אריגה. הוא למד טקסטיל בבוקרשט ועבד במפעל ״עמק טקסטיל״ ברמת ישי. אבל ההשפעה המשמעותית היתה בבית שבו גדלתי: אמא שלי תמיד עסקה בטקסטיל – היתה לה מכונת סריגה ובמשך כמה עונות היא עיצבה וייצרה סריגים לרוז׳י בן יוסף (מייסדת ״ריקמה״, בית אפנה שפעל במקביל למשכית) והיא גם למדה אריגה.

אני מאד התחברתי לזה ונמשכתי במיוחד לאריגה. למדתי לבד מספרים, ועם הזמן למדתי לפענח את שרטוטי ההוראות. אהבתי את זה, אבל לא חשבתי שאעסוק בזה בעתיד. בטיול למזרח נחשפתי למסורות השונות של הטקסטיל בכפרים ודי מהר אחרי שחזרתי נרשמתי לשנקר. כשהתחלתי ללמוד, היה ברור לי שזה המקום בשבילי

מיכל:

יש ביניכם קשר ארוך־שנים, מורה ותלמידה, אוצר ואמנית, קולגות.

איש:

פגשתי את גלי בריאיון הקבלה לשנקר ומהר מאד היה ברור שגלי ״נולדה״ במחלקה. השמלה שמוצגת בתערוכה היא אחת העבודות שהיא הביאה לריאיון

גלי:

איש לימד אותי בכל אחת מהשנים בשנקר וגם הנחה אותי בפרויקט הגמר. בסיום הלימודים קיבלתי מלגה ונסעתי ליפן, גם בהשראתו. בהמשך תמיד באתי להתייעץ

איש:

השלב הבא היה שאצרתי את תערוכת היחיד של גלי בפריסקופ, תהליך משמעותי של הנחיה, וערכתי לגלי את ספר האמן שלה. עבודה אינטנסיבית ביחד.

מיכל:

אז איך אתם מרגישים ברגע הזה להציג ביחד?

גלי:

זה משמעותי ומרגש, במיוחד התהליך שלפני. מהמפגשים שלנו לקראת התערוכה חזרתי נפעמת, בעיקר בעקבות עבודות של איש שאליהן אני נחשפת. בשבילי זה שונה הפעם כי בכל התערוכות שאיש אצר תמיד הדיון היה סביב הדברים שלי ועכשיו…

איש:

נכון, תמיד הייתי בתפקיד המורה, ששם במרכז את התלמיד ופה פתאום אני מוצא את עצמי תחת זכוכית המגדלת הזאת, זה באמת קצת מוזר לי. בתוך תוכי היתה לי פנטזיה להציג ביחד עם תלמידיי. אני ממעט להציג בשנים האחרונות, ואם לא היה עכשיו החיבור עם גלי, הייתי מתחמק

ישעיהו איש גבאי, מתוך תשעה דפים מוקדמים, 1972

ישעיהו איש גבאי, קבוצה שניה מתוך תשעים ושישה דרגשים, 1992

ישעיהו איש גבאי, אלונקה אחת ועשר גומות, 2019

מיכל:

אחד הצירים שבחרתם לבחון בתערוכה הוא הממד הביוגרפי־כרונולוגי, מן גרעין רוחני יצירתי שמלווה אתכם מגיל צעיר

איש:

אחד הדברים שמעניינים אותי לאורך השנים הוא הקריאה החוזרת, העניין הזה של להסתכל היום מהמקום שלי על מה שעשיתי פעם. זה מתאפשר, כי מסיבות שונות שמרתי על דברים מגיל צעיר (העבודה הכי מוקדמת שאני מציג בתערוכה היא מגיל 8 משנת 1964). אחד הדברים שהבנתי היום, זה שכל התהליך שלי הוא בעצם סוג של לוג (LOG), יומן מסע. לא יומן שכתוב במילים אלא שרטוטים, רישומים, סימנים. 

לא הייתה לי ילדות של ילד רגיל. אני דור שני לשואה וההורים שלי גידלו אותי ממקום מאד מוטרף של חרדות נוראיות, של אובדן. עניין השינה היה מורכב (עבודותיי בתערוכה עוסקות במיטה על כל מרכיביה). לדוגמה, עד גיל 14 לא ישנתי על מזרון, כי אמא שלי לא הרשתה. הייתי ישן על דיקט שעליו היא היתה פורסת שמיכת צמר, גם כדי שאני לא אהיה מפונק וגם שלא יהיו לי בעיות גב וגם שאם הגרמנים יחזרו אני אוכל להסתגל לרעיון. היא אימנה אותי לחיים ספרטניים

גלי:

אצלי העבודה הכי מוקדמת היא מגיל 16 – שמלה שרקמתי ותפרתי. מעניין להסתכל אחורה ולראות שם כל מיני ערכים שאחר כך אני רואה אותם מתקיימים במקומות אחרים. לדוגמה, סוג של אובססיביות, נכונות להיכנס לפרויקט תובעני שכזה ולא לוותר. או כל העניין של הפענוח: יש לי עדיין את החוברת שמצאתי בספריה של אמא שלי, שמלמדת איך לעשות את אותו תך מיוחד של רקמה שנקרא סמוקינג, שצריך לעשות לקראתו המון הכנות. אני ממש זוכרת עדיין את סדר הפעולות… דבר נוסף שהסתמן כבר אז הוא העיסוק במסורות הטקסטיליות, שלאחר מכן משמשות כבסיס לשינויים

איש:

אחד הדברים המעניינים כשאתה אורג, זה שמצד אחד זאת פעולה מאד סולנית, אתה והנול, אבל מצד שני, כשאתה יושב על הנול אתה לא יושב אף פעם לבד, אתה יושב עם כל האורגים שקדמו לך, שיבואו אחריך ושנמצאים בו זמנית לך. יש פה סוג של אחווה ואני מרגיש שזה נותן כוחות

גלי:

זו לא רק הפעולה זה אפילו הייצוג הכתוב שלה, יש שפה אוניברסלית לכתיבה של האריגה. גם כשנוסעים לארצות אחרות, לדוגמה להודו או יפן, יש סימנים מוסכמים שכולם משתמשים בהם, גם כיום. זה מחזק את אותה אחווה שאיש מדבר עליה. כולנו משתמשים באותה שפת אריגה

גלי כעני, חולצת כוכבים, 2014

גלי כנעני

גלי כנעני, חָלוּדוֹת, 1999

מיכל:

לגבי גוף העבודה שאת מציגה בתערוכה, את עוסקת בדה קונסטרוקציה, מפרקת את הבגד, את הבד, עד למרכיב הכי קטן של החוט, ואז בונה מזה משהו חדש. מה את מחפשת שם בתהליך הזה?

גלי:

התעסקות בלפרק ולבחון את הגבולות, אלו דברים שעשיתי עוד מזמן הלימודים. זו דרך לבחון את הגבולות של עד כמה מצד אחד אני יכולה לפרק וליצור הרס בתוך הבד ושהוא עדיין ישאר בד, ומהצד השני, מה המינימום שצריך לארוג בשביל שזה כבר ייחשב לבד.

כשהתחלתי לעשות את הפעולות ה״מוזרות״ האלה של פרימה ואריגה מחדש, זה היה גילוי מרעיש מבחינתי. הפרימה הייתה מין פעולה קסומה כזו, כי כל חוט שמוציאים משנה את כל הקונסטרוקציה של הבד. זה ממכר ממש. אחר כך, באריגה מחדש, שום דבר לא חוזר בדיוק למקום. העניין הזה ריתק אותי והציב בפני גם אתגרים טכניים. אחד האתגרים לדוגמה היה שאחרי שאני פורמת ואורגת מחדש, אני צריכה לדאוג שהבד ישאר מאוזן, שלא יהיו מקומות צפופים יותר מאחרים, ואז הכל יתעקם

 מרגע שהתחלתי לעשות את סוג הפעולות הזה, לא הגעתי למיצוי כי באמת יש המון גילויים. לדוגמה, ההבנה שכל חוט נושא את הדי.אן.איי של הבד כולו. זה הביא אותי להתעסק בהמון שאלות בסיסיות על פסים, על נקודות, על משבצות. אני פורמת משבצות והן הופכות לפסים ואז אני יכולה לארוג אותם מחדש וליצור משבצות חדשות… 

עוד אחד מהדברים שדירבנו אותי להמשיך, זה שמצאתי שאיכשהו הפעולות האלה, גם של הפרימה־אריגה וגם של הליבוד, מצליחות להעביר משהו מהחוויה שאני חווה בתהליך. משהו מההשתנות הבלתי פוסקת מצליח להתקיים גם בעבודה הסטטית המוצגת בסופו של דבר בתערוכה

ישעיהו איש גבאי, ארבע ערוגות, 2019

ישעיהו איש גבאי, ארבעה יצועים

ישעיהו איש גבאי, ארבע אלונקות מתוך שישים אלונקות, 2015

מיכל:

איש, גוף העבודות שלך שמוצג בתערוכה נראה כמו מחקר טקסטילי שבוחן מבנים, צורות ומקצבים באמצעות שרטוטים על נייר. למה בחרת להציג בתערוכה בעיקר שרטוטים ולא לגעת כמעט בטקסטיל. ואם תוכל לשתף מה אתה חוקר ברישומים האלו, בווריאציות השונות ? 

איש:

קודם כל, לאורך השנים, 95% ממה שעשיתי זה עבודות על נייר. אלפי דפים שעדיין לא הצגתי. אני מעדיף את הרישום כי הוא דק ולא תופס הרבה מקום, זה חוזר לעניין של החוויה הפוסט־שואתית. קל להעביר את זה ממקום למקום בלי שיתקמט ויהרס… זה שטוח, זה על נייר, זה צל צילו של דבר.

בפועל אני הרבה יותר מוקסם מההשלכה של הדבר מהדבר עצמו והשלכות הן תמיד דו־ממדיות. אפילו לקרוא לזה רישומים זה קצת קשה כי אלו שרטוטים, שרטוטים טכניים בסך הכל. לכאורה יש בזה הרבה ויתור. אבל ככל שהוויתור גובר הבחירה גוברת והבחירה היא בשבילי הגדרת חירות. אלה חומרים קשים, כי אין בהם חמלה או רכות. אפשר היה להתייחס אליהם כמו אל סקיצות אבל הם לא סקיצות. בשבילי הם סוג של תפילה.

תפילה זו מנטרה, והמנטרה בנויה על זה שאם אתה נתפס למילה מסויימת ואתה חוזר עליה במינונים מסויימים, אז היא תרחיק ממך את מה שתפילה אמורה להרחיק ממך: את הרע, את הפורענות, את הריק, את האבדון. זה מאד הישרדותי. אז מה שאני עושה בכל השנים מילדות, זה העניין של נושא עם וריאציות. לקחת צורת יסוד ולרוץ איתה, להוסיף לה פה, להוריד לה שם, לקפל, כמו במוסיקה, והעיפרון הוא בשבילי כלי ניתוח. 

אני כירורגי לגמרי. השרטוטים על הנייר הם בבת עיני. וגם, כמו שישנתי על דיקט, כך גם מעולם לא עבדתי על נייר טוב. אני עד היום לא מסוגל לעבוד עם נייר טוב כי אותו אני שומר לדברי קודש. כשאני ניגש לעבוד אני כמו יהודי דתי. אני עובד במן מקווה כזה, המקווה הוא בראש. הדפים הם בשבילי חלק מהמעבדה. 

יש לי פה גם עבודות מוקדמות שבהן אני כן משתמש בסדינים. התחוור לי די מהר שאני מעדיף את הסדינים הלבנים שהגיעו ממזרח אירופה ושרדו את מלחמת העולם השניה; כי הסדינים בשבילי הם סוג של רליק, שריד קדוש אבל חילוני. כי הם קשורים לתחנות החיים הגדולות שלנו, מלידה ועד למוות


מפרט, ישעיהו (איש) גבאי וגלי כנעני. הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בקרית טבעון. שיח גלריה: שישי, 29.3 בשעה 10:30. נעילה: 18.4.19

גלי כנעני, ז׳קט שחור לבן, 2013

גלי כנעני, חולצת פסים, 2019

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אורית עריף

    תערוכה נהדרת.
    השיחה עם מיכל מעשירה ומבארת. תודה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden